רבינו שמשון על שביעית ד

<< · רבינו שמשון · על שביעית · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ירושלמי (פ"ד ה"א) א"ר יונה היכן צורכה מיתני בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו [את] הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין נחשדו להיות מלקטין משדותיהן בין דקין בין גסין והן אומרים בגסין לקטנו התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאין מן הקרוב ומן המצוי פי' עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתנן בפ' הבונה (דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם לייפות את הקרקע כל שהוא וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקים ודאי לצורך הקרקע כדאמר בפירקין דלעיל גבי אבנים ובשל חברו שרינן בפרקין דלעיל אפילו דקין דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו:

שלא בטובה. דודאי לא אתי ללקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה:

ואין צריך לומר שיקוץ לו מזונות. דהא אפילו טובת הנאה אין מחזיקין זה לזה:

משנה ב

ירושלמי (פ"ד ה"ב) תמן אמרי כשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתין דרבנן דהכא אי זהו הטיוב כל העם חורש פעם אחד והוא חורש ב' פעמים:

או שנדיירה. בדיר של בהמות שעשה סהר כדתנן בפירקין דלעיל (מ"ד) ולא עשה ממנו אשפתות שלא הניחו אלא כדי שיזדבל בו שדה:

לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסו ליה הכא טפי מנתקווצה דלמאן דאמר חורש קנסינן בב' פעמים טפי מפעם אחת ובפרק השולח (דף מד:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:) אמרינן נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה:

בטובה. שאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:

חילוף הדברים. דבית שמאי לקולא ובמסכת עדיות היא שנויה (פרק ה מ"א):

משנה ג

חוכרין. מקבל עליו בכך וכך כורין לשנה שדה חרושה בשביעית לזורעה למוצאי שביעית אע"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית ומחזיקין ידי נכרים פליגי (פ"ד ה"ג) ר' חייא ורבי אמי חד אמר חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא חרנא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבאות מהו שואלין בשלומן איישר ומאן דאמר איישר מהו שואלין בשלומן שואלין בשלום ישראל שלום עליך וסוגיא דהניזקין (דף סב.) כמאן דאמר איישר לא צריכה למימר להו אחזוקי בעלמא והתם פריך השתא אחזוקי מחזקינן להו שואלין בשלומן מיבעיא ולא משני כדמשני בירושלמי (שם) שואלין בשלום ישראל החשודים על השביעית אלא משני רבינא לא נצרכה אלא ליום חגם דתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום חגו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש:

משנה ד

מדל. לשון דלדול שמדלדל שדהו מן הזיתים כדמפרש שהזיתים מקורבין יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד כדי שיגדלו וקא סברי בית שמאי דגומם שקוצץ הזיתים והשורש נשאר בארץ דאם היה חופר ומשרש היה נראה כעבודת קרקע ובית הלל לא חיישי לשנים אבל במחליק כגון שלשה זה בצד זה דיש יותר מדאי קרקע חלקה אמרי' לעבודת קרקע מתכוין ובשל חברו לא חיישינן דכיוצא בו אמרינן לעיל בכמה דוכתין וידעי דלעצים נתכוין:

משנה ה

לא יחפה בעפר. הביקוע שמתקן בכך אבל מכסהו בעפר ובקש שאינו אלא כמושיב שומר שלא ייבש:

בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם ובפ' קמא דנדה (דף ח:) תנינא ג' בתולות הן וקא חשיב הך:

משנה ו

המזנב. פי' בערוך מקצץ מקצת הענפים מל' ויזנב (דברים כה):

ירחיק טפח. שמגביה טפח מן הארץ וקוצץ ולא יגום מעל הארץ משום עבודה:

שנפשח. נסדק מלשון ויפשחני (איכה ג):

שיעלה. שיתחבר מה שנפשח:

משנה ז

מאימתי אוכלין. משום דדרשינן לאכלה (ויקרא כה) ולא להפסד כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (דף נב:) ומהאי טעמא ( אמרינן בהגוזל קמא (דף קב.) ובסוכה (דף מ:) אפקטויזין ומשרה וכביסה ואם היה אוכל קודם שיתבשלו היינו להפסד:

הפגין. מלשון התאנה חנטה פגיה (ש"ה ב):

משיזריחו. משיתחילו לבשל מלשון ויזרח לו השמש (בראשית לב):

אוכל פתו בהן בשדה. אבל ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו אינו רשאי עד שיהיו גמורין:

ביחלו. אמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן בנדה (פ"ה דף מז.) בירושלמי (פ"ד ה"ו) מהו ביחלו אמר רבי חייא בר בא כמה דאת אמר וגם נפשם בחלה(זכריה יא) כלומר שלא נתבשלו יפה:

חייב במעשרות. כדתנן במס' מעשרות (פ"א משנה ב) התאנים משיבחילו:

ירושלמי (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וכתב מן השדה תאכלו את תבואתה (שם) ר' חייא בר אבא אמר ב' תבואות הן אחת בבית ואחת מן השדה:

משנה ח

משהביא מים. שסוחטו ומוציא ממנו משקה אוכל בו פתו בשדה דאין זה איבוד כדאמר בירושל' (שם) א"ר בון שכן דרך הקיהות אוכלות אותן:

הבאיש. בפ"ק דמעשרות (שם) גבי ענבים משהבאישו מפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם ר' יסא משיקראו באושה והיינו כשמתחילין להתבשל:

משנה ט

רביעית לסאה. שבסאה זיתים יכול לסחוט מהן רביעית לוג והיינו בתחלת הנצתן:

ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא אבל לסוך לא דהוה ליה כיין וחומץ דאין סכין דבר שאין דרכו לסוך כדתנן לקמן בפ"ח (משנה ב):

הכניסו חצי לוג. שנתבשלו מעט יותר עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה:

הכניסו שליש. שהביאו שליש ממה שעתידין ליגדל אי נמי שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה יכול להוציא עכשיו:

כן עונתן של שביעית ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות משום דכתיב לאכלה ולא להפסד דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילין לאכול [קודם] בישולן:

תניא בתורת כהנים תהיה כל תבואתה לאכול מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית משיזריחו הפגין אוכל בהם פתו בשדה וכולה כדתנן הכא:

משנה י

מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית. בפ' מקום שנהגו (דף נב:) אמרינן משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד:

משיוציא. פרי והתם מפרש בקונטרס משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן:

משישלשלו. כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת:

משיגריעו. משיגדילו הענבים קצת ונקראים גירוע ובפ' מקום שנהגו (דף נג.) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (פ"ד ה"ח) אמרי' א"ר יונה משיזחילו מים כדכתיב כי יגרע נטפי מים (איוב לו):

ומשינצו משיגדל הנץ עלין והוא כעין מתחלי דפרק מקום שנהגו ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמא של רמון מצטרפין והנץ שלו אין מצטרף:

מותר לקוצצו. דלא מפסיד כלל שכבר ראויין לאכילה ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא כיון דמעולה בדמים כדאמר בסוף החובל (צ"א:):

וכמה יהא בזית. ולא יקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ') כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת:

רובע. הקב והאי דאמר האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה משנינן בשילהי החובל (שם) שאני זית דחשיב: