תוספות יום טוב על בכורות ח
<< · תוספות יום טוב · על בכורות · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. אין מאמרו באלו הד' חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר. אבל על מי שהוא בכור ואע"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הרמב"ם:
איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים. תוס'. ועמ"ש בשם הר"ן בריש שבת:
שיצא ראשו חי. כתב הר"ב האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו. שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכ"ש אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה. וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן רש"י פ"ד דחולין דף ס"ח ואשתמיטתי' למהר"ר וואלק כהן שכתב בפי' ש"ע ח"מ סי' רע"ז להוכיח מדנפשיה דאפי' נולד כולו וכו'. כדי לסתור דברי חכם מהאחרונים שפסק דנולד כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה ואילו זכר דברי רש"י דבחולין לא הוה בעי למשכוני נפשיה:
וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם. עיין בפ' הר"ב מ"ב פ"ג דנדה:
סנדל. פי' הר"ב חתיכת בשר כו' ול' סנדל י"מ כו'. משמע דלי"מ נמי סנדל חתיכת בשר כו'. ולא משמע כן מדבריו פ"ק דכריתות מ"ג ופ"ג דנדה מ"ד. ושם בגמ' דף כ"ה מסקי דא"צ צורת פנים. ול' הרמב"ם פרק י' מהלכות איסורי ביאה חומרא החמירו בו לטמא בו משום ולד אע"פ שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו ע"כ:
הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. תנייה משום בבא דבתרה דפליג בה ר"י:
משבאת לישראל כו'. ואינו בכור לכהן דאינו פטר רחם. רש"י:
עד שיפטרו רחם מישראל. לישנא דעד לא ידענא לפרושי. דהא ר"י מוסיף על דברי ת"ק. והכי הל"ל כשיפטרו כו':
נתגיירה מעוברת כו' ואינו בכור לנחלה. פי' הר"ב דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. עמ"ש במ"ב פ' י"א דיבמות:
איזהו בכור לנחלה ולכהן. החלוקות הארבעה יכללם שתי מאמרות. המאמר האחד שהוא חלוק בעצמו. ובזה המאמר שתים מן החלוקות והן הראשונות שהוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או בהפך. והמאמר השני שאינו חלוק. ובזה המאמר שתי החלוקות האחרונות. שהוא בכור לנחלה ולכהן. או שאינו בכור כלל ועכשיו שמתחיל לבאר השתים חלוקות האחרונות. הכלולות במאמר אחד. חזר ואמר איזהו וכו'. נ"ל:
שקצים ורמשים. מפורש במשנה ב' פ"ג דמכות:
יוצא דופן והבא אחריו. פי' הר"ב כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה כו'. אבל להוציא ולד וכו' ושתתרפא האשה ותתעבר ותלד כתב רמב"ם דאי אפשר ונראה עוד מדבריו. שבהכרח תמות:
שניהם אינן בכור. כתב הר"ב הראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו לו בעינן. גמרא. ופי' רש"י וילדו לו בעינן דרך לידה. וכן יראה שהיא דעת הר"ב מדסתם ולא פירש. אלא דסבר דבמשמע' שמעינן לה. וכתבו התוס' דמשמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה פ' יוצא דופן [דף מ'] ברישא מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה משום דכתיב (ויקרא י"ב) אשה כי תזריע וילדה זכר. עד שתלד ממקום שמזרעת [וכן פי' הר"ב שם] אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם. ע"כ:
ולא לכהן. בפרק י"א מהלכות בכורים העתיקה הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ שהיא בבכורות סוף פ"ב וכר"ע. ע"כ. ולא היא דהתם לענין בכור בהמה אלא הך דהכא הוא וכת"ק:
רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. לשון הר"ב סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע וסברא תמוהה היא זו. דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך הלידה של כל העולם. ובגמרא ר"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. ועיין ברפ"ה דנדה. שכתבתי מהיכא משמע ליה דרבויא הוא. ופירש רש"י לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה. הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם:
והשני לחמש סלעים. כתב הר"ב סבר בכור לרחם אע"פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. וא"ת מהאי טעמא גופיה [יהא] יוצא דופן בכור לחמש סלעים ואף על גב דכתב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ"ב דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואף על גב דהתם נמי כתיב פטר רחם. י"ל דסברת ר"ש חלוקה מר"ט ואע"ג דהבא אחריו פשיטא ליה טפי דהוי בכור מר"ט מ"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם. תוספות:
האב פטור. כתב הר"ב וה"ה שהבן הנשאר פטור כו'. והאי לישנא דנקט האב פטור. משום סיפא דבעי למתני מת האב כו'. רש"י:
[*אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר"מ. ומחוייבים לתת. וכן מוכח בסוגיא]:
ואם לאו פטורין. כתב הר"ב דסבר ר"מ האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן. לפי שאין ברירה כו'. וכ"כ הרמב"ם [ויתכן דגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דלגירסתינו מספקא ליה לר"מ. אי יורשין אי לקוחות וחמש ולא חצי חמש] ותימא דר"מ אית ליה ברירה בההיא דהלוקח מבין הכותי' [במתני' ד' פ' בתר' דדמאי] ויש לחלק בבריר'. היכא דמתני בפירו' כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. תוס'. ועי' בפי' הר"ש דדמאי ועיין מ ש בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים:
רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. פי' הר"ב קסבר האחים שחלקו יורשים הם דיש ברירה וכו'. ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה. וכ"כ הרמב"ם. ואיכא למידק טובא. דהא במתני' ו' מפרש דר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטרף ממשעבדי. וא"כ אפילו ס"ל כר"מ דלקוחות הן. גבי. וכן פירשו התוס' דטעמא דר"י דהכא. נמי משום דס"ל דככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות. אלא שפירשו דלא אמר מלוה הכתובה בתורה לענין זה. אלא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין דלא הוה ידעינן עניני הנתינות הללו אם לא שחייבתו התורה בפירוש. אבל הלואה ע"פ לא אע"ג דכתיב (דברים כ"ד) והאיש אשר אתה נושה בו. לא חשיב כתובה בתורה. כיון שא"צ לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. עכ"ד. וע"ק היאך פסקינן כר' יהודה דיש ברירה ואנן קי"ל דבדאורייתא אין ברירה. כמ"ש הר"ב בההיא דדמאי דלעיל. וכן קשה למאי דפירשו לקמן דס"ל ככתובה בשטר דמיא ופסקו דלא כוותיה והכא פסקו כוותיה. ולא מתרצה מלתא אפי' כי נימא דמש"ה פירשו הכא בטעמא אחרינא דהא אף לטעמא דהכא קשיא הלכתא דהכא אהלכתא דדמאי. וקא חזינן להרמב"ם בחבורו פי"א מה' בכורים וכן הטור סי' ש"ה דפסקו לדר"י לכך נ"ל דודאי טעמי' דר"י כדמסקינן לקמן דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועל הדרך שפירשו התוס'. ומיהו אנן דלא קיי"ל הכי כמ"ש הרמב"ם והר"ב לקמן. ועוד בספ"ק דערכין. הא דפסקינן הכא כר"י לאו מטעמיה דלקמן ולאו מטעמא שכתבו הרמב"ם והר"ב בכאן. אלא היינו טעמא כדמסיק הרא"ש בפ"ק דב"ק ובספ"ז דב"ב גבי האחין שחלקו ובא ב"ח כו'. דהלכתא בטלה מחלוקת. וכתב דאע"ג דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לענין אחים שחלקו לית לן דכלקוחות הן ולא משום דיורשים הם ויש ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה [*ומ"ש הר"ב דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. עיין במשנה ב' פ"ה דערכין]:
שתי נשים שלא בכרו. עיין מ"ש בשם התוס' בפ"ק משנה ג':
וילדו ב' זכרים. לשון הר"ב במחבוא ונתערבו וכן לשון רש"י. וכך העתיק הטור וכתב ב"י דלא הוצרך לכתוב כן אלא משום סיפא. דבהו אצטריך דלא בריר לן וכו':
בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין דל' יום דבכור ל' ויום אחד. ועיין במשנה ה' ו' פ"ה דנדה:
יחזיר לו חמש סלעים. פי' הר"ב הואיל ומת בתוך ל' ואגלאי מלתא דנפל הוא וכן פירש"י. והתוס' כתבו דבחנם פי' כן דאפי' קים לן ביה דכלו לו חדשיו. בבן חדש תלה רחמנא. עיין בפירוש משנה ו':
אם נתנו עד שלא חלקו כו'. צריך שום צריכותא אמאי תני תו פלוגתא דר"מ ור"י. תוס':
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יחזיר. פי' הר"ב דנפל הוי וכפירש"י. ועיין מ"ש לעיל בשם התוס' [בד"ה יחזיר]:
רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר"ב מספקא ליה לר"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא:
בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ"ח דב"מ דק"ב. וכן גי' הרמב"ם והטור. וז"ל רש"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו':
שמצותו על אביו. כתב הר"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע"כ. ומ"ש הר"ב דס"ל לר"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ"ש הר"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח [כדתנן במשנה ב' פ"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ"כ בפ"ק דקדושין דף כ"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו':
חמש סלעים של בן כו'. [אשם] בכסף שקלים. וערכין. לא אצטריך ליה לתנא למתני [דבאשם] כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוי. כיון דכתיב (ויקרא כ"ז) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. תוס':
סלעים. כתב הר"ב הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה. עיין מ"ש בשם הרמב"ן במשנה ו' פ"ק דשקלים [*וחשבונו של הר"ב לה' סלעים משקל אלף תתק"ך שעורות כו'. נקל לעמוד עליו. שהרי ברפ"ק דקדושין. כתב שהפרוטה משקל חצי שעורה. ושם בסוגיא דף י"ב שקצ"ב פרוטות בדינר וכל סלע הוא ד' דינרין מעתה צא וחשוב]:
במנה צורי. כתב הר"ב וכל כסף של תורה. כגון חמשת סלעים כו'. שהן קצובין. גמ'. ומ"ש וכל כסף שהוא מדבריהם. עיין בזה מ"ש במשנה ה' פ"ו דכתובות ובפ"ה משנה ז'. ומ"ש הר"ב וכתובת אשה לדברי רמב"ם כו'. עמ"ש במשנה ב' פ"ק דכתובות:
כולם בשקל הקדש. אע"ג דכבר תני במנה צורי. אצטריכא למתני תו משום אונס ומוציא שם רע. דלא כתיב בהו שקל וסד"א דהא דתנא רישא במנה צורי וכו' חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים. יהיב שקלים צורי והיכא דלא כתיב שקלים יהיב זוזי בעלמא קמ"ל דמילף ילפי' מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב. גמ':
חוץ מן השקלים. כתב הר"ב ומעשר שני נמי כו' ושייר נמי ראיון דתנן בריש חגיגה לב"ש ב' כסף ולב"ה מעה כסף ותני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. ופירשו התוס'. דאם היה מביא שוה כסף זמנין דמייתי נסכא [וכסף] סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו (לעולת) [עולת] ראיה טובה באותה סוגה כאילו היה מביא כסף טבועה. ע"כ:
אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו'. גמ'. דכתיב (במדבר י"ח) ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. ואמרינן נמי דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן אלא שטרות. ולפיכך אני תמה דבהדיא כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דשבועות. דהלכה כר"ע דדריש כל התורה כולה בריבוי ומיעוט. וכ"כ שם הרמב"ם. וא"כ בכאן ה"ל לדחות המשנה מהלכה. אבל הרמב"ם פסקה בחבורו פי"א מהלכות בכורים. וכן הטור סי' ש"ה. ואפשר דאית ליה לתנא דידן מיעוטא אחרינא למעט קרקעות ועבדים וכמ"ש במשנה ט' פ"ד דב"מ לענין כפל. דאע"ג דדרשינן בריבוי ומיעוט וריבוי. ולא ממעטינן אלא שטרות מיהא איכא מיעוטי אחרינא. וה"נ אפשר דאיתנהו מיעוטי. וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ"ק דב"מ דף ד'. לר' עקיבא ולר"מ. ע"ש בדבור אין נשבעין על כפירת וכו'. ומיהו לר' דאמרינן הכא בגמ' דדריש הכא בריבה ומיעוט וריבה ולא ממעיט אלא שטרות. ודאי דלית ליה מיעוטי אחריני:
לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. עמ"ש בסידורן במ"ט פ"ד דב"מ:
ולא בהקדשות. והתם נפקא לן מקראי בת"כ בפרשת ערכין. רש"י. והכי איתא התם בשקל הקדש וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש. מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ופדה לרבות דבר המטלטל וא"כ למה נאמר בשקל הקדש. פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. ויראה לי דיליף מפדיון הבן. ושוב מצאתי בספר קרבן אהרן שכתב לפי שנאמר ופדה וגומר בילקוט גריס. לפי שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. והכי דריש ליה בגמ'. דמדהכא משמע תפדה בכל דבר שיהיה. ולזה יכול אני לומר אף בעבדים וכו' ת"ל בשקל הקדש. דמשמע שלא יהיה אלא בכסף. ת"ל תפדה אך פדה תפדה דה"ל כלל אחר. ודרשינן ליה במדת כלל ופרט וכלל כו'. מה הפרט דבר המטלטל וכו' ע"כ. [*ועמ"ש לעיל בדבור דאין פודין כו']:
המפריש פדיון בנו כו'. צריך לי עיון שלא העתיקה הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים:
ואינו נוטל פי שנים בשבח. כתב הר"ב אלא שמין את הנכסים וכו' והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד. ולא כדמשמע דשיעור השבח מניח בקרקע לפשוט. אלא כדכתב רש"י וז"ל אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי מה ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם ע"כ. והיא מימרא דרב נחמן אמר שמואל בפ' הגוזל עצים דף צ"ה:
ולא בראוי כבמוחזק. דכתיב בכל אשר ימצא לו. גמ'. ולא ידעתי טעמא למאי נפקא מינה תנן כבמוחזק:
ולא האשה בכתובתה וכו'. לשון הרמב"ם וכבר בארנו בכתובות. [וכ"כ הר"ב שם פרק ט' משנה ג'] שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים. ולפיכך נוטלות מן השבח. ומן הראוי. ע"כ. והעתיק דברים אלו הכ"מ בפי"ו מהלכות אישות. אבל בספרו ב"י א"ה סי' ק' ובש"ע לא העתיקם כלל. ואני ראיתי בנוסחת פירוש המשנה להרמב"ם שמארץ ישראל שהוגה זה הל' נמחק בו ונכתב בלשון אחרת אבל נפסל בקרע עד שלא יכולתי לעמוד עליו:
ולא היבם. פי' הר"ב הנוטל חלק המת שיבם את אשתו כמ"ש במשנה ח' פ"ב דיבמות. ושם פירשתי המקרא. והיה הבכור וגו'. ומ"ש הר"ב. אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח פי' בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן. ויבם שמעון את אשתו. כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי האב נוטל ב' חלקים בקרן לא בשבח. וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח. שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאעפ"י שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח. ועוד שמפרש שם בגמרא [דף נ"ב] אמר אביי וכו' המגיד פ"ג מהלכות נחלות. ומ"ש ולא מן הראוי לבא כגון אם מת אחיו ואח"כ. אביהם. לא יטול חלק אחיו. טור א"ה סי' קס"ג וכן דקדק המגיד שם מדברי הרמב"ם:
והיורש את אשתו. כתב הר"ב דהאי תנא סבר דאורייתא היא לשארו הקרוב אליו כו'. מפורש ברפ"ח דב"ב:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. כתב הר"ב ס"ל ירושת הבעל דאורייתא הוא וכו' והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר"י בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ולא דהלכה כר"י בן ברוקה מטעמיה. דירושת בעל דאורייתא. דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא. דברפ"ט דכתובות פסקו הר"ב והרמב"ם דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן. אלא הלכה כר"י ב"ב כדמסקינן נמי התם שחכמים עשו לה חזוק כשל תורה. וכך מצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם וז"ל והלכה כר"א אלא בירושת אשה שאע"פ שהיא מדרבנן עשו לה חזוק כשל תורה. ולא יחזיר אלא אם היתה בית הקברות לבד שהלכה בזה כר"י ב"ב ע"כ. וכ"כ בחבורו ספי"א מהל' שמטה ויובל. אלא דבמ"ש בנוסחא זו והלכה כר"א לא פסק כן בחבורו אלא כחכמים אבל יש לו פירוש באינן חוזרין כדמסקינן בגמ' אליבא דר' יוחנן שאינן חוזרין לבטלה לגמרי. אבל מחזירין זה לזה. אבל לדברי התוס' [ד"ה א"ר] כולהו אמוראי חלוקים על ר' יוחנן בזה ואתיא מתני' כפשטה דאינן חוזרין ואין להאריך בזה. ומ"מ יש לי טעם בפסק הלכה כר"א מהא דבפ' ב' דיבמות דף כ"ד דאמרי' בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא לגריעותא. מה בכור אינו נוטל בראוי כו' והביאו זה התוס' דהכא [ד"ה בכור] ומקשים אמאי לא קאמרי לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל [כבכור]. ותירצו משום דאיכא ר"א דפליג. ע"כ. ואיכא למימר דהרמב"ם כפי נא"י סובר דסתמא דגמ' קאמר לגריעותא ולא לחשיבותא משום דס"ל דהלכה כמותו:
יחזיר לבני משפחה. פי' הר"ב. [*ס"ל ירושת הבעל את אשתו דאורייתא והב"ע] כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי כו'. תימה לרשב"א דא"כ מאי איריא ביובל. אפי' בלא יובל נמי. דעל כרחך ביובל איירי. דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א"כ אמאי איצטריך למימר דס"ל דירושת הבעל דאורייתא. ה"ל למימר דרבנן. ועוד דאיובל מתניא. וצ"ל דליכא פגם משפחה עד היובל. שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת. וניכר שהם קבורים בשל אחרים. תוס' פ"ט דכתובות דף פ"ד. ודברי תימה מה שכתבו כל הירושות חוזרות שאין לך ירושה החוזרת אלא בשל אשתו לר"א אבל לר"י בן ברוקה אינה חוזרת אלא דבית הקברות ונ"ל שצ"ל שכל השדות:
משנה בכורות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב