תוספות יום טוב על בבא מציעא ג
<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ג · >>
בהמה או כלים. אמרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמועינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה. אף ע"פ שהוא מרובה. דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואיצטריך למיתני כלים. לאשמועינן דאע"ג דאין טורח בשמירתן. כמו דאיכא בבהמה. אפילו הכי מקני ליה כפילא כשרוצה לשלם. ואי תני חד. לא שמעינן אידך:
או שאבדו. נקט אבדו אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבדה וזה רצה לשלם ולא לשבע אם נמצא אחר מכן ונתיקר. הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נמוקי יוסף:
למי שהפקדון אצלו. דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבא של שומר והרי היא כמסורה לו ע"מ כן שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמרא:
נשבע ולא רצה לשלם וכו'. לכאורה איכא למידק הך סיפא למה לי פשיטא כיון דלא שלם לא מקנה ליה כפילא. מיהו בפרק הגוזל עצים [דף ק"ח] דייק רבא מינה דנשבע ושלם ואח"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה לשלם כלל. הא רצה לשלם אחר מכן אע"פ שנשבע מקני ליה כפילא. ופליג בזה עם אביי. והלכתא כרבא. נימוקי יוסף:
והשאילה לאחר. לעשות בה ימי שכירתו. רש"י:
ישלם לשוכר. לשון הר"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ב בפירש"י ) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר"ב לפירוש המשנה [וגם בפירוש רש"י בשבועה. צ"ל ושבועה]:
אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'. טעמא דר"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא"ש:
אמר לשנים גזלתי וכו'. כתב הר"ב אבל שנים שתבעוהו כו' ישבע כל אחד וכו' שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין. שאין נוטלין אלא בשבועה כאותה ששנינו בפרק כל הנשבעים [ד' מ"ח]. נ"י. ומ"ש הר"ב וכן ב' שתבעו וכו' אבי הפקיד וכו' משום דמתניתין תנן אביו וכו' נקט נמי בתבעי אביו כו'. אבל ה"ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי וכו'. דהא במתניתין דלקמן מפרש הר"ב דיהא מונח. שהוא דוקא כשהפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה. ועיין במשנה ז' פ' בתרא דב"ק. וא"ת ומאי שנא פקדון ממקח שכתבתי במשנה ז' פט"ו דיבמות דמודה ר"ע שמניח דמי המקח ביניהן ומסתלק. תירץ נ"י דשאני מקח דעומד להתפרע מיד. ולא הוה ליה למידק. משא"כ בפקדון שהיא לאחר זמן הוי פושע כי לא דייק:
או אביו של אחד מכם וכו'. אבל אחד מכם הפקיד וכו' פטור דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. הרא"ש:
שנים שהפקידו וכו'. פירש הר"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:
והשאר יהא מונח וכו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:
יהא מונח. עיין מ"ש בריש פ"ק בד"ה ויחלוקו:
לא יגע בהן. כתב הר"ב לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין וכו' גמרא. ואמרינן דגוזמא היא דלאו דוקא. דהא ביותר מכדי חסרונם מוכרן כדמסיק הר"ב. ונ"ל דלישנא דמתניתין ד' פ"ג דסוטה נקטיה רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. והתם דוקא כמו שכתבתי שם. ומ"ש הר"ב ולא אמרי רבנן וכו'. אלא שלא אבדו [אלא] עד כדי חסרונן וכו' והוא שעור שמחסרין לשנה. ונחסרו בפחות משנה. והיינו טעמא דפליג רשב"ג. נ"י:
וכי מה אכפת להן לעכברים וכו'. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן. הרבה מתפזרות מהן. ופירשו התוספות דלדברי רבי יוחנן בן נורי קאמרי. אבל טעמייהו דרבנן מפורש בירושלמי דהני עכברי רשיעי נינהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן דאכלי עמהון:
מדה מרובה. לשון הר"ב מעשרה כורים ולמעלה. כלומר מדה מרובה היינו עשרה כורים ולמעלה. דהא בגמרא לא אמרו אלא י' כורים וכן נקט הר"ב לקמן:
יוציא לו שתות ליין. כתב הר"ב אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו. וכן לשון רש"י וחדא מתרתי דלעיל נקטו דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאי לאו הכי היה מחסר לפי הערך:
לוג ומחצה שמרים וכו'. פירושא דשלשת לוגין הוא:
לצורכו. לשון הר"ב להשתמש בו. כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה [ואפ"ה] (ו)הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. כדאיתא בגמרא. ועיין בסוף פרקין [דף מ"ג] דלהשתמש דהכא. היינו ונשתמש:
אם משהניחה וכו' פטור. כתב הר"ב רבי ישמעאל היא דאמר בגונב טלה מן העדר וכו' לאו בגנב מרשות בעלים דמ"ח בפרק בתרא דב"ק אומר. דהתם דוקא בבעלי חיים משום דלמודה ללכת חוץ. וצריכה שמירה יותר כדפירש הר"ב שם. והכא בחבית איירינן. אלא הכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו היא. וסבירא ליה לר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא פרק בתרא דבבא קמא דף קי"ח:
ובין משהניחה לצרכו חייב. כתב הר"ב רבי עקיבא היא דאמר בגונב טלה וכו' חייב עד שיודיע לבעלים דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. [רש"י]:
צררן וכו'. כתב הר"ב ואם בבית הוא אין להם שמירה אלא בקרקע. גמרא. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. משמע הא כראוי פטור. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב דהא דאמרינן בגמרא אין להם שמירה אלא בקרקע. דוקא להנהו דרי. ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. וכדמוכח בגמרא. והכי איתא בהדיא בירושלמי נעל כראוי וכו' נגנבו או נאבדו פטור מלשלם. עכ"ל:
הקטנים. כתב הר"ב אבל לגדולים נשבעין הם וכו' אחר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם כמ"ש הרמב"ם:
ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. כתב נ"י ונעל בפניהם. רש"י פירש [לעיל ד' ל"ו] דאקטנים קאי. וכן משמע פשט הלשון. ואין נראה מדאמרינן בגמרא בשלמא כולהו וכו'. אלא צררן ולרש"י לא שייך לומר כולהו דהא ליכא אלא חדא. אלא על כרחך תרתי נינהו והכי קאמר או שלא מסרן לבנו ולבתו כלל. אלא הניחן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי. חייב:
אם צרורין. פירש הר"ב וחתומין וכו' אבל אינם חתומים וכו' אע"פ שצרורין. גמרא. ופירש רש"י דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך מיד למעות. ולפיכך כשהפקידן צרורין) נמי ישתמש בהן. דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל החתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם:
חייב באחריותם. פירש הר"ב בגניבה ואבידה. גמרא. ואע"ג דבפרק דלעיל משנה ז' פרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו אפילו קודם שנשתמש. תירץ הרא"ש בשם הראב"ד דהנאת שמוש דהכא גריעא מהנאת שמוש של דמי אבדה. לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו. אבל דמי אבדה יודע שישהה אצלו ימים רבים. ע"כ:
לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותם. והוא שיטמין בקרקע. רמב"ם פ"ז מהלכות פקדון. ועיין במשנה דלעיל:
השולח יד כפקדון. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ"ב) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש"י דף מ"א:
כשעת הוצאה. פירש הר"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש"י כשעת הגזלה:
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. פירש הר"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע"כ:
החושב לשלוח יד בפקדון. לשון הר"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש"י. וזה לשון התוספות הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר"ב במשנה ב' פ"ה דפסחים [וריש זבחים].
עד שישלח בו יד. כתב הר"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ"ו דב"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ"ש ריש פ"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ"ב דמסכת קדושין דף מ"ב ואשתמיטתיה למהר"ר ואלק זלה"ה שכתב בש"ע סימן רצ"ב על זה הדין וז"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל [דף פ"ז] נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ"ש שלא ידע וכו'. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא:
הגביהה ונטל. כ' הר"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו:
ונשברה. כתב הר"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש"י:
משנה בבא מציעא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב