רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ג
דפוס
[עריכה]ב המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו. אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו. אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי. שנאמר באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו. עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו.
הואיל ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדין מקום המכה. וכשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה. כך אומדין כח ההכאה שנאמר באבן יד מכאן שמשערין את היד. אינו דומה זורק אבן בחבירו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר שבריחוק עשר יהיה כחה יתר. ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה שבריחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכאה.
וכן משערין המכה עצמה ומשערין כח ההורג וכח הנהרג. אם הוא גדול או קטן או חזק או חלש או בריא או חולה וכן כל כיוצא בזה. שנאמר אשר ימות בה מיתתו של זה משערין כל סבותיה.
כלי ברזל לא נתנה בה תורה שיעור. שנאמר ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפילו ג במחט. והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן. אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן.
המכה את חבירו בלא כלי והמיתו. כגון שהכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו משערין כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה. אינו דומה דוחף חבירו באצבעו לבועט בו ברגלו בכל כחו. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו. ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק לבריא חזק המכה חלש או חולה.
ומנין שמשערין בכל אלו שנאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה. אף על פי שנאמר בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה.
וכן הדוחף את חבירו מראש הגג ונפל ומת משערין גובה המקום שהפילו מעליו וכח הנדחף. שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל. ומנין [א] שמשערין גובה המקום. שנאמר ואם בשנאה יהדפנו. ויראה לי א שכל מקום שאין בגובהו עשרה טפחים אין בו כדי להמית כמו שאמרו בבור לענין בהמה.
אחד המכה את חבירו באבן או בעץ. או שהכהו בגוש עפר או בגוש מלח וגפרית או בסל מלא עפר או צרורות ואפילו בפלח דבילה. שנאמר אשר ימות בה כל שהוא ראוי להמית והכובד הוא שממית.
הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם לאו חייב. וכן אם כבש עליו [בתוך המים או] בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב. אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה. והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות. או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת. או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח. או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת. או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל. בכל אלו נהרג עליו שזה כמו שחנקו בידו.
אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת. או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו. או שכפה עליו גיגית. או שפרע עליו את המעזיבה. או שהשיך עליו את הנחש. ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש. בכל אלו אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח. ודורש דמים דורש ממנו דם.
וכן הדוחף חבירו בבור והיה שם סולם שיכול לעלות עליו. או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס. שניהן אין נהרגין בבית דין. אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת בית דין ונדרש ממנו הדם.
הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתת בית דין שמכחו היא באה. וכן אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו. בתוך ארבע אמות פטורין. חוץ לארבע אמות אפילו לסוף מאה אמה חייבין. והוא שיש בה כדי להמית כמו שביארנו.
זרק אבן למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב. הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו. והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.