רבינו שמשון על שביעית ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על שביעית · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בנות שוח. פירשתי בראש מסכת דמאי:

שביעית שלהן שניה. דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן:

פרסיות. פירש בערוך תמרי פרסייתא שהן עושין לב' שנים עוד פי' מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים.

ירושלמי (פ"ה ה"א) מהו בנות שוח פיטריה מה בכל שנה ושנה הן עושות או אחד לג' שנים בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרים אלא לאחר ג' שנים כיצד הוא יודע רבי יונה אומר תקשר בהן חוטין תני שמואל תוחב בהן קיסריין פירוש בכל שנה ושנה הן עושות שחונטים בכל שנה ומוציאין בהן פירות גמורין בכל שנה אלא שבכולן משעת חנטה עד שעת גמר פרי ג' שנים ונמצא באילן בכל שנה ג' ממיני פירות הן של שנה זו ושל ב' שנים ושל ג' ולהכי בעי [כיצד יודע] לשביעית דאע"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זמנין דלא מינכרי כולי האי אלא בטעם:

משנה ב[עריכה]

הטומן את הלוף. רגילים היו להטמין בארץ כדתנן בפאה בסוף פ"ו (משנה י) כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ולא התירו הכתוב לטמון בשביעית דבר מועט משום דמיחזי כזורע עד שיטמין סאתים ולא יפזרם דצריך שיעלה גובה הכרי ג' טפחים וגובה העפר שעל גביו טפח במקום דריסת האדם כדי שלא יצמחו:

ירושלמי (פ"ה ה"ב) עד כדון לוף בצלים א"ר יונה הוא לוף הוא בצלים אמר ר' יוסי מסתברא בבצלים ובפחות מיכן מותר דאינון שפיין:

משנה ג[עריכה]

לוף. של שביעית שעדיין מתקיים בארץ בשמינית ועלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ"ז (מ"ב) ואמרינן בירושלמי (שם) דר"א סבר כרבי יהודה דאמר לקמן בפ"ט (מ"ח) עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ולכך קאמר ר"א דאם לקטו עניים עליו בשביעית לקטו ואם לאו נמצא שיש בלוף זה עלין שגדלו בשביעית מקצתן ומקצתן בשמינית גדלו וצריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית לעניים ומה שגדל בשמינית דבעל הבית ור' יהודה דאמר אין לעניים חשבון עמו סבר כר' יוסי דאמר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אתר הביעור וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף יג:) ובסוף הנודר מן הירק (דף נט.) כמו שמפרש לקמן בספ"ט (מ"ח) וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ויש לומר דמתני' איירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית לפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ועוד יש ענין דלא אזלינן בירק בתר לקיטה כמו אם נגמר גידולם כמו שאפרש לקמן בפ"ט ומיהו לוף אצ"ל כן דלוף של שנה זו גדל בשניה כבראשונה וכן בשלישית וכן ברביעית כדמוכח בתוספתא ובירושלמי כמו שאפרש כאן ובירושלמי (פ"ה ה"ב) פריך מהא דגזרו על הספיחים ומשני שינויי טובא וזהו לשון הירושלמי (שם) אתיא דר' יודא כר' אליעזר ודרבי יוסי כרבי יהושע דתני תמן העניים אוכלין אחר הביעור [אבל לא עשירים דברי ר"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור]. ר' אמי בעי קומי רבי יוחנן מתני' עד שלא גזרו על הספיחין א"ל וכי בעלייה היית סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא ותני עלה לוף ובצלים אית לך למימר עלי בצלים השוטים מילתיה דר' ירמיה אמר דבר שיש בו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור מה עבד ליה ר' ירמיה פתר ליה כששיקף בעלים ר' יוסי פתר לה מתני' לפני ר"ה בשביעית נטעו לפני ר"ה שביעית עשה ביצים לפני שביעית ודיכנו בשביעית עקרו במוצאי שביעית אין תימר דדיכון כעיקור כולו לעניים אין תימר אין דיכון כעיקור אין כולו לעניים מספק יעשה חשבון עם העניים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר"ה שביעית נטעו ערב ר"ה שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית ודיכנו בשביעית ועקרו בסוף בשביעית אין תימא דיכון כעיקור כולו לבעל הבית לפיכך אין לעניים עמו חשבון עשה בארץ ג' שנים ונתן לעניים רובע ב' שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה:

פירוש מתני' דשריא לאכילה עד שלא גזרו על הספיחים דתנן לקמן בפ"ט (מ"א) כל הספיחין אסורין אפילו באכילה כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה:) אמר ליה וכי בעלייה היית וכי גזירה דרבנן היא ונקט עלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזירות בעלייה כדאמרינן בסוף בן סורר (דף עד.) בעליית בית נתזה בלוד ובפ"ק דשבת (דף יג:) בעליית חנניה בן גוריון גבי י"ח דבר ובכתובות בפרק נערה (דף נ:) מדברים טובים שנאמרו בעלייה סבר ר' אמי איסור ספיחים תורה שהבין מתוך דברי ר' יוחנן איסור ספיחים מדאורייתא אסור אמר ר' ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרי' ספיחים היינו בהנך דתחילת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית כמו שנפרש לקמן בפ"ט אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פיקח אפילו העיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת לה בלוף פיקח הנטוע משנת ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דאמרינן יעשה חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוסיף עליו בשמינית כדמפרש במתני' ורב אושעיא ליקשי ליה מברייתא דבר קפרא דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצלים שוטים דאין דרך בצלים להתקיים מששית לשמינית אלא גבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן בפ"ט ורבי ירמיה לא חייש אהך קושיא דלית ליה הך ברייתא דבר קפרא מילתא דר' ירמיה אמרה כלומר מדבריו נוכל לדקדק דדבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצאו בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף שוטה יש לו ביעור ולא אמרי בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דלקמן בפ"ט דערלה יש לו ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן [אבל] הכא עקר הכל יחד מדנתערבו בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה מן השדה דביעור הוה בשמינית ולשון שיקוף טפל כשתולש העלין מן העיקר ר"י פתר לה מתני' לפני ר"ה של שביעית שנטען בששית ועשה ביצה לפני שביעית שהביא גידולין ונקט גידולין כדי שלא יחשב ספיחי שביעית ודיכנן בשביעית מל' או דכו במדוכה (במדבר יא) שדך העלין במקום חיבורן ודכוותה בסוף הנודר מן הירק (דף נח.) גבי בצלים של שביעית שצמחו בשמינית ואחר כן עקרן לגמרי דאם הדיכון כעיקור הרי נתלשו בשביעית ולעניים והשתא לא קשיא מידי מדבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור ויש לו חשבון עם העניים מפני העלין של מוצאי שביעית שהגידולין מעורבין ואם אין הדיכון כעיקור הכל לבעה"ב אפילו עלין דשביעית דאזלינן בתר לקיטה ומספק לר"א יעשה חשבון עם העניים לחומרא ומצי למימר השתא טעמא דר' יהושע משום דקסבר אין דיכון כעיקור ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעם בששית ועשה ביצה בששית אלא דמוקי לה בשדיכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הדיכון כעיקור הכל לבעל הבית אפילו מה שהוסיף בשביעית דלא מארעא רבו והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הדיכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים דין חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעל הבית אלא מדספק עביד ר"א דיכון כעיקור לגידולי ששית ושלא כעיקור לגידולי שביעית:

וטעמא דר' יהושע משום דדיכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש בירושלמי וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שפירשתי והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים וג' לבעל הבית וכשעקרו בסוף שביעית וחזר ונטעו בשמינית וכן כולם לפי חשבון השנים ובתוספתא (פ"ד) מיתניא כירושל' ואע"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק (דף נ"ח) גידולי היתר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני ואם תאמר והיכי משכחת שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין מדיש להם ביעור כדתנן לקמן בפרק שביעי וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם עלים וטמנו בארץ כדתנן לעיל (משנה ב') ואחר שעבר עליו זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה:

משנה ד[עריכה]

שנכנס לשביעית. אמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ב) ר' יוסי בשם ר' לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו דאם הוסיפו ספיחין היה אסור לעוקרן ולהפסידן:

הקייצנים. מפרש בירושל' (פ"ה ה"ב) קייטנאי כלומר שנזרעין בקיץ:

של עידית. שמנה:

במארופות. מלשון מרא וחיישי ב"ש לעבודת הארץ לפיכך עושה בשל עץ וב"ה לא חיישי:

צלעות. מקום אבנים ולא חשיבי שדה כדאשכחן בסוף פ' כלאים דמודה ריש לקיש בזורע על גבי סלעים ועל גבי טרשין שהוא פטור אי נמי צלעות צידי השדה ולא באמצע ולא מיחזי כעבודת הארץ:

משנה ה[עריכה]

ירושלמי מה טעמא דרבי יהודה גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק מעתה אפילו בשבת יהא מותר בטמון אנן קיימין שלא ילך ויביא מן האיסור ואומר מן הטמון הבאתי. פי' מאי טעמא דר' יהודה כלומר מאי שנא דפליג הכא ומאי שנא גבי ירק לקמן בפ"ו (מ"ד דאסרי' במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו ולא פליג רבי יהודה ומשני גזרו על הלוף שלא יעקור אותו בשביעית אלא בשינוי במארופות של עץ לב"ש ובקורדום לב"ה הלכך מוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא אבל ירק דלא גזרו לתולשן כי אורחיה שכיח נמי דאיסורא בשמינית ופריך מעתה אפילו בשבת כלומר בשביעית שנקראת שבת יהא מותר דלא תלינן ליה בשל שביעית דלא שכיח משום דלא אפשר בלא שינוי אלא אמרינן דמן הטמון בששית הוא ומשני בטמון אנן קיימין דבההוא הוא דאמרינן דאין דרך לעוקרו בשינוי כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמה אם בא לקנות מע"ה חיישינן שמא יביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי ורבנן סברי דאם כן במוצאי שביעית ניחוש משום הכי אסרי עד שירבה בחדש דהיינו מן הפסח ואילך כדתניא בירושל' (שם) א"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף ע"פ ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית אמר לו ר' יוסי עמך הייתי ולא היה אלא במוצאי פסח:

משנה ו[עריכה]

ירושלמי (פ"ה ה"ג) א"ר יונה כיני מתני' אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית לחשוד על השביעית מזרה שזורין בו גורן דקר קולטרא בלע"ז והוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים (ישעיה ב):

משנה ז[עריכה]

יוצר. אומן שעושה כלי חרס ה' כדי שמן ט"ו כדי יין בירושלמי (פ"ה ה"ג) פריך והא יש לומר שמא החליף א"ר יונה ניכרות הן אלו של יין ואלו של שמן וא"ר עולא אדרא דאלו חכימא פי' שמא החליף לומר שקונה לצורך יין ושמן והוא קונה הכל לצורך יין או הכל לצורך שמן ומשני ניכרות הן משונות של יין משל שמן ור' עולא משני דאדרא דאלו חכימא אדרא ל' עור כמו אדרייתא דתבנא דפרק ד' דנדרים (דף כה.) ופירש בערוך שהביאו עורות של בהמות מליאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו ניכר משל אלו דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן:

ואם הביא יותר. מכשיעור זה מותר ולא חיישינן דילמא מן המשומר דשביעית:

ומוכר לנכרים בארץ. אפי' טובא ולא חיישינן דילמא אתי לזבוני לישראל:

ולישראל בחו"ל. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ. משמע שהוא רוצה לומר אע"פ שכונס בו הרבה מיין ושמן שהביא מארץ ישראל:

משנה ח[עריכה]

לא ימכור. לישראל החשוד פרה המלומדת לחרוש משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יא):

שיכול לשוחטה. דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למיתלי כדפרשינן בפ"ק דע"ז (דף טו:) אפילו בשעת הזרע דאיכא למיתלי לאכילה כמו לזריעה ובהא מודו ב"ש דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט פרה החורשת:

ומשאיל לו סאתו. של מדה אע"פ שיש לומר דלגורן שואל למדוד לכנוס לאוצר משום דאיכא נמי למיתלי להיתר שאדם עשוי למדוד להוליכו לטחון:

שיש עמו פועלים. דאיכא למיתלי להיתר לשאר צרכיו:

וכולן בפירוש אסורין. שפירש לו פרה לחרוש פירות לזרוע סאה לגורן מעות לפועלים:

משנה ט[עריכה]

החשודה על השביעית. לאכול פירות אחר הביעור בלא ביעור:

נפה. מפרש בירושל' (פ"ה ה"ד) אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפרק עד כמה (דף ל.):

לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:

ובוררת וטוחנת. בסוף הניזקין (דף סא.) פריך מאי שנא אשת עם הארץ מחשודה על השביעית ומשני אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ורבא משני סיפא בעם הארץ דרבי מאיר דמעשר פירותיו וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא כשתטיל למים בטומאת חלה וקשה מיכן לדברי המפרש בפ"ק דחולין (דף ו:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ דבתבואה של עם הארץ איירי דהכא משמע בהדיא דאסור לרבא בסתם עם הארץ לסייע ידי עוברי עבירה דמוקי מתניתין בעם הארץ המעשר אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה והא דלא תני במתניתין תנור וריחים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה אי נמי כיון דתנא כולא ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (דף י"ט.):

ומחזיקין ידי נכרים. פי' לעיל בפ"ד (משנה ג) ואגב גררא תנייה הכא דקא חשיב מפני דרכי שלום וכל בבא זו תנינא בפרק הניזקין והכא עיקר והתם גררא.

ירושלמי (פ"ה ה"ד) ר' יוסי ברבי חנינא בעי על כל פירקא את אמרת או על הדא הילכתא את אמרת רבנן דקיסרי בשם ר' יודה מן מה דלא תנינא בגיטין אלא הדא הילכתא הדא אמרה על הדא הילכתא את אמרת פירוש הא דקא תני מתניתין וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מיבעיא ליה אי קאי אכולהו פרקין כגון שאומן מוכר ופרה חורשת ומוכר פירות ומשאיל סאתו ופורט מעות או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה לחודה ומסיק דאמשאלת לחודה קאי מדלא תני אינך בגיטין בהניזקין בהדי מילי דדרכי שלום ומכל מקום צריך טעם דהנך דלעיל שרינן בלאו טעמא דדרכי שלום לפי שיש לתלות טעם להיתר ואם כן לישרי נמי בלאו טעמא דדרכי שלום וי"ל דהכא בידוע שאין לחברתה כי אם פירות שביעית וכן מוכח בירושל' (שם) דאמרי' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מתני' בסתם הא במפרש לא אמר לו וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סממנים תנור לטמון בה אונין של פשתן ומדלא קאמר לצורך פירות ששית משמע דאיירי אע"ג דלית ליה פירות ששית ואפילו הכי היה רוצה ר' מנא להתיר מפני דרכי שלום דשייך בהני טפי כדאשכחן בפ' המדיר (דף עב.) גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור שמשיאתו שם רע בשכנותיה ור' זירא לא שרי אלא בשאלה סתם דיש לתלות ומ"מ צריך טעמא דדרכי שלום לפי שאין זו תלייה גמורה דלספור מעות ולכבור חול וא"ת הא דפריך בסוף הניזקין (דף סא.) מאי שנא רישא גבי שביעית דלא תבור ולא תטחון עמה ומאי שנא סיפא אשת עם הארץ דבוררת וטוחנת עמה הוה ליה למימר משום דזה ודאי וזה ספק למאי דפרשינן דאיירי בפירות שביעית ודאי וי"ל דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודין עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן עוד. ירושל' (פ"ה ה"ד) תמן תנינן נחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו וכה אמר כן אמר רבי לא כאן בחולין כאן בתרומה והא תנן נתתום אית לך נחתום בתרומה חבריא אמרי כאן בלותת כאן בשאינו לותת פירוש מתניתין בשאינו לותת ולא יתכן תירוץ זה אליבא דרבא דאמר בשילהי הניזקין דמתניתין בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא דמשתטיל למים בטומאת חלה ועל כרחו מוקי ההוא דנחתום בתרומה: