שולחן ערוך אבן העזר יג
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד
כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תינשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין צ' יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שייוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון (אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז) רק שלא יכנוס עמה בבית) (שם). ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים, שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה:
- הגה: ויש אומרים דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש וכן ראוי להחמיר, כן נראה לי).
וגזירת חכמים היא, שאפילו האשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין צ' יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או איילונית, ואפילו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים, והמפלת אחר מיתת בעלה, ואפילו בתולה מהאירוסין צריכות להמתין צ' יום:
יבמה שמת היבם, צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם:
נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת, והלכה ונתקדשה לשמעון, וגירשה ורוצה להנשא לראובן, צריכה להמתין אחר גירושי שמעון צ' יום:
מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:
שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן, ונתגיירו או נשתחררו, צריכות להמתין, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:
הממאנת אינה צריכה להמתין, לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין, מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר. וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין, והוא הדין לשבויה, אפילו היא גדולה:
- הגה: ויש אומרים דכל אלו צריכין להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור). אשה שנאנסה תחת בעלה, אם לא נבעלה לבעלה תחילה צריכה להמתין (א"ז):
פילגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר, צריכה להמתין:
מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה, והוציאה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא, וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:
אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז, יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני, ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון:
- הגה: ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת ר"י והרא"ש כתבו בטור על שמם). וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין (ב"י בשם הרא"ש):
המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו:
- הגה: ויש אומרים שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל יחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזור (טור). ודווקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג). ויש מחמירין אפילו בשוגג (תרומת הדשן סימן ר"ן). ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש, ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג, כן נראה לי. גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס'). לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים, אף על פי שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם). ואם כנס וגירש, עיין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לעניין כתובה.
קידש וברח, אין מנדין אותו (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל). יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק, שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים, ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים:
גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו, וחודש העיבור עולה למניין כ"ד חדש (ויש אומרים דלכתחילה יחוש אפילו לחודש העיבור) (תרומת הדשן סימן רי"ו), בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה, בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה'). אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חודש לא תינשא, אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (ויש אומרים דאם נשבעה המינקת וכנס לא יוציא) (הגהות מרדכי דכתובות). אפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא:
עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה, מנדין אותו, אלא אם כן ברח. ויוציא בגט, ואפילו היה כהן. וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו. ואם היה ישראל, יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה, ויכתוב לה כתובה אחרת. נשא וברח, ולאחר זמן בא וישב עם אשתו, אין בכך כלום. ואם קידש מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא, ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד:
- הגה: ויש אומרים דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים), וכן עיקר. ועיין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין:
אלמנה שהיתה מניקה בנה, יכולה לומר: איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואף על פי שאינה יכולה לינשא עד סוף כ"ד חודש. ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פדוואה סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשו' הרא"ש כלל נ"ג):
זה שאמרו בגרושה, יש מי שאומר דדווקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפילו בשכר. ויש מי שאומר, האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה, ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חודש, ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה: