שבת נז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין במה אאשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים ולא בכבול לרה"ר ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים בולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת:
גמ' טבילה מאן דכר שמה אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א"ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו איתמר נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע גכל שהוא אריג לא גזרו ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא איכא בינייהו דטניפן להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הני נמי ארוג ולהך לישנא דאמרת משום קפידא דכיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו תנן התם ואלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו מתקיף לה רב יוסף למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר ודמאי אילימא למעוטי דצמר השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא ואלא למעוטי דחוטי פשתן השתא קשה על גבי קשה חוצץ קשה על גבי רך מיבעיא אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא הלפי שאין אשה חונקת את עצמה איתיביה אביי הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצואריהן אמאי לא ואמר רבינא
רש"י
[עריכה]מתני' במה אשה יוצאה - דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות:
לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה - שקולעת בהן שערה:
שבראשה - אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא:
ולא תטבול בהן - משום חציצה:
עד שתרפם - שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער:
טוטפת וסרביטין - מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה:
בזמן שאין תפורין - עם השבכה שקורין שקופיי"א (קויפ"א: שביס עשוי רשת) אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:
כבול - מפרש בגמ':
לרה"ר - אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:
עיר של זהב - כמין נושקא (סיכה, מכבנה (נראה שזו סיכה המשמשת תכשיט, אך ראה לעיל נד.)) ומציירין בה כמין עיר:
קטלא - מפרש בגמרא (לקמן דף נט:):
חותם - צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור:
שאינה נקובה - כגון אישפיגל"א (אישפינגל"א: סיכה (ראה לעיל נב:)) :
ואם יצאת אינה חייבת חטאת - דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא:
גמ' טבילה מאן דכר שמה - מה ענין טבילה אצל הלכות שבת:
ושריא להו - ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו:
תיכי חלילתא - שרשרות של חוטין חלולות ועגולות:
מהו - לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה:
כל שהוא אריג לא גזרו - לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר:
לאחוותי דלא קפדן עלייהו - ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא:
דמיטנפי - שנטנפו הנך תיכי בטיט:
הא נמי אריג הוא - והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי:
ואלו חוצצין באדם - משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:
של צמר ושל שער אין חוצצין - דלא מיהדק על גבי שער:
הבנות קטנות - ואורחא דמילתא נקט:
וכולן בראשי הבנות שנינו - לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי:
למעוטי מאי - אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו:
אילימא למעוטי - חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי:
ודמאי - הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער:
על גבי קשה - שער:
ע"ג רך - בשר:
מיבעיא - בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק:
לפי שאין אשה חונקת עצמה - להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין:
בחוטין שבאזניהם - שנותנין שם שלא יסתם הנקב:
חבקין - ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן:
חבקין - לשון קילקלי וחבק (לקמן דף סד.) צינגל"א cengle (חבק (רצועת בטן לסוס וכיו"ב)) לאסור בו סוס:
תוספות
[עריכה]מתני' במה אשה כו' לא בחוטי צמר. מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה"ר אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע (לקמן דף צד:) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה וא"ת מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה וניחוש דילמא אתי לאתויי וי"ל דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו ונראה לר"י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה"ר דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל וכ"מ לקמן (דף סא.) דקתני בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו ברה"ר והא דאיצטריך התם לאשמעי' דשרי אע"פ שכל דבר מותר להסיר כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה לתת בפה בשבת או להחזיר אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה:
השתא רך על גבי קשה חוצץ כו'. וא"ת דילמא רב הונא נקט וכולן בראשי הבנות לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי רך ע"ג קשה חוצץ ואור"י דבלאו רב הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום דבר אתא:
השתא קשה ע"ג קשה חוצץ. סבר הש"ס דקשה ע"ג רך חייץ טפי מקשה ע"ג קשה ורך ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין דהוי רך. על גבי קשה וחוטי פשתן דהוי קשה ע"ג קשה חוצצין וחוטי שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה לכ"ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמא:
אלא א"ר יוסף. לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
א א מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ו', ומיי' פ"ב מהל' מקואות הלכה ה', סמ"ג לאוין סה, וסמג עשין רמח, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ב':
ב ב מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י' וסעיף יח:
ג ג ד מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ג':
ד ה ו מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ז' והלכה י, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה.
לא תצא אשה בחוטי כו'.
אוקמה רב נחמן גזירה שמא תזדמן לה טבילה של מצוה ומשום שחוצצת מתרתן ומהלכת בהן ד' אמות ברה"ר.
אבל תיכי חלילתא לא גזרו בהו רבנן דהא אחוותיה דרב הונא בריה דר' יהושע הוו טבלי בדמחתן הני תיכי חלילתא בראשיהן ולא הוו קפדי וכיון דלא הוו קפדי שרו. וה"מ תיכי חלילתא אבל תיכי טמימתא לא דחוצצות ואסיק' דחוטי שיער אינן חוצצין ואפילו הן קשורין בראש הבנות ואע"פ שהראש קשה הוא המים נכנסין בשיער ואין חוצצין אבל חוטי צמר וחוטי פשתן בראש הבנות חוצצין וכ"ש אם הן קשורין בצואר שמשתקעין בבשר ואין המים באין תחתיהן. ולפיכך חוצצין.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני' לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל דוקא בשלא קלעה בהן שערה אבל קלעה בהן שערה יוצאה אשה בהן לפי שאם נזדמנה לה טבילה של מצוה אינה מתרת שאסור להתיר כדאמרינן פ' הבונה הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הוא המתרת חייבת משום סותר עוד פירשו שלא חששו שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אלא בתכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאין אדם מרגיש בהן כל שעה אבל בדברים גדולים מותר שאם כן אף בסרבל וכן בחגורה במתני' לא יצא שמא ישכח ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לפיכך אמרי דמותר נמי להתיר חגורה ולחגור בה אפילו ברשות הרבים כדאמרינן גבי קמיע מומחה לקמן, עוד פיר"ת ז"ל שלא אסרו לצאת בדבריה שגזירתן משום דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי אלא לאשה אבל לאיש מותר שהאנשים דעתן מיושבת עליהן ולא אתי לאחווי כנשים שדעתן קלה והן מתפארות בתכשיטיהן, והא דתנן ובני מלכים בזוגין וה"ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנן בגמ' באריג בכסותו הא לא"ה אסור שאני התם שיש לגזור שמא יחוכו עליו ואתי לשלפויי משום חוכא אבל משום אחווי ליכא למיחש ואחרים אומרים מתני' בקטנים שדעתן קלה כנשים אבל גדולים אע"פ שאינו אריג בכסותו מותר ולפ"ז הא דקתני מתני' וכל אדם היינו קטני כל אדם אבל אי איירי בגדולים היה לו לחלוק ביניהן שזה באריג וזה אפילו אינו אריג ולא להשוותן, אבל נמצא בירושלמי כן מהו וכל אדם בין גדולים בין קטנים ואפשר דגמרא דילן סבר מהו וכל אדם בין קטני עניים בין קטני עשירים וסמך מצאו לרבינו תם ז"ל ממאי דשרינן בגמ' דאניסכא ואבנט של מלכים ולא חיישינן לאחויי והדבר הפוך שזה קושיא לדבריו שמאחר שללישנא קמא חששן בקמרא דאניסבא משמע שיש לחוש באיש משום אחווי ולא הותר להם אלא משום דהוא כטלית מוזהבת כלומר ואינו תכשיט אלא מלבוש נאה ואע"ג דהו"ל כלשנא בתרא ש"ה משום דאין אדם עשוי להתיר אבנטו ברשות הרבים דהוא נמי מלבוש הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים שאין זה דרך צניעות וכיוצא בהן אף בנשים הותר, ושמא י"ל דלאחויי לא חששו אלא ללשינא דאסור משום שאינו תכשיט אלא כמשוי למי שלא הורגל לצאת בו לפי שהוא עשוי למשמש למלכים כמזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכים לחוגרו וכן הוזכר בספר הערוך בשם ר' שרירא גאון זכרונו לברכה, ואפשר שהן עצמן במקפידין שלא ללבשו אלא בשעת עבודה שהוא נראה כמזרז במלאכתו אלא שאין דרך לפושטו בשוק והיינו דומיא דטלית מוזהבת ואין זה נכון כלל ממה שדמו אותו לטלית ולאבנט.
עוד הביא ר"ת ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן גבי קמיע ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא יוצא בשיר ובטבעת ולאו מלתא הוא דהכי קאמר לא בדרך תכשיטין מפיק להו אלא לצורך קשירה דקמיע וכהאי גוונא אי צורך קמיע מותר דלא שליף להו כלל אלא שאסרוהו משום שאין צורך לקמיע הזה בכך והו"ל כמשאוי למראית עין ואל מצאתי ראיה לדבריו אלא מפני שלא שנוי במשנתינו תכשיטין באיש אלא שי"ל לפי שאין דרכו של איש להתקשט ואסור הוא בכך שנוי התכשיטין באשה והראוים מהם לאיש כגון נזמים במקום שנהגו בזה וכגון צלוחית של פלייטין להעביר את הזוהמא נלמוד מן אשה וכן היא למידה מן האש בסנדל המסומר והאיש נלמד ממנה במוך שבאזנו וסנדלו.
ובירושלמי תכשיטין למה הן אסורין א"ר בא ע"י שהנשים שחצניות הן והיא מתירת ומראיתה לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות וזה מפורש כדברי ר"ת ז"ל אבל במקום אחר אמרו בשם ר' חנינא בר סיסי משום ר' ישמעאל כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת מותר לצאת בחצר וכל מקום שאמרו חז"ל לא תצא ואם יצאה חייבת חטאת אסור לצאת בה לחצר ר' בא בשם ר' ששת מתני' אמרה כן ובפיאה נכרית לחצר פי' וה"ה לשאר השנוין במשנה שאם יצאת אינה חייבת חטאת לפי שלא היו יודעין להפריש ביניהן כמו שהפרישו בגמ' דילן ר' חייא אמר אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ואיש ע"י שאינו שוחץ מותר נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך אסור הדא אמר א' האיש וא' האשה הדא אמר אפילו במקום שאמר לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר, ויש מקצת מן החכמים שהן סבורין לפרש מה ששאלו כאן והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר שלצאת לרה"ר אמרו ולחלוק על מה שאמר ר' בא ע"י שהנשים שחצניות נאסור ויצאו להם מכאן שדברי ר"ת במחלוקת ואע"פ שדבריו אינו מתחוורין לפי שטת הגמ' שלנו מתחוור לענין הג' הירושלמי.
ואיני רואה דרך הסוגיא כך שאם נאמרו הלכות הללו בירושלמי סמוכות ו על ענין אחד היה זה אפשר, אבל עכשיו שחלוקות זו מזו אין זה הפי' נראה כלל, ועיקר הפי' כך הוא כלפי שא"ר חייא ואפילו במקום שאמר לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר שאני מ"ט גזרו חז"ל כ"כ במקום שאינו בא לידי איסורא דאורייתא שמא מתוך שהנשים שחצניות וכן יוצאות מחצר לרה"ר בתכשיטיהן לפי שהן מתפארות בשרואות אותן והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר לצאת בחצר בדבר שאסור לצאת לרה"ר הואיל ואינו חייב עליו חטאת ואמר נשמעיניה מן הדא דר"ג שהיה אסור לצאת במפתח לרה"ר משום שמט יצטרך לפתוח ויעבירנו בידו ד"א ברה"ר ואם יצא אינו חייב חטאת הואיל ותכשיט הוא ואעפ"כ אסור בחצר אלמא כל דבר שאסור לצאת לרה"ר אפילו מדבריהם אסור לצאת בחצר אפילו האיש גזירה שמא יצא לרה"ר וכולה חדא גזירה שכיון שהוא תכשיט אין דרך ב"א ליטול תכשיטיהן מהן וישכח ויצא, ועוד למדו מדרבן גמליאל שאפילו תכשיט העשוי לתכשיט ולתשמיש שאסור לצאת לרה"ר מדרבנן אסור לצאת לחצר דלא תימא דוקא מיוחד לתכשיט אבל עשוי אף לתשמיש יהא מותר בחצר כשאר כל הכלים הניטלין בחצר אע"פ שאסור בהן לרשות הרבים, ופירוש מפתח של זהב באצבעו כדרך טבעת והוא תכשיט ודרך נשיאים מולכים בכך ותניא בגמ' דילן לא תצא אשה במפתח שבידה ותני' לה בתוס' באצבעה, ולפי דברים הללו טבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לאיש מותר לצאת בו, וכן אמרו חכמי ספרד, וכ"כ ר' שמואל הנגיד ז"ל ואע"פ שאמר וחלופיהן באיש לא לומר שבחותם פטור אבל אסור אלא לומר שתכשיטי אשה חלוף מתכשיטי האיש שבחותם הוא משוי לאשה ותכשיט לאיש ובלא חותם תכשיט לאשה ומשוי לאיש, אבל רבינו חננאל ז"ל כתב והדין כן הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שתכשיט הוא לו וכל תכשיט שרי אלא משום גזירה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה ופעמים שהאיש נותן לפיכך אסור א' האיש וא' האשה ואין לדבריו הללו על מה שיסמכו בגמ', ויש לדון בכאן להקל ולומר שלא נאמר דברים הללו אלא בדורות הראשונים שהיה מנהגם לעשות חותם בטבעת ולא היה האיש יוצא בטבעת בלא חותם כאשה אבל בדורותינו שאחד האיש ואחד האשה מנהגן בטבעת שאין עליה חותם והוא תכשיט להם מותר האיש לצאת כדין טבעת שיש עליה חותם בדורות הראשונים, ושמא תאמר הואיל ונאסרו בב"ד ראשון צריך ב"ד אחר להתירו, אינו כן שלא גזרו ב"ד על הטבעת אלא כך אמר תכשיט מותר שאינו תכשיט אסור, ומנו חכמים את אלו, לפיכך אם ריאנו שהוא תכשיט בדורות האחרונים מותר, וזו הקולא רחוקה בעיני כל שכן להורות בה משום שאין נאה ולא מותר לאדם להתקשט בתכשיטי של נשים לא הותר לא אלא של חותם מפני צרכו ושהוא נאה לו לנהוג באדם חשוב הלכך אין הדורות משנין הדין הזה ואין ראוי להורות כן, אבל ריאתי מנהג בני אדם לצאת בטבעת ואין מוחה בידם ואף הנשים יוצאו בהן והנח להם מוטב שיהיו שוגגות וכו', ובספר התרומה אמר שעכשיו במקומות הללו אין בהם רה"ר גמורה מפני שאין המבואות רחבים ט"ז אנה ועוד שאין עוברים בהן ס' רבוא בכל יום הלכך לא נאסרו התכשיטים דליתא לגזירה דדלמא נפקא בהו לרה"ר ואלו דברי הבאי שרז"ל גזרו בתכשיטים אפילו בחצר שלא תתקשט בהן ואין גזירתן בטלה עכשיו, ועוד דהא עיירות יש בעולם שהן רה"ר גמורה ואין דברי רז"ל במדינות לשעורין דודאי עולם כמנהגו נהוג, כן היה בימי רז"ל כפרים ועיירות בעולם שאין רה"ר ולא שנו במשנתינו דוקא בכרכים גדולים שבהן ס' רבוא ועוד שזה המנין שהן נתלין בו לא מצינו בגמ' שיהא עיקר שלא יהא רה"ר אלא במקומות של ס' רבוא ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש כן בהרבה מקומות אם היה אמת לא משתמיט בכל התלמוד ובפ"ק דמיכלתין דתנן רשויות דשבת לא משתמיט ותני כלום במניינא דגברא:
גמרא. הא דאמרינן בחוטי שער שאין חוצצין בראשי הבנות שנינו. לפי שאין שער ושער נקשר ונהדק לעולם והמים באין בהן אבל על גבי בשר או קשר אחר אין לנו והא דאקשינן אדרב הונא למעוטי מאי ולא אמרינן רב הונא קאי אדר' יהודה משום דאמר וכולן משמע דקאי נמי אאחרינא והא דלא אמרינן דרב הונא לאו למעוטי דצואר אלא לומר דאפילו שער חוצץ משום דאמר בראשי הבנות שנינו ואדרבה הול"ל בסתם שנינו ובכ"מ שהם קתני דחוצצין:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני': לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשי הבנות: רבותינו בעל התוס' ז"ל פירשו דלא מיירי בשקלעה בהן שערה, דאם כן מאי איריא משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו תיפוק ליה משום שהיא סותרת, וכדאמרינן בפרק המצניע (לקמן צה, א) הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הסותרת חייבת משום סותר, ואפילו למאן דאמר (לקמן צד, ב) דאינה חייבת משום בונה מכל מקום מדרבנן איכא, ולא עוד אלא כיון דאילו סותרת חייבת לא חיישינן לטבילה דהא לא שלפה, והלכך יוצאה בהן בשקלעה שערה.
גמרא: דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים: ואם תאמר אם כן אפילו בחגור שבמתניה לא תצא שמא תתירנו ותוליכנו. יש לומר שלא אסרו להן חכמים אלא תכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאינה מרגשת בהן בכל שעה וחיישינן דילמא תשתלי אבל דברים גדולים לא. וכן כתבו בתוספות.
עוד אמרו בתוספות דכל מה שהתירו חכמים לצאת בו מותר להתיר ולקשור אפילו ברשות הרבים ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו. וטעמא דמילתא, דכיון שהתירו חכמים לצאת בהם מפני שאין כאן צורך התרה, לא שייך בהו שלא תתיר כדי שלא תוליך, דאי אמרת שהיא שכחה אף היא מתרת ומוליכה דהא שכחה היא, ואי אינה שכחה אף היא אינה מוליכה. והיינו דתניא גבי קמיע מומחה לקמן (סא, א) וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. והא דאמרינן התם (בעמוד ב) אי אמרת קמיע יש בו משום קדושה זימנין דמצריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, הכי קאמר: וכיון דאפשר דעל כרחיה אתי למישלף דילמא אף הוא שוכח ומעביר.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
טבילה מאן דכר שמי' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן פי' דרך התלמוד הוא אך כשרוצה לבאר מבאר דרך קושיא ותירוץ ובא הנה לבאר דהני דתני ולא הטבול טעם בא ליתן על מאי דאמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן דלדילמא שלפא ומחויא ליכא למיחש שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות ואין העם אלא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה כו' מפנישאמרו חכמי' בחול לא תטבול בהם עד שתרפ' וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצאבהם דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויונהו ד'א בר"ה. פי' שאחר שתתירם בשעת טביל' שוב אינה רשאית לקלע בהם שערה בשבת. כדלקמן בפ' המצניע. והילכך אתיא לאתויונהו (פסקי המחבר) אבל מיהו אם לא היה בא ליתן טעם על הריש' אלא הוית מימר' בפ"ע לק"מ דאיידי דאיירי בהו שבת איירי בהו נמי בה' טומאה כדתנן גבי פתילת הבגד טמאה ואין מדליקין ולקמן בפירקין נמי בירית הור' ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהם. הקיטע יוצא בקקב שלו. ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן כל אלו אין צורך לשנות אלא איסור והיתר יציאתן ואיידי דנקט תורת יציאתן נקט נמי תורת טומאתן. ת"ר אלו חולצין באדם כו' ר' יהודה אומר כו' אמר ר"ה וכולן בראשי הבנות שנינו למועטי דצואר אמר רב יוסף הינו עמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת עצמה איתיבי' אביי הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצווארה אמאי לא אמר ר"ה בקטלא עסיקי' שהאשה חונקת א"ע דניחא לה כדי שתראה בעלת בשר פי' החוטין והרצועין ודאי אין מהדקתן בצווארה אבל הקטלא שהיא ענק מהדקתה כדי שתתראה בעלת בשר ואינה חונקת עצמה (פסקים):
אמר רבינא הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע כו' קשיא לי טובא ומה אריא חונקת עצמה דמשמע דמש"ה אסורה דילמא מיתרמי לה טבלה של מצוה ושלפא לה ואתיא לאתויי תיפוק לי דילמא שלפא ומחזיא כדתנן במתני' ולא בעיר של זהב ואל בקטלא ולא בנזמים כו' וטעמא דמתני' דילמא שלפא ומחזיא דבחוטי פשתן וצמר שהוא מקלעת שערותי' דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחזיא איצטריך למיתבטעמא משום טבילה אבל בקטלא דטעמא דידה במתני' משום דילמא שלפא ומחזיא עם לי אם חובקת מה לי אם אינה חונקת והנכון בעיני דל"ג בבריית' הבנות יוצאות אלא הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ומש"ה איצטריך רבינא לאקומיבקטלא ומשום דאשה חונקת א"ע:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה