שבת סו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורבי יוסי אאוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס בויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן בעזרה כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן:
גמ' אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן אמר ליה לא ידענא הילכתא מאי אמר ליה לא ידענא איתמר אמר שמואל אין הקיטע וכן אמר רב הונא אין הקיטע אמר רב יוסף הואיל ואמר שמואל אין הקיטע ואמר רב הונא אין הקיטע אנן נמי ניתני אין הקיטע מתקיף לה רבא בר שירא לא שמיע להו הא דמתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בקיטונא דבי רב אין הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי מתיר ומחוי ליה רב איפוך אמר רב נחמן בר יצחק וסימנא סמך סמך ואף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או של שמאל בימין חליצה כשרה ואמרינן מאן תנא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ר' יוסי אוסר ואף רב הונא הדר ביה דתניא גסנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי ר"ע ולא הודו לו והתניא הודו לו אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי (אמר רב יוסף) מאן לא הודו לו ר' יוחנן בן נורי דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס הא לאו להילוכא עבדי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו:
דואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא:
אמר אביי טמא טומאת מת ואין טמא מדרס רבא אמר האף טמא מדרס אמר רבא מנא אמינא לה דתנן ועגלה של קטן טמאה מדרס ואביי אמר התם סמיך עילויה הכא לא סמיך עילויה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא זמקל של זקנים טהור מכלום ורבא התם
רש"י
[עריכה]
ור' יוסי אוסר - דלאו תכשיט הוא: ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן:
טמא - מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע"ג הכלי:
סמוכות שלו - סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:
טמאין מדרס - אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה:
ויוצאין בהן בשבת - דתכשיט דידיה הוא:
ונכנסין בהן לעזרה - דאע"ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן:
כסא - יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו:
סמוכות - של אותו קיטע עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי:
ואין נכנסין בהן בעזרה - דמנעל נינהו:
לוקטמין - טלמשק"א (טלימשי"א: מַסֵּכה) נעשין לשחוק להבעית תינוקות:
טהורים - מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט:
גמ' היכי תנן - הקיטע יוצא ורבי יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ורבי יוסי מתיר: בר שירא:
קיטונא - חדר קטן של בית המדרש:
סמך סמך - ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו:
או של שמאל בימין - סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה דחליצה בימין הוא דגמר רגל רגל ממצורע:
מאן תנא - דסנדל של עץ חשיב נעלו:
סנדל של סיידין - מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור: ואמר רב הונא גרסי':
מאן הודו לו ר' מאיר - דאמר הקיטע יוצא בקב שלו:
ור' יוחנן בן נורי מטהר - דלאו אורחא לעשות מקש אלא מקנים ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור זה לשון רבותי ולי נראה סנדל של סיידין של קש הוא ור' יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו ור' עקיבא כעץ חשיב להו דקשין הן:
קש - זנבות השבלים:
ואין טמא מדרס - דלא מסתמיך עליה הא דנקט טומאת מת ה"ה לכל טומאת מגע אלא משום דאמר אין טמא מדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טומאת מת והכי קאמר נעשה אב הטומאה ע"י מת דכלי עץ שיש לו בית קבול הוא ומקבל כל טומאת מגע ואהל ועל ידי כל הטומאות הוא נעשה ראשון ועל ידי מת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה ואין נעשה אב הטומאה ע"י מדרס דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
עגלה של קטן - לצחק בה ולטלטלו עליה:
טמאה מדרס - הואיל ופעמים שיושב עליה והאי נמי זימנין דמסתמיך עליה:
טהור מכלום - לא מדרס ולא שאר טומאה לא מטמא מדרס משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו מהלך ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים ושאר טומאה נמי לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה הואיל ועיקר עשייתה אינה לכך אינה טמאה מדרס ואין לומר משום דפשוט הוא יהא טהור ממדרס דלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואהל דטעמא משום דאיתקש לשק הוא וגבי מת ושרצים הויא היקישא:
תוספות
[עריכה]
סנדל של סיידין. פ"ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול"נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי' זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא כו':
טמא מדרס ולא הודו לו. וא"ת ואמאי לא הודו לו ומי גרע מכופת שאור שיחדו לישיבה דקיי"ל דטמא מדרס דגבי מדרס לא בעינן דומיא דשק דכל דבר המיוחד למדרס טמא מדרס וי"ל דללשון שפירש רש"י של קש הוא ניחא דכיון דלאו בר קיימא הוא אינו טמא ולא דמי לכופת שאור שהוא בר קיימא והכי אשכחן במשניות דקתני גבי האלון והאגוז ורימון שחקקום תינוקות למוד בהן עפר שמקבלין טומאה ואילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינן מקבלין טומאה לפי שאינן מתקיימין וללשון שפירש שסנדל הוי של עץ קשה שהרי ראוי הוא להתקיים כיון שהוא של עץ ושמא י"ל דהיינו טעמא דמטהר סנדל דלא חשיב עביד להילוכא מה שמטייל בו הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כיון שאין רגילות לעשותה מקנים לא חשיבה כלי ולא דמי לכופה שרגילות לעשות לישיבה כמותה:
כוורת הקש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא. ואם תאמר והיכי מטמא (לענין טמא מת) כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר (ברכות דף מ.) פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה אי נמי הך טומאה דרבנן היא:
ורבי יוחנן מטהר. לפירוש אחרון שפי' בקונטרס דסנדל של קש הוא מדמי שפיר כוורת לסנדל של סיידין ולאידך פירושא שפי' דסנדל של עץ הוא צ"ל דמייתי הכי דכי היכי דר' יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש הכי נמי במנעל של סיידין לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ מטהר:
והא לאו להילוכא עביד. הקשה הר"ר אליעזר ממיץ לרשב"א מאי פריך והלא משעת מלאכתו הוא מהלך בו ולכך הוא נעשה ותירץ לו דסנדל של סיידין לאו לנעול עשוי אלא אחד מכלי אומנתו של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל ויכול לתת רגלו בתוכו לנועלו אך אין עשוי רק לטוח בו את הבית ופעמים שנועל בו ומטייל בו עד שיגיע לביתו ולהכי פריך והא לאו להילוכא כו' ור"י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד ומכל מקום משני לו שכן הסייד כו':
רבא אמר אף טמא טומאת מדרס. פי' הרב פור"ת הא דלא קתני ברישא דמתניתין ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קיבול כתיתין טהור לגמרי וא"ת למה לי בית קיבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי"ל דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס:
עגלה של קטן. פ"ה עגלה שהקטן יושב עליה ול"נ דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכך נ"ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
עז א מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ט"ו:
עח ב טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ט"ז:
עט ג מיי' פכ"ה מהל' כלים הלכה י"ח:
פ ד ה מיי' פכ"ה מהל' כלים הלכה י"ט:
פא ו מיי' פכ"ה מהל' כלים הלכה ט"ז:
פב ז מיי' פכ"ה מהל' כלים הלכה י"ז:
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
סמיכות שלו אין נכנסין בהן לעזרה. מחמת מה שנאמרה בפ' הרואה מקום במסכת ברכות (דף נד) ולא יכנס בה להר הבית במקל ובמנעלו:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
[מתני'] הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא סמך סמך כלומר ר' יוסי אוסר (סבר) [דכ"ע סברי] הקב של קיטע (אינו) חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ והיינו טעמא דר' יוסי דאסר בשבת גזרה דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר (כו') ושמואל נמי ורב יוסף (לפנינו הגי' רב הונא) הדרו ואוקמוה למתני' הקטע יוצא דברי ר"מ:
סנדל של סיידין. פי' הסייד כשהוא סד קרקעית הבית בסיד נועל סנדלו של עץ ברגלו כדי שלא יהא הסיד אוכל ברגלו.
בית קבול כתיתין.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מאן לא הודה לו ר' יוסי. פי' לא הודה לו שיצאו בו בשבת אבל לגבי חליצה הודה לו כדאמרינן בפ' בתרא דיומא לעולם מנעל הוא והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרינן דלמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן ושל סידין נמי לאו להילוכה עביד ולא מיהדק ומישתליף, ואפשר דרב הונא לא סבר לההוא אוקימתא דהתם והוא סבירא ליה דר' יוסי אומר משום דלאו סנדל הוא כלל והיינו דלא בעי רב יוסף למימר הכא לא הודו לו דר"י כר"ה ופריק פירוקא אחרינא ואמר מאן לא הודה לו ר"י ב"נ ושמואל נמי דאמר ר"מ הוא סבר דלר' יוסי לאו סנדל הוא אי נמי לאו לאפוקי מדר' יוסי אמר ר"מ הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דר"מ ור"ע כדתניא לא הודו לו וקסבר שמואל רבנן פליגי עליה ולא הודו לו כלל דלהוי סנדל ובמס' יבמות נמי בפ' מצות חליצה תניא בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצה כשרה ואמר רבא עלה מדרישא ר"מ סיפא ר"מ ומשמע דסבירא ליה לרבא דלרבנן לאו מנעל הוא ולאו ר"מ לאפוקי מדר' יוסי דהא רבא גופיה הוא דאמר במס' יומא דלר' יוסי נמי מנעל הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגו עליהו ומשום דהא מתני' דהכא שמיע להו טפי ובכמה דוכתי אמרינן הא מני רא"מ הוא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכמה רבנן קשישי סברי הכי במס' יבמות בפ' האשה רבה ולא הזכירו א' מהן אלא ר"מ, והא דאמרינן התם במס' יומא לעולם מנעל הוא לר"מ ור"י קאמרינן דהא תלמוד לענין חליצה לאו מנעל כדאמרינן מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו והיינו כרבנן, והתם במס' יומא אמרינן נמי דרבא גופיה נפיק בדבילי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם, והא איהו דאמר דכולי עלמא מנעל הוא אלא שמע מינה דדוקא לר"י ור"מ ולא לרבנן וה"פ דשמעתין דהתם מהו לצאת בסנדל של שעם דפשיטא לן שאינו מנעל כרבנן דלא הודו לו ומיהו שמא אפ"ה אסור ביה"כ ואמרינן דמותר והדא אקשינן מהא דר' יוסי אוסר אלמא לאו מנעל הוא ומ"מ תני עלה דשוין שאסור לצאת בו ביוה"כ ומשני רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא והיינו ר"מ ור"י, ומש"ה אמר שאסור ביום הכיפורים אבל לדידן דלאו מנעל הוא מותר שלא אסרו אלא מנעל, ובספר התרומה מפורש דכל הני אמוראי כרבא ס"ל דאמר דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי דחיישינן דלמא משתלף ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים כלומר דכיון דהוא עץ לא מהדק ומשתליף ולענין חליצה נמי כיון דמשתליף הו"ל כמנעל גדול שאינו יכול להלוך בו דפסולה, וזה פי' משובש דסנדל דחליצה ודאי יכול להלוך בו הוא ולא פליגי בשבת אלא בקב הקיטע מפני שאין לו רגל ומשתליף מיניה ועוד דסנדל דחליצה דאית ליה רצועות ושנצן בין של עץ בין של עור יכול להלוך בו, ועוד אי משום דעץ קשה הוא ולא מיהדק כי מחופה עור היכי מיהדק והלא קושייתו של עץ במקומו עומד ובר מן דין אף סנדל דעץ אינו יכול להלוך בו הוא עד דהויא חליצתו פסולה בכך כבר הוצאת אותו מכלל מנעל ומדבריהם הן מושכין, אבל רש"י ז"ל פי' שם דכ"ע מנעל הוא של עץ וכי נפק רבא בשל קש ושל שעם שהוא מין קש נפיק דלא מגין כעץ ולאו מנעל הוא ולפי פירושו היינו נמי דאמר רבא מאי לא הודה לו ריב"ל כלומר בשל עץ הכל מודים דסנדל הוא וכי פליגי בקש הוא דפליגי וריב"נ הוא, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' מצות חליצה של שעם ושל סיב ושל עץ חליצה כשרה ואוקי כר"מ אלמא של שעם ושל עץ שוין, א"ל דר"מ כר"ע סבירא ליה דאמר הכא חולצת ואמר התם מטמא שעליו שנוי בברייתא הודו לו שסנדל של סיידין שהוא של קש סנדל הוא אבל ריב"נ לא הודה לו ותני בברייתא בלשון רבים ורבנן דיומא ס"ל כוותיה והא דאמר מנעל התפור בפשתן איו חולצין בו, א"ל לכתחלה קאמר אבל דיעבד חליצה כשרה דומיא דעץ, וא"ל אפילו דיעבד חליצתה פסולה משום דבעינן של עור או של עץ דומיא דעור שהוא מגין משום דנעל נעל ריבה אבל תפור בפשתן כשם שאם היה כולו של פשתן בגד הוא אף כשהוא בפשתן אינו מנעל ולפי פירוש זה הא דתנן בסנדל של עץ חליצתה כשרה לרבא אפילו כרבנן אתיא דל"פ פליגי רבנן עלייהו דר"מ ור"ע בשל עץ דמנעל הוא וחליצתה כשרה ובשל קש לחוד הוא דפליג ריב"ל, וק"ל אם כן למה פסק רבינו הגדול בסנדל של עץ חליצתה פסולה אלא אם כן מחופה עור ושמא חששו להחמיר להנך אמוראי, ועדיין אני תמה האיך שתיק רבא מאותה סוגיא ולא העמיד משנתינו כד"ה שם, ואפשר דסבירא ליה דרב דאמר אין חולצין במנעל התפור בפשתן אפילו דיעבד קאמר כדגמר לה מואנעלך תחש לגבי חליצה הא לשאר מילי מנעל ושבת בדילמא משתמיט קמיפלגי, אלא ריב"נ דפליג בשל קש מיהו לגבי חליצה פליגי והיינו דאבוה דשמואל ושמואל דאמרי התם מאן תנא של עץ חליצתה כשרה ר"מ הא לרבנן פסולה דגמר גמירי לה דרבנן לא קרו מנעל לחליצה אלא של עור ופליגי אר"י ור"מ דהודו לו לר"ע ואע"ג דלא אשכחן היכא כדאמרינן בעלמא אין הלכה כדברי ר"מ ור"י אלא פורס מפה דמקדש כלומר שחכמים אומרים כן ואמרינן בכמה דוכתי זו דברי ר' פלוני סתימתאה אבל חכמים אומרים וכו' ואף על גב דלא אשכחן להו בהדיא, ויש לדקדק באותה שמועה של מס' יומא היאך יוצאין בסנדל של שעם ביום הכיפורים כיון שאינו סנדל נמצא שאסור לצאת בו משום משוי דהא קיי"ל ערוב והוצאה ליום הכיפורים כשבת וא"ת בחצר דוקא והלא כל שהוא דרך מלבוש הרי הוא כתכשיט כדפי' לעיל לאסור לצאת בו לחצר כלל ובמתני' נמי תנן בכולם לא יצא חוץ מכבול לחצר, ומתוך הדוחק י"ל דאפילו למאן דאמר לאו מנעל הוא לא משוי הוה דלהנאתו עביד ליה ודומיא דאנפלייא של בגד דלאו מנעל הוא כלל ויוצאין בה בשבת וביום הכיפורים אלא טעמא משום דכיון דלא סיימו אינשי אלא עור דמגין ורכיך גזרו בה דילמא חליץ לה ואזיל לסיומי מסאניה ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים וגבי קב הקיטע נמי חליץ ליה דכאיב ליה הלכך ביום הכפורים דלא סיים מסאני לא חליץ להו ומותר דלאו במקום מנעל סאים להו וזהו התירן, עוד יש לדחוק ולומר הני אמוראי כולהו דלא סליק להו טעמא במנעל ולאו מנעל פליגי וכל דלאו מנעל אסור בשבת ורבא מוקי טעמא דפלוגתא בגזירה ולדידיה אפילו כי לא הוה מנעל כל היכי דליכא למיגזר מותר וכולהו רבנן דיומא דמסיימו ביום הכפורים הנהו מיני כרבא סביר להו ועד"ז מתקיימות כל השמועות כהלכה ובקושי ובדוחק ועוד דאביי נפיק ומתרץ דשרי ול"ל דרבא ואם נאמר דסבירא ליה לחצר מותר אינו נכון כלל:
ומצאתי בירושלמי במס' יבמות סנדל של עץ חבריה בשם רב שיהיו חבטיו של עור תמן אמרין בשם רב והוא שיהיו תרסיותיו של עור פי' חבטיו מה שהרגל חובט עליו והיינו מחופה מבפנים עור ותרסיותיו עור, ר' אילא בשם ר' יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר במתני' מסייע לר' יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דר"ע אבל חכמים לא הודו לו למגרס למדנו מכאן דסנדל של סיידין דקש הוא ולמדנו לדעתו של ר' יוחנן דהכל מודים בסנדל של עץ שהוא כשר לחליצה וכן של קש דתרוויהו מנעל נינהו ואין זה מסכים לסוגיא שבגמ' שלנו, עוד ראיתי בתוספתא דיבמות גבי ברייתא דקתני חלתה בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצתה כשרה אר"י אלו ראה ר' אלעזר בסנדל של עץ היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו משמע דר"י גמר דפלוגתא דר' אלעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו היה ר"א מסתייע ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים ובתוספתא דשבת קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו פי' דס"ל כיון דאית בה בית קבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה, וזה קצת סיוע לדברי שאני אומר סנדל של עץ רבנן פליגי עליה לומר לאו מנעל הוא ואפשר שנאמר בזו שאמרו מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים דלאו דוקא אלא לנעול בבית התירו וכפי לשון אחרון שכתבתי למעלה אלא לפי שתפסו להם לצאת בתענית צבור אמרו כן ביום הכפורים, א"נ לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים דלא באו להתיר איסור אלא נעילה אבל איסור הוצאה לא מיירי בה הכא אי עירוב והוצאה ליום הכפורים ואי לחצר מותר אלא הנך מתפרשי בדוכתייהו:
ודאמרינן מאן הודו לו ר"מ איכא למידק והא לא אמר ר"מ אלא דיעבד אבל לא לכתחלה ור"ע חולצת לכתחלה קאמר, א"ל לר"מ נמי לכתחלה חולצת והא דקתני חליצתה כשרה משום סנדל שאינו שלו ומשום של שמאל בימין:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
סמוכות שלו טמאין מדרס: פירש רש"י ז"ל: שהקב הוא חקוק להניח בו ראש שוקו, וסמוכות היינו סמוכות של הקיטע כי יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוק[י]ו. והקשו עליו בתוס' דאם כן אינו יכול להלך בלתי אותו קב ולמה אסר רבי יוסי לצאת בו, וכל שכן לרבא (ביומא עח, ב) דמפרש טעמא דרבי יוסי משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי והלא אינו יכול להלך בלתי אותו הקב. ועוד דאם כן היכי מטהר ליה אביי מטומאת מדרס וקא מפרש טעמא משום דלא סמיך עלייהו, והלא כל גופו נשען עליו. ויש מי שתירץ שהוא נשען על מקלות שבידו ואין הקב צריך לו כל כך להשען עליו, ואינו אלא כמקל של זקנים כדאמר אביי בגמרא.
ויש מי שפירש שהקב הוא כצורת רגל, ונותנו בראש שוקו כדי שיחשבו הרואים שהוא רגל, ועושה לו סמוכות ונותן ארכובותיו עליהן וכופה שוקו לאחוריו וקושר הסמיכה ליריכו והוא נשען עליו ומהלך בו, ולפעמים שהוא מסיר הסמיכה ונשען על הקב. ולפיכך נחלקו אביי ורבא, דלאביי טהורה מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע"פ שלעתים מניח ראש שוקו על גבי הקרקע עם הקב דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף מיניה כדאיתא בגמ'. והיינו נמי דאסר ליה רבי יוסי משום משוי או משום גזירת דילמא משתמיט ואתי לאתויי.
ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל נלמוד דדבר פשוט הוא דיכול להלך במקלות שבידו אף על פי שאינן קשורין בו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם לפירוש השני יש להתיר כן, מדקתני סמוכות שלו ומשמע ששתי סמוכות יש לו וכגון שנקטעו שתי רגליו וכיון שכן אינו יכול להלך בלתי מקלות שבידו ואפילו הכי לא אסר להו. והא דקתני כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כבר פירש רש"י ז"ל משום דאינהו תלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשלפי. וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת ז"ל שהתיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו.
גמרא: סנדל של סיידין: פירש רש"י ז"ל: שהוא של שעם, ומוכרי הסיד נועלין אותו כשמתעסקים בו מפני שהסיד מפסיד את העור. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי מקשה עלה והלא לאו להלוכא עבידי, והלא הולך בו כשמתעסק בסיד. ועוד שהוא נשען עליו, ותניא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשת זבים פרק ב ה"ז) אין לי אלא יושב עומד נתלה ונשען מנין כו'. ולפיכך פירש רבנו שמואל ז"ל דכלי הוא מכלי אומנות הסיידין לטוח בו קירות הבית, והוא מברזל ועשוי כעין סנדל שלמטה הוא ארוך ורחב כשולי סנדל, ובאמצעיתו יש לו בית קבול כדי אחיזת בית יד, ואותו בית יד מקיפו משפתו אל שפתו לשים בו כשהוא טח בו, ולעתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו כך עד ביתו, ומשום הכי קאמר דלאו להלוכא קא עביד.
ומיהו בתוספתא (כלים ב"ב פ"ד ה"ב) משמע כדפירש רש"י ז"ל דסנדל של סיידין היינו של קש, דתניא התם סנדל של קש רבי עקיבא מטמא מדרס ואשה חולצת בו וכו'. ובירושלמי נמי גרסינן במסכת יבמות (פי"ב ה"ב עי"ש היטב): סנדל של עץ חבריא בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, רבי אילא בשם רבי יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר, מתניתא מסייעא לרבי יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי רבי עקיבא אבל חכמים לא הודו לו למדרס, עד כאן בירושלמי, והיא היא הברייתא השנויה כאן, אלמא סנדל של סיידין של קש הוא כדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום מה שאמרו שם בירושלמי דחכמים דהיינו רבי יוחנן בן נורי לא הודה לו דוקא למדרס, אינו מסכים עם סוגית הגמ' שבכאן.
ומיהו טעמא דמילתא לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמשום דלא חשיב כשל עץ מטהר רבי יוחנן בן נורי, דהא אפילו כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס, כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין קכט, א). אבל בתוס' פירשו טעמא דרבי יוחנן משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגרע טפי מכופת שאור. ורבי עקיבא סבר דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הם, ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא. והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב"מ פ"ז ה"ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקום התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשוה הם ז"ל דבר המעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשיב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת, אבל כלי עץ חשוב הוא.
והא דאקשינן והא לאו להלוכא קא עביד, הכי קאמר: כיון שאינו נועלו להנאת הלוכו אלא כדי להציל מנעליו שלא ישרפו בסיד הרי הן כאילו אינן עשוין להלך, ומשני כיון שהוא מטייל בהן לעתותי ערב עד ביתו עבידי להלוך חשבינן להו.
מאן הודו לו רבי מאיר: איכא למידק והא קתני בההיא דאייתינן לעיל בסנדל של עץ חליצתה כשרה, דאלמא לכתחילה לא ואוקימנא כרבי מאיר. ויש לומר דהא דאמרינן מאן הודו לו רבי מאיר לאו אאשה חולצת בו קאי אלא איוצאין בו בשבת. ואי נמי אהכשרא דסנדל של סיידין קאי ולומר דהוי מנעל אף לרבי מאיר. ובתוס' אמרו דהא דקתני לעיל חליצתה כשרה הוא הדין לכתחילה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפליא של בגד חליצתה פסולה ואפילו דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה.
אביי אמר טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס: איכא למידק אם כן סבירא ליה לאביי דלאו להלוכא עביד, וכיון שכן היאך אשה חולצת בו לרבי מאיר, דהא פסלינן בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לכולי עלמא של זקן שעשאה לפי כבודו ומשום דלאו להלוכא עביד. ותירצו בתוס' דלגבי חליצה כל היכא דעביד קצת להלוך שרי אבל לטומאת מדרס לא מטמא אלא בדעביד להלוך ממש.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
ואמר שמואל ר"מ הוא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר כתב בספר הישר קשיא לי דהתם ביומא בפ' בתרא הכי אסיקנא שמעתתא אלא אמר רבה בין לר"נ בין לר' יוסי מנעל הוא והיינו טעמא דר' יוסי דילמא מופסק ואתי לאיתוייה והתם אמרי ושוין ר"מ ור"י שאסור לצאת בו ביוה"כ והכי אמרי' בגמרא מאן תנא דסנדל של עץ מנעל הוא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר אלמא לר' יוסי לא חשיב לי' מנעל ונראה לי דאע"ג שהיו שניהן שוין שאין יוצאין בו ביוה"כ מ"מ גבי שבת הוי אסר ר' יוסי דילמא מיפסק ואתיא לאתוייה א"כ לא הי' עושה אותו מנעל ברור וכיון שאינו מנעל ברור כשאר כל הסנדלים אינו דין שתחלוץ בו דבחליצה כתיב נעלו המיוחד לו א"כ האי דתני חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה לא אתיא אלא כר' מאיר שעושה אותו סנדל ברור לכל דבר עיין בפ' מצות חליצה במהדורא תליתאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה