רמב"ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ה
ספר המצוות עשה קלג: "המצוה להפריש תרומה מן הבצק (חלה)"
דפוס
[עריכה]מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". וראשית זו אין לה שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה. והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום, עד שישייר מקצתו.
ומדברי סופרים שמפרישין אחד מארבעה ועשרים מן העיסה, כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן, שנאמר: "תתן לו", תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. והנחתום העושה למכור בשוק מפריש אחד משמונה וארבעים, לפי שעיסתו מרובה, יש בשיעור זה כדי מתנה.
העושה עיסה למשתה בנו, אף על פי שהוא מרובה מפריש אחד מעשרים וארבעה, שלא לחלק בעיסת בעל הבית. והנחתום שעשה עיסה קטנה, אחד מארבעים ושמונה, שלא לחלק בעיסת הנחתום.
נטמאת העיסה בשוגג או באונס, מפריש אחד מארבעים ושמונה. ואם טמאה בזדון, מפריש אחד מכ"ד, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וחלה טמאה [מותרת] (לכהן) להסקה, כתרומה טמאה.
אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא"י בלבד, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ" וגו', ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בבואכם", ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדבריהם, כמו שביארנו בתרומה.
פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה, ופירות הארץ שיצאו חוצה לארץ פטורין, שנאמר: "אשר אני מביא אתכם שמה", שמה אתם חייבין, בין על פירות הארץ בין על פירות חו"ל.
מפרישין חלה בחוץ לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין מביאין חלות חוץ לארץ לארץ, כשם שאין מביאין תרומה ובכורים משם. ואם הביא, מניחה עד ערב הפסח ותשרף, כתרומה.
שלשה דינין לחלה בשלש ארצות: כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים. ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות, האחת נשרפת והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות? מפני שהחלה הראשונה טמאה, שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא וקדושה ראשונה בטלה משגלו, והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה, ומפרישין חלה שנייה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי נשרפה הראשונה אע"פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל. וזו שנייה אין לה שיעור, אלא כל שרוצה מפריש, מפני שהיא מדבריהם. וכל הארץ מאמנה ולחוץ, בין בסוריא בין בשאר הארצות, מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. והואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלת, לפיכך של שריפה אין לה שיעור, אלא כל שהוא, ושל אכילה אחד ממ"ח. ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים.
בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח, ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה. ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור, כשהיה הדבר מקודם.
חלת חו"ל אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והם בעלי קריין וזבים וזבות ונדות ויולדות ומצורעין; אבל שאר הטמאים במגע שאר הטומאות, אפילו טמאי מת מותרים לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, ורצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח, ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה, ואין צריך להפריש שנייה.
וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו, אע"פ שלא העריב שמשו ואף על פי שהוא טמא מת, הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחו"ל.
כל המפריש חלה מברך תחלה אקב"ו להפריש חלה, בין בארץ בין בחו"ל. וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה, לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה, שאינו יכול לברך. אבל האשה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע מברכת ומפרשת חלה.
הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלת חו"ל, שאינה מוזהרת על מגעה אלא על אכילתה. ואם היה שם כהן קטן או כהן שטבל שהיא מותרת לו לאכילה כמו שביארנו, הרי זה מותר לאכלה עם הזר על שולחן אחד, לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה. ונותנין אותה לכהן עם הארץ, מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים [ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור. ואם רצה לאכול תחלה] ואח"כ יפריש החלה בחוץ לארץ מותר, שאין עיקרה אלא מדבריהם.
החלה נקראת תרומה, לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה, ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה.
וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה, כך בחלה. וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום מזה על זה, כך בחלה. וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה, וכל האוכל תרומה אוכל חלה.
הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחלה, שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרשו מן היפה.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.