שבת ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאן לחצר אחרת כדבעא מיניה רבא מר"נ היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה לאותה חצר א"ל מותר לחצר אחרת מהו א"ל אסור ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא התם לא איתעבידא מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו:
גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו א"ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן אכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מיבעי ליה אמר רב שילא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אלא אמר רב אשי לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי בהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה:
פשט העני את ידו:
אמאי חייב גוהא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמיא
רש"י
[עריכה]
לאותה חצר - שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקם:
לכי תיכול עלה כורא דמילחא - בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו:
מחשבתו - שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר:
ולא אידכר - קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה:
למאן התירו - הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך:
ואלא דאיהדר ואידכר - קודם אפייה:
מי מחייב - חטאת באפייתו:
תחלתה וסופה - תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה:
לאחרים - אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת:
וכי אומרים לו לאדם - צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור:
בהדיא - סקילה ובלשון פשיטותא ולא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא מילתא דרב ביבי:
מעל גבי מקום ד' - דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד' הוא וקתני לה מתני' בין לעקירה בין להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה הרי עקירה:
קלוטה - החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי שהונחה בתוכו הוא ואע"ג דלא נח:
תוספות
[עריכה]
כאן לחצר אחרת. ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת:
ומאי שנא. בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר א"נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה"ר:
ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב. תימה דלישני אימא לידי (חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה:
וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והא דאמר בבכל מערבין (עירובי ן לב: ושם) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דאמר לי' מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור ואומר ריב"א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפי' איסור קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דבהאי פירקא (דף לח:) א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו אע"ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים:
קודם שיבא לידי איסור סקילה. וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי' ריב"א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למ"ד בפ' ואלו הן הלוקין (מכות דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה:
מתני לה בהדיא. אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה:
והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד'. אומר ר"ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דרשינן בעירובין (פ"א ד' יז:) דאל יצא אל יוציא אע"ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד' אמות מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מד':
אבל למעלה מי' ד"ה פטור. יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאם תמצא לומר פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' שהעגלות היו גבוהים י' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט אבל עתה דמושיט חייב למטה מי' אז לא מצי למימר למעלה מי' ד"ה חייב דא"כ למטה מי' מ"ט פטור זורק ומיהו אינו הוכחה דלא מצי למימר דלכ"ע ילפינן זורק ממושיט דא"כ הא דתנן לקמן בהזורק (דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב אלמא לא ילפי' זורק ממושיט אמאן תרמייה ותדע דהא כי נמי נימא דמושיט חייב למטה מי' הוי מצי למימר דלכ"ע ילפי' זורק ממושיט ובדיוטא אחת בין למטה מי' בין למעלה מי' ד"ה חייב ופליגי למטה מי' בזו כנגד זו דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן אלא דלא מצי למימר דלכ"ע ילפינן זורק ממושיט משום מתני' דהזורק ולמאי שנפרש בסמוך אתי נמי שפיר דלא נקט הכי:
דרבי עקיבא סבר ילפי' זורק ממושיט. וא"ת והא ע"כ זורק מרשות היחיד לרה"י דרך רשות הרבים לא היה במשכן דאם היה במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ"ט נמי דרבנן דפטרי וכיון דלא היה במשכן אמאי מחייב ר"ע דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן כדפרישית לעיל (ד' ב.) וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה:
אבל למטה מי' ד"ה חייב דאמר קלוטה כמי שהונחה. כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מחייב תימה לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד' וכדמשמע קצת בסמוך דא"ר זירא הא מני אחרים היא משמע דפליגי רבנן עליה אם כן היכי קאמר הכא ד"ה חייב אם כן ההיא ברייתא מני ונראה דלא קשה מידי שיעמיד ר"ע ורבנן כמתניתין ולא כההיא ברייתא דניחא ליה להעמיד מתני' ככ"ע:
דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וקשה לר"י דמאי פריך למימרא דפשיטא ליה לרבה מנא ליה דפשיטא ליה לרבה אי משום דקאמר הא מני ר"ע היא היינו משום דלר"ע אית ליה ממה נפשך קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אליבא דרבנן מספקא ליה ולהכי לא הוה מצי למימר הא מני רבנן היא ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן כו' הכל מדברי רבה היא הוה אתי שפיר אך אין נראה שיהא מדברי רבה ואומר ר"י דהכי פירושו והא מיבעיא בעי לרבה וכיון דאיכא לספוקי בפלוגתייהו איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובזו כנגד זו לכ"ע פטור כי פליגי
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
ז א מיי' פ"א מהל' שבת הלכה י"ט, ופ"ב מהל' שגגות הלכה א, סמג עשין ריג:
ח ב מיי' (פ"ג שם הל' י"ח) פ"ט הל' ה', (ופ' כ"ב הלכה א), סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רנ"ד סעיף ו':
ט ג מיי' פי"ג מהל' שבת הלכה א', ופי"ד הלכה יד, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ה סעיף י"ט, וטור סי' שמח:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
כיון שלא הניח החפץ אי לא. תני חדא מותר להחזירה ותניא אידך אסור. ושקלינן וטרינן ואסקינן הא דתני מותר להחזירה באותה חצר ופירשה רב נחמן באותה חצר שהוציאה ממנה שהרי לא עשה כלום כי לא נעשית מחשבתו. שרצה להשליכן לחצר אחרת ולא עלתה לו מחשבתו. והא דתני אסור אסור להחזירה בחצר אחרת שהרי אם יחזירנה לחצר אחרת הרי נעשית מחשבתו ולפיכך אסור.
בעיא דרב ביבי בר אביי תירצה רב אשי הכי הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לו לרדותה קודם שתיאפה שלא יבא לידי איסור סקילה או לא שהאופה מאבות מלאכות היא ולא אפשיטא.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא דקשיא להו דילמא דחזי אינשי ואמרי ליה רדה, ואיכא דקשיא להו עוד דלמא איירי בהזדי בלאו ושגג בכרת דחשוב שגגה כמבואר לקמן פרק כלל גדול, ונראה דלא קושיא הוא כלל דמשמע ליה דמשום חיוב חטאת דוקא התירו לו ולא משום דאתי לידי חלול שבת וכשמודיעים לו מן האיסור דאז ליכא תו חיוב חטאת באמת אסור לו לרדות, וא"כ כיון שאינו יודע שיש חיוב חטאת ואינו יודע רק מחיוב לאו, איך ירדה אותו גם כשמודיעין לו איך יאמרו לו רדה כיון דליכא תו חיוב חטאת הרי אסור לו לרדות, וכשמתרץ הש"ס במזיד ותני שלא יבוא לידי איסור סקילה ה"ה באידכר או בשאר דברים:
וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל והא אמרינן בעירובין פ' בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ומפרקי שאני התם שע"י החבר הוא עושה שא"ל מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי, וקשיא להו הא אמרינן בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת, ואיכא למימר שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו, וא"נ שהדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן כנ"ל:
והא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד'. פי' גמרא גמרי לה הכי ומקראי לית לן ואפילו ממתני' וברייתא לית לן בהדיא וכן הא דמקשי ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן סברא הוא ועדיפא ליה עקירה ולא כמו שפי' [אולי צריך להוסיף בתוס'. המעתיק]:
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי כו'. איכא למידק ודלמא רבה אכתי בספוקיא קאי ומיהו בדר"ע לא מסתפקי לעולם דבודאי סבר קלוטה כמו שהונחה וע"כ ל"ק הא מני רבנן דבדרבנן מספקא ליה, ואיכא דמיפקריה אי מספקא ליה לרבה הול"ל דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה ד"ה קלוטה כמי שהונחה כי היכי דתיקום מתני' כד"ה מדקאמר ר"ע הוא אלמא ליכא לאוקמי לעולם כרבנן, ולדידי ל"ק לי כלל ואנן מר"ע גמרינן ולא מדברי רבה ומתני' למעלה בלחוד קתני, דר"ע מחייב וחכמים פוטרין אבל למטה מעשרה לא תנן ואפילו תימא בין למטה בין למעלה קתני בדר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא מתחייב בשתיהן אבל משום קלוטה כמי שהונחה לא שמעינן ליה לר"ע דמחייב כדלא שמעינן להו לרבנן ודבר פשוט הוא זה.
ויש שמוסיפין לומר דאי במילף זורק ממושיט כי פליגי בדיוטא אחת פליגי אבל בשתי דיוטאות אפילו במושיט כדאיתא בפ' הזורק, הלכך בשתי דיוטאות למטה מעשרה משום טעמא דקלוטה כמי שהונחה לא שמענו שחייב ר"ע כלל ואע"ג דאמר רבה אבל למטה מעשרה ד"ה חייב הא סברא דנפשיה הוא כלומר דאפשר לומר כן, אבל מכיון דלא שמעינן ליה לר"ע דאמר הכי ליכא למימר הא מני ר"ע דהא אפשר דלא סבר הכי כי היכי דלא אמרינן הא מני רבנן היא אע"פ שאפשר, ולשון אחר מתרצין עוד בתוספות דאי אמרינן למעלה מי' פליגי ור"ע יליף זורק ממושיט' לית ליה קלוטה כמי שהונחה דאי ס"ל הכי קלוטה למעלה כמי שהונחה שם היא ופטור דמונח במקום פטור הוא, אלא הא דאמרינן אבל למטה מי' ד"ה חייב, לר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא ולרבנן משום דנסיב לה טעמא משום קלוטה כמי שהונחה הלכך אי מבעיא ליה לרבה לא מיתקומא מתני' כר"ע כלל, ולא נראה דלמעלה מי' כיון דאיתפליג ליה רשותא מקרקע דהאי רשות ליכא למימר כמי שהונחה לפוטרו, דאלת"ה למטה מעשרה בשתי דיוטאות הו"ל ר"ע לפטור ורבנן לחיוב ואנן איפכא קא משכחינן וד"ה חייב קאמרינן, ודאמר רבה אבל למטה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ק"ל ל"ל למימר הכי א"ה קשיא לרבנן אדרבנן כדאמרינן בכוליה שמעתין דאינהו בעי הנחה ע"ג מקום חשוב, ואיכא למימר ניחא ליה לאהדורי למילתייהו דרבנן במתני', א"נ לאו סברא דדוקא קאמר, אלא למטה מעשרה איכא למימר דד"ה חייב ואיכא למימר נמי למטה מי' נמי פליגי ובסיפוקא שלישית היא:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
הא דאמרינן כדבעא מיניה רבא מרב נחמן: לפום מאי דפרישנא דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי. מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה.
והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהלכות שבת ה"כ) פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר.
אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו: איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל.
הא דאמרינן: וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך: קשיא ליה לר"ת ז"ל והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו. וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז, ב) המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) בהם תעבודו. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני, וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים שאני שהיא גדולה. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא (גיטין לח, א) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו.
הא דאמרינן: והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא: איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן. ושמא נאמר דמפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (לקמן ק, א) יליף לה, דאפילו ר"מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה. ובתוס' אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (יז, ב), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו': איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר"ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. איכא מ"ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן. ובתוס' תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר"ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר"ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה