שבת סד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שזנו עיניהם מן הערווה אמר רב ששת אמפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה:
מתניתין ביוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה גבפילפל ובגלגל מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים:
גמ' וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס אבל חבירתה דמאיס אימא לא ואי אשמעינן דחבירתה דבת מינה הוא אבל דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא צריכא תנא דובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה:
בכבול ובפאה נכרית לחצר:
אמר רב הכל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול תנן בכבול ובפאה נכרית לחצר בשלמא לרב ניחא אלא לרבי ענני בר ששון קשיא רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה משמיה דר' ישמעאל בר יוסי רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג ורב מאי שנא הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה כדתניא (ויקרא טו, לג) והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד ואם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה זבנדתה תהא עד שתבא במים אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן ולא בזוג אע"פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר תנאי היא דתניא
רש"י
[עריכה]
שזנו - לשון מזון שנהנו במראית העין:
תכשיטין שבחוץ - טבעת:
תכשיטין שבפנים - כומז:
לומר לך המסתכל באצבע - שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה:
מתני' בחוטי שער - שקולעת בהן שערה:
בין משלה - תלושין:
בין משל בהמה - כגון של סוס:
שהן תפורין - לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי:
לחצר - אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר:
פיאה נכרית - קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער:
במוך שבאזנה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן:
שבסנדלה - לתענוג:
לנדתה - באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה:
פלפל - פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע:
גלגל מלח - כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים:
שנתנה לתוך פיה - מבעוד יום:
שן תותבת - נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב:
רבי מתיר - לצאת בה:
וחכמים אוסרין - דכיון דמשונה משאר השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא ל"א שן תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת שן של זהב רבי מתיר כו':
גמ' דלא מאיס - וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה:
דבת מינה הוא - ולא מינכר ולא מחייכי עלה:
ובלבד שלא תצא זקנה - בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף:
כל שאסרו חכמים - בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה"ר:
אסור לצאת לחצר - ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה"ר:
חוץ מכבול ופיאה - שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה:
הכל ככבול - כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר אבל לחצר מותרים ככבול:
בשלמא לרב ניחא - מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי:
כדי שלא תתגנה - התירו לה קצת קישוטים הנאים:
כדתניא - דחשו רבנן להכי:
בנדתה - היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה:
שלא תכחול - עיניה:
ולא תפקוס - שרק על פניה טינפאנ"ל (טיפינו"ן: אודם (לפרכוס הפנים)) בלע"ז והוא אדום:
תהא בנדתה - בטומאתה:
עד שתבא במים - לטבול ואע"פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה:
כל שאסרו חכמים משום מראית העין - שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא:
ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק - ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא:
ותניא - בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:
תוספות
[עריכה]
ובמוך שהתקינה לנדתה. פ"ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ול"נ דא"כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמר בפ"ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא לכן נ"ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה:
ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. פירש הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול"נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע"כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ"ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא"ת א"כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי"ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת:
ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה פירוש אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל זקנה ודוחק הוא לומר זו וא"צ לומר זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ואינו מיושב דא"כ אמאי פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי כך הוא דרך הש"ס לשנות הפשוט תחלה והרב פורת מיישב גירסא זו וה"פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך גנאי הוא לה דלעולם לא תצא בהן אפילו בחול:
רבי ענני ברבי ששון אמר הכל ככבול. ונראה דהלכה כרבי ענני מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו שאין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר"ת והקשה ר"י דאפילו אי רה"ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל בחצר שאינה. מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רה"ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רה"ר אבל אנו שאין לנו רה"ר כלל אין להחמיר בכרמלית כ"כ וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש"ה מותרות לצאת בהן וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
נט א מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ב', סמג לאוין קכו, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"א סעיף א':
ס ב מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ד:
סא ג מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף ט"ו:
סב ד מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ד:
סג ה מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ח:
סד ו מיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ה סעיף ט':
סה ז מיי' פ"ד מהל' איסורי ביאה הלכה ג', ומיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ה סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני' יוצאה אשה בחוטי שיער כו'.
אמר [רב] כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו אפילו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. והלכתא כותיה דרב ואע"ג דאמרינן ר' ישמעאל ב"ר יוסי תנא הוא ופליג לית הלכתא כוותיה.
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ואקשינן עליה תנן בפרקין דקמי דין תנן לא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותניא פוקקין לה זוג ומטיילתא בחצר.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני' בכבול בפיאה נכרית לחצר. איכא דקשיא ליה הא מרישא שמעת מינה דקתני לרשות הרבים הא לחצר שרי וכן נמי טוטפת וסרביטין בזמן שתפורין מרישא שמעת מינה דקתני ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין שפיר דמי, וא"ל דהנך נמי מיצרך צריכי דאי מרישא ה"א ה"ה נמי לטוטפת וסרביטין התפורין, אלא דאתא לאשמועינן דאפילו אינן תפורין נמי אינה חייבת חטאת וכן אתה מפרש במחט וטבעת וכן נמי אי לא הדר ותני בכבול ובפיאה נכרית לחצר ה"א דכולהו נמי לא אסרי אלא לרה"ר אבל לחצר לא מיירי מידי דהוה אכבול מ"ה הדר ותני ליה למימרא דוקא כבול התירו לחצר ולא שאר התכשיטין וק"ל אמאי לא תנא ברשיא פיאה נכרית בהדי כבול, ואפשר שבכבול עצמו די לו ללמוד לשאר התכשיטין שלא יצא בהן לחצר, ול"נ דאורחא דתנא הוא למיתני איסורא ומהדר ומתנינהו להתירא משום חדא רבותא בעלמא כדתנן באלו טרפות ואו כשרות וכן בפסולי אתרוג וכן כיוצא בהן אף כאן משום חוטי שער והנך דהתירא תני נמי הנל להתירוא, והוי יודע שלדברי הכל כבול דשנוי ברישא דמתני' הוא השנוי בסיפא ועולא דמפרש כדי שלא תתגנה על בעלה ס"ל כמ"ד כיפה של צמר תנן ומ"ד כבלא דעבדא תנן אמר האי טעמא בפיאה נכרית וגבי כבול שלא יכעוס רבה עליה לומר שהיא מראה עצמה לדעת כבת חורין, א"נ לא גזרו בסימני עבדות בחצר דלאו תכשיטין נינהו וכי נפקא שלפא דאדרבה בהכי ניחא ליה, ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בזה שאמר דהכא לד"ה כיפה של צמר תנן ואם כן קשיא סיפא למאן דאמר כבלא דעבדא תנן:
אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר. לאו דוקא חצר אלא אסור ללבשן בבית כלל, וכל שאסרו חכמים היינו בין אותן שאמרו אינו חייב חטאת בין אותן שאמרו חייב חטאת ובלבד דרך מלבוש כיון דלבוש בהן בבית חוששין שמא יצא בהן לשוק שאין דרך לפשוט ושוכח ויוצא הוא, וליכא הכא למימר היא גופה גזירה בשאינו חייב חטאת ואנן נגזור בבית וחצר אטו רה"ר דהא אמרן בתכשיטין שהוא לבוש אין דרך לפשטן והיינו דאמרינן בפ' כירה השירין והנזמין והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עולא מ"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהן אלמא אסור ללבשן בין בבית בין בחצר, והיינו דאמרינן דשרינן כבול שלא תתגנה על בעלה והיינו בבית, ומיהו אלה ורומח ביד בחצר מותר דהא לאו דרך מלבוש הוא וטלטול בעלמא הוא וכלים הללו נמי לצורך מטלטלין הן והכי איתא לקמן בדוכתא, ושמא נאמר דבבית מותר ולא אסרו אלא בחצר דדיירי ביה רבים ודמי לרה"ר ושלפא ומחוייא התם ואיכא לא תתגנה על בעלה דחזי לה בחצר שאלו ברשות הרבים אינו רואה אותה, ומה שאמרו הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר לומר דאף על גב דלא חזי התם ללבישה ואף להכניסן לבית בידו לא חזי כשאינה מעורבת נטלין הן בחצר משום דחזי לכסויי מאני, וראיתי לר' משה הספרדי ז"ל שפיר' אסור לצאת בהן לחצר בשאינה מעורבת אבל למעורבת מותר ואצ"ל בבית, וק"ל אם כן אפילו בחצר שאינה מעורבת ראוין הן ללבישה שם כשם שראוין לכסות מנא שהרי מותר לטלטל בכולה דהא לפ"ז לא אסרו אלא לצאת בהן מבית לחצר מפני שאסור להוציא כלום דהך טלטול מבית לחצר או עבדיה כעין גזירה דלמא שלפא ומחוייא ומפקא להו ביד מבית לחצר, ועוד דלא נהיר דחצר סתם לאו שאינה מעורבת משמע:
הא דתנן שן תותבת ושן של זהב לא חדא קתני שן תותבת שהיא של זהב.כמו שפירש"י ז"ל דא"כ שן שן ל"ל ולאו אהתירא דרישא קאי כל"א שפרש"י ז"ל דהוה ליה למימר ובשן תותבת אלא תרתי קתני ובתרוייהו פליגי ומפורש בירושלמי א"ר יוסי מסתברא של זהב שעמדה לו ביוקר לא תצא דאי נפלה ודאי מחזרינן ליה, ואקשינן שן תותבת מאי אית לך ומפרקינן עוד הוא דמבהתא למימר לנגרה דעבד לה חורי וכי נפלה ודאי מחזרינן ליה נראה שהוא של עץ ופי' תותבת גיורת ר"ל נכרית מלשון תותב והכוונה שנתישבה תחת שינה שנפלה עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ומלת תותב פירושו עיין בהראב"ע ז"ל פרשת לך לך ולפי שהזכירו בירושלמי נגר ואסורה מפני שהיא בושה לומר לנגר לעשות לה לפי שהנגר יכיר שאין לה כל שיניה שאם היה לה למה היא עושה של שן או של עץ אבל של כסף ושל זהב אין בה משום חששא זו, לפי שיכולה היא לומר שנוי היא עושה ליטלה בידה כמו שמנהג המגיס לעשות צורת כל דבר מזהב, ומתוך שדמיה יקרין אסור מ"מ לגמ' דילן לא משמע דמשום דלמא נפלה היא כלל אלא משום דילמא שלפא ומחוייא ושל כסף דמותר משום דדומה לשן ושל זהב כיון שמכירין בה מחוייא היא להו תכשיט דידה, ולר' כיון שנשארה לא מחויא ושן תותבת נמי לחכמים מחוייא דתכשיט הוא לה אע"ג דמגנייא בה, וי"מ שן תותבת שהיא עשויה להותיבה ע"ג שן שחורה והוא כעין דפוס לשן ומפני כך היא היתה להראות לנגר או לאומן לה לה אחרת שהרי צריך הוא לעשותה בדפוס, אבל שן של זהב שהיה מונחת במקום שן שהיא חסרה אינה צריכה כל כך ואינה צריכה להראות שניה לאומן:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני': בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין: ואם תאמר והא מרישא (לעיל נז, א) שמעת מינה [דקתני] ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין יוצאין, והא נמי דקתני בכבול ובפאה לחצר מרישא שמעת מינה דקתני ולא בכבול ברשות הרבים הא בחצר יוצאה. ויש לומר דאורחא דתנא הכין דתני איסורא והדר תני התירא משום חדא דמיצטריך ליה למיתני בהיתר, וכדתנן (חולין מב, א) אלו טרפות ניקב הלב לבית חללו וכו', והדר תני (שם נד, א) אלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו, וכן רבים.
בכבול: פירש רש"י ז"ל: דהאי כבול דסיפא לכולי עלמא היינו כיפה של צמר, מדמפרש טעמיה בגמרא כדי שלא תתגנה על בעלה. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למיפרך מינה לשמואל דאמר (לעיל נח, א) בכבול דרישא (דמתניתין לעיל נז, א) כבלא דעבדא. אלא האי נמי לשמואל כבלא דעבדא הוא, ולדידיה לאו משום האי טעמא שרו ליה אלא משום קטטה ואי נמי דלא גזרו בחותם שבעבדים דאינהו מידכר דכירי ושלפי ליה דניחא להו בהכין להעביר מהן חותם של עבדות, וכמו שכתבתי לעיל (נז, ב ד"ה כבלא).
במוך שהתקינה לנדתה: פירש רש"י ז"ל: כדי שלא יטנפו בגדיה. ואינו מחוור, דאם כן אצולי טינוף לא חשבינן. וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל יא, ב) בכיס של זב. אבל בתוס' פירשו: כדי שלא יטפטף על בשרה ויתייבש עליה ויסרט את הבשר.
שן תותבת שן של זהב: פירש רש"י ז"ל: דכולה חדא מילתא היא, כלומר: שן תותבת שהיא שן של זהב. ואינו מחוור, דאם כן שן שן למה לי. ופירוש אחר פירש דתרתי קאמר, ושן תותבת אהתירא דרישא קאי, כלומר: ויוצאה גם כן בשן תותבת אבל בשן של זהב פליגי. וגם זה אינו מחוור, דאם כן ובשן תותבת הוה ליה למיתני.
אלא תרתי נינהו ובתרוייהו פליגי: כלומר: שן תותבת פירוש שן נכרית תרגום תושב תותב וכן שן של זהב רבי מתיר דלא חיישינן לנפילה וכן נמי לא חיישינן למישלף ואחויי דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאחויי וחכמים אוסרים דחיישינן דילמא נפלה ואתי לאתויי.
ומיהו בברייתא (לקמן סה, א) תניא דבשל כסף דברי הכל מותר, והיינו טעמא משום דכיון שאינה ניכרת בין השינים לא שלפה ומחויא, ואי נפלה נמי לא חשיבא ליה ולא אתי לאתויי דאזלא לבי אומנא ועבדא אחרינא דלא כסיפא ליה מילתא דסברה דאומנא לא מרגיש בה משום דדרכן של נשים לעשות תכשיטין של כסף בצורת כל הדברים, אבל שן דאי מתאביד האי לא משכחא אחרינא אי נפלה אתי לאתוייה.
גמרא: בנדתה תהא עד שתבא במים: ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא (במדבר לא, כג) דאמרינן בשלהי עבודה זרה (עה, ב) מים שהנדה טובלת בהן, ורבי עקיבא סבירא ליה דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחולין הוא לא צריכה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
בשלמא זקנה בשל ילדה כיון דשבת הוא לה אתיא לאחזוי' אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה כדי נסבה קשיא לי דבחוטי שער ליכא למיחש למישלף ואחזויי דגנאי הוא לה לגלות שערה והנכון בעיני דאיפכא גרסי' בשלמא ילדה בשל זקנה מאיסי לה ואיכא למיחש דילמא בעת טבילה לא תתשוי להו אראשה שמפני ששערה שרוי במים מואסת בשער הזקנה ואתיא לאתינהו ד' אמות בר"ה אלא זקנה בשל ילדה לא מאיסי לה אלא כדי נסבה:
ורב מ"ש הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה פי' ולשמואל דאמר כבלא דעבדא תנן אין לשאול על הכבול שטעמו מפורש הוא דפני יראת רבו נאסר דילמא אתיא לאתויינהו ד"א הילכך ברה"ר איכא למיגזר אבל בחצר ליכא למיגזר אלא לרב דאמר כיפה של צמר וגם בפיאה נכרית שהוא תכשיט יש לשאול מ"ש הני מכל התכשיטין שאסרו חכמים אף בחצר עיין בפ' מי שהפך במהדורא בתרא בסוף הפרק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה