ראש השנה כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא במקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא אמר ליה אביי מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא הכי השתא התם לילה לאו זמן חיובא הוא כלל הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא ת"ש גתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסלק לה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא דכי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשיה אי הכי מאי למימרא מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא קמ"ל אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין] מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר האחד זה ואחד זה יצא ומצות לאו ליהנות ניתנו אמר רב יהודה זבשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא חבשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה אמר רבא טהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה יהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ואמר רבא המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כהמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה שלחו ליה לאבוה דשמואל לכפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא מעתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל
רש"י
[עריכה]
שמע מקצת התקיעה בבור כו' - קא סלקא דעתך דהכי קאמר היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור ויצא לחוץ בחצי התקיעה ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא:
קודם עמוד השחר - לאו זמניה הוא כדאמרינן במסכת מגילה (דף כ:) כל היום כשר לתקיעת שופר ויליף טעמא מיום תרועה יהיה לכם יום ולא לילה: הכי גרסינן למימרא דסבר רבא דכי שמע איניש סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא כו':
תקע בראשונה - פשוטה שלפני תרועת המלכיות:
ומשך בשניה - בפשוטה של אחריה כשתים ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו:
אם קול שופר שמע - בלא קול הברה יצא:
אם קול הברה שמע - עם קול השופר לא יצא:
בתוקע ועולה לנפשיה - ואין אחר עמו לצאת בו אלא תוקע ועולה הוא דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר דבתחילה הוא והשופר בבור ואמרן לעיל ((דף כז:) אותן העומדים בבור יצאו:
של עולה - ותלשו מחיים דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במנחות (דף פג.) ובזבחים (דף פו.) נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין:
שלמים לאו בני מעילה נינהו - דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה:
לא ליהנות ניתנו - לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו:
בשופר של ע"ז - ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כדתניא במסכת ע"ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר:
ואם תקע יצא - דמצות לאו הנאה נינהו:
כתותי מיכתת שיעוריה - דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל (דף כז:) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:
מותר לתקוע לו - טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:
חבירו מזה עליו בימות הגשמים - שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לא ניתנו ליהנות:
אבל לא בימות החמה - דאיכא הנאת הגוף:
שכפאוהו פרסיים - ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא:
התוקע לשיר - לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו:
פשיטא - דזאת אומרת כן:
מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל - ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:
תוספות
[עריכה]
בשופר של עולה לא יתקע. כלומר במזיד ואם תקע כלומר בשוגג יצא דבשוגג מעל ונפיק לחולין אבל במזיד אין מעילה ולא נפיק לחולין וכשמחלק בין עולה לשלמים היה יכול לחלק בעולה גופה בין מזיד לשוגג אבל השתא מחלק בשוגג גופיה:
אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. תימה מאי שנא משלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו ורבינו חננאל גריס הכא רבא ותימה דבסוף כסוי הדם (חולין דף פט. ושם) תניא תקע לא יצא וכן קשיא אההיא מהא דאמר רבא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קנ: ושם) חלצה בסנדל שאינו שלו ובסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ולא אמרינן מכתת שיעוריה ופרישית כולה בשלהי כסוי הדם ופ' לולב הגזול (סוכה דף לא: בד"ה באשרה):
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בשופר של מצוה. בפרק ב' דנדרים (דף טז:) מחלק אביי בין הנאת סוכה עלי לאומר שלא אהנה מן הסוכה דיכול לאסור הסוכה עליו שאינה משועבדת לו אבל אין יכול לאסור עצמו על הסוכה שהוא משועבד לה ופריך עלה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ולדברי רבא היה משמע דכאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפי' לרבא כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוון לשיר ועל סוגיא דהתם קשיא דמשמע דוקא כשאמר שבועה שלא אשב בסוכה הוא דאינו יכול לאסור עצמו על סוכה לפי שהוא משועבד לה אבל אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור כמו בקונם וא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות דקתני התם הא שניהם חלין בענין אחד ויש לומר דנדרים חלין בכל ענין דשייכי דהיינו האסרת חפץ כדאמרינן בריש מסכת נדרים (דף ב:) דנדרים וחרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ולכן חלים הנדרים בכל ענין שיאמר חוץ מהיכא דהזכיר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה שמחלק שם בין אמר ישיבת סוכה עלי לשבועה שלא אשב לא בא אלא לומר שיש חילוק בין נדר לשבועה לפי שהנדר בכל ענין שיאמר מיתסר חפציו עליה ובשבועה בכל ענין שיאמר קאסר נפשיה מן חפציו:
המודר הנאה ממעיין. הא דאיצטריך לאשמועינן מודר הנאה מחבירו ומשופר וממעיין דס"ד אמינא דוקא במודר מחבירו הוא דשרינן לתקוע לו ולהזות משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פירש בהדיא ממעיין ומשופר אסור קמ"ל:
אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. דמצות אינן צריכות כוונה בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קיד:) משמע דהוי פלוגתא גבי הביאו לפניו מטבל בחזרת דקתני בגמ' אכלו דמאי יצא אכלו בשלא מתכוין יצא ובאידך ברייתא תניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת ודייק התם ע"כ לאו משום היכרא הוא מדקתני מצוה אלא משום דמצות צריכות כוונה והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא מברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוה אמינא היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאורייתא בעי כוונה ומה שמקשה עליו מברייתות דלקמן ולא פריך מרבי יוסי דהתם דהוה מצי לדחויי דלעולם מצוה משום היכרא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לב א טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ז סעיף ב':
לג ב טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ז סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ח סעיף א':
לד ג מיי' פ"ג מהל' שופר הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף ו':
לה ד טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ז סעיף ב':
לו ה ו מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ג':
לז ז מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ג':
לח ח מיי' שם:
לט ט טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ז', וטור ושו"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף י"ב:
מ י מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ה', וטור ושו"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף י"ג:
מא כ טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף י"ג:
מב ל מיי' פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תע"ה סעיף ד':
מג מ מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תע"ה סעיף ה':
ראשונים נוספים
אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא הואיל ובור מקום תקיעה הוא לאותן העומדים בבור. אבל מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצת אחר שיעלה עמוד השחר כיון שהלילה לאו זמן חיובא הוא לחד לא יצא למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה או תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא.
והתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כו'.
ודחינן כי קאמר רבה בתוקע ועולה שנמצאת התקיעה ששמע אחרי עלותו מן הבור תקיעה שלימה.
אי הכי מאי למימרא כו' אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא.
בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא.
ותריץ לה רבא הכי אחד שופר של עולה ואחד שופר של שלמים יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו.
בשופר של ע"ז לכתחלה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת אפי' דיעבד לא יצא. מ"ט כתותי מכתת שיעוריה.
אמר רבא המודר הנאה מחבירו חבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. וכן המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה בפסח יצא ופירשה רב אשי כשכפאוהו פרסיים ש"מ מצות אינן צריכות כוונה.
אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כגון הא דכתיב הללוהו בתקע שופר שתוקעין להלל וכיוצא בו אם תקע כסדרן אע"פ שהוא לשיר השומע יצא כי מצות אין צריכות כוונה.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
כי קאמר רבא בתוקע ועולה פירוש כי קאמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת חוץ לבור יצא כגון דתקע בתוך הבור ולא התחיל הקול לאיערבובי עד שהוציא ראשו חוץ לבור ונדבק הקול בקול ולא היה ביניהן ערוב כלל.
אמר רב יהודה שופר של עולה לא יתקע וכו׳. עקר זה הדבר שהעולה והחטאת שהן קדשי קדשים כל הקרב מהם על גבי מזבח בין קודם מתן דמים בין לאחר מתן דמים מועלים בהן וכדתנן קדשי קדשים לפני זריקת מתן דמים מועלין באימוריהם ובבשר לאחר זריקת מתן דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר (מעילה ז:), הא למדת דהאמורין לעולם מועלין בהן ואימורין הם דברים שנאמר בהן להקריבן למזבח אמורי החטאת דמה וחלבה ואמורי עולה כלה שכולה קרבה חוץ מעורה וכדתנן העולה קדשי קדשים וכו׳ (זבחים נג:) עד וטעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים, והקרנות היו קרבין כדתנן בתמיד העולה של כל יום תנן דראשון בראש בימינו וחרטומו כלפי פרועו וקרניו בין אצבעותיו, הנה למדת דהראש עם הקרנות היה קרב ומשום הכי מועלין בהם מפני שהן מן האימורים מפני שנהנה מהם וכדתנן הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש מעל אף על פי שלא פגם מעל וכו׳ (בבא מציעא נה:) ובקדשים קלים שהם קדשין תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין לא באימורים ולא בבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ולא בבשר (מעילה ז:), הא למדת דבשר קדשים אין מועלין בו כלל בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים ואמורים בלבד הם שמועלים בהם אחר זריקת דמים ואימורים בקדשים הם הדם והחלב והקרנות עם הבשר אינם מן האימורים ואין בהם מעילה כלל. ולפי שבא זה וקצץ קרן עולה ועשה ממנו שופר נהנה ומעל מביא קרבן ואותו קרבן כאלו חלוף דבר שמעל הוא והקרן יצא לחולין שאי אפשר שיקרב אחר שפרש מן הראש כדתנן בספרי בפרשת ראה (עח) אנכי ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך וכו׳ (דברים יב:כז) מכלל שנאמר והקטיר אהרן את הכל המזבחה (ויקרא א:ט) לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים יכול אפילו שפירשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם הבשר והדם עם העצמות וכו' (דברים יב:כז). והא דאמר שלמים לאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עליהו, עקר דבר זה לא ידענוהו כלל האיך מצאנו שקרני שלמים ועצמות שלמים שאסורים בהנאה כדי שיאמר אסורא הוא דרכיב עלייהו. ואקשינן אימת קא מעיל בתר דתקע וכו׳ פירוש אלו מעל משקצץ היינו דאמרת דקרבן מעילה שנתחייב כאלו חלוף הקרן הוא ונכנס קרבן מעילה ויצא הקרן לחולין אבל הכא אינו חייב בקרבן מעילה עד שיתקע ויהנה וכשנהנה מעל ונמצא כשתקע עדיין הקרן קדש היה ואסור בהנאה. אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה וכו'.
אמר רבא התוקע לשיר יצא. מדאמרינן בהאוכל מצה אף על פי שלא נתכוון לאכילה של מצה אלא שנאנס הואיל ואכל מכל מקום יצא ודייקינן מהאי מימרא דרבא דסבר מצות אינן צריכות כוונה, ואותבינן עליה היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע וכו׳ דסבור דחמור בעלמא הוא, תו אקשינן עליה נתכוון שומע עד היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר שנמצא השומע נתכוון לצאת ידי חובתו והתוקע אין דעתו לצאת ידי חובתו אלא לאשמעי זמרא ומשום הכי לא יצא שלא כיון השומע, ופריק רבא לא דקא מנבח נבוחי ואלמלא תקיעה שאדם יוצא בא ידי חובתו אף על פי שלא כיון לצאת יצא וזה שאתה מוצא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע אם לא נתכוון משמיע לתקיעות כדרכן הוא ולעולם מצות צריכות כוונה. ואמר ליה אביי לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסכה ילקה פירוש אם אמרת מצות אינם צריכים כוונה ואף על פי שלא נתכוון ואכל מצה יוצא ואף על פי שאין מתכוון כך נמי היושב בסכה בשמיני ילקה דקא עבר על בל תוסיף דרחמנא אמר שבעת ימים (ויקרא כג:מב) והוא יושב שמונה, ואם תאמר אותן שבעת ימים נתכוון לצאת ידי חובה הכא אין לצאת ידי חובה לדבריך מצות אינן צריכות כוונה ואין הפרש בין מתכוון לשאין מתכוון היושב בשמיני אף על פי שלא נתכוון לצאת ידי חובה הואיל וישב כמתכוון לצאת ידי חובה דמי ולוקה. והשיב רבא לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהם אלא בזמנן כלומר לעולם מצות אינם צריכות כוונה ומוטב קאמר אמאי אינו לוקה היושב בשמיני מיהו שאני אומר מצות אינו עובר עליהם בבל תוסיף אלא בזמנם כגון אם תקע בראש השנה חמשים תקיעות אף על פי שלא נתכוון לארבעים ולא נתכוון לאותן עשרה לצאת בהן ידי חובתו כמי שמתכוון דמי ולוקה אבל אם תקע אחר ראש השנה כל היום כלו אף על פי שהוא מתכוין ואפילו היה מתכוין לצאת ידי חובה הואיל ולאו זמן תקיעה היא אינו עובר על בל תוסיף וכן נמי היושב בשמיני שהוא כמי שמתכוון לצאת בהן ידי חובתו הואיל ולאו זמן סכה הוא אינו עובר על בל תוסיף ולעולם מצות אינן צריכות כוונה והמוסיף במצוה שלא בזמנה פטור. ואותבינן עליה מה היא דתניא מנין לכהן שעולה וכו' ופרקינן הכא במאי עסקינן בשלא סיים. ואקשינן והא קתני סיים וכו' עד שאני הכא דכיון דאלו מתרמא ליה צבורא אחרינא וכו׳ פירוש תדע איזו היא מצוה שעובר זמנה מצוה שאי אפשר שיתחייב בה היום כלל כגון סכה בשמיני שמשעברו שבעת ימים דחיובא אינו מתחייב בה עד שנה אחרת אי נמי שופר שאינו מתחייב בה עד שנה אחרת אבל ברכת כהנים אם עתה מתרחי ליה צבורא ומתחייב לברך ונמצא בכל עת מצוה זו מצוה. ושיילינן מנא תימרא פירוש מנא תימרא דדבר שעבר מצותו הואיל ואפשר שיתעשה עתה כמי שלא עבר זמנו דמי כגון ברכה זו שאף על פי שעברה מצות צבור זה הואיל ומתרמי ליה צבורא אחרינא זמנא הוא. ואהדר אביי דתנן נותנין מתנה זו וכו׳ עד לאו משום דאמרינן כיון דאלו מתרמי ליה בכורא אחרינא אף על פי שעבר מצות בכור זה הואיל וראוי היום להקריב בכור כמי שלא עבר זמנו דמי כך נמי בברכת כהנים אף על פי שעברה מצות צבור זה הואיל וראוי היום לברכה אחרת כמי שלא עבר זמנו דמי וזמנא הוא היום ומשום הכי תנא חייב על בל תוסיף. ושיילינן ודלמא קסבר רבי יהושע מצות עובר עליהם אפילו שלא בזמנם ומשום הכי עובר על בל תוסיף ולעולם כשנתת מתנה בבכור עבר זמנו של בכור ואף על פי שראוי להקריב בכורות אחרים היום ורבי יהושע סבר אפילו הכי מצות עובר עליהם אחר זמנם וכן נמי בצבור משברך עבר זמן ברכה של צבור זה ואף על פי שראוי לברך היום צבורים אחרים ולעולם מצות עובר עליהם שלא בזמנם אם הוסיף והיושב בשמיני בסכה נמי ילקה אף על פי שאינו זמן סכה. ואהדר ליה רבא אנן הכי קאמרינן כלומר אני אומר דטעמי דרבי יהושע מפני שהיום ראוי להקרבת בכור ולא מפני שמצות עובר עליהם שלא בזמנם.
ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא: הקשה הר"מ ב"ן נ"ר בליקוטיו: ודילמא לית ליה ביה שיעורא מקמי דליערבב קלא. ותירץ דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע כלל קול הברה ואפילו בסוף לאחר שיעור תקיעה, אף על פי כן לא יצא. אי נמי: קים להו דלא מיערבב קלא דבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו.
ודחוק הוא. ואי לאו דמסתפינא, אמינא דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור בשלא האריך בה בכולה אלא כדינא ואין בה מקצת התקיעה שבבור ומקצת שעל שפת הבור אלא כשיעור תקיעה, דמקצת תקיעה הכין משמע, ואפילו הכי יצא דמכל מקום יש בכל התקיעה כשיעורא, וקא מפרש טעמא משום דאפילו ראש התקיעה כשרה היתה לאותן העומדים בתוך הבור. ואקשי' התוקע לתוך הבור ואמאי ליפוק באותו מקצת שישמע הוא מקמי דליערבב קלא דהא שמע תקיעה מעליאתא כיון דזמן חיובא הוא לאותן העומדים בתוך הבור. וכן ההיא דלעיל נמי, דאמרינן לכך מאריך בשופר, משמע אף על פי שאינו מאריך בה לאחר הפסק חצוצרות כדי שיעור תקיעה, דהא סתמא קתני שופר מאריך ולא [קתני] שופר מאריך שיעור תקיעה, ומשום דתקיעה כולה שיעור תקיעה אית לה ואף על פי שהוא לא יכול לכוין לכולהו מכל מקום התוקע שיעור תקיעה לתקיעת מצות שמע. ומכל מקום אסיקנא דבמקצת תקיעה לא יצא אלא טעמא בההיא דלעיל משום דתרי קלי במקום חביבותא משתמעי והכא בתוקע ועולה. כנ"ל.
הכי גרסינן בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא במקצת הספרים: אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. ואי קשיא מאי שנא משופר של שלמים דאמר רב יהודה לא יתקע ואם תקע לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. י"ל דהא דאמ' רבא עלה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו, לאו לטעמ' דנפשיה קאמ' אלא אדרב יהודה קאי, כלומר לא ה"ק רב יהודה אלא ה"ק בין בשל עולה בין בשל שלמים יצא, מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו לכולי עלמא.
ויש גורסים הכא אמר רבא ורבא לטעמיה דאמר בין של עולה בין של שלמים יצא מצות לאו ליהנות ניתנו, הא לרב יהודה בין בשל ע"ז בין בשל עיר הנדחת אפילו דיעבד לא יצא דמצות ליהנות ניתנו סבירא.
ואם תקע יצא. ובמסכת חולין בסוף פרק כיסוי הדם (דף פט.) תניא לא יצא. ואוקימנא לה באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה. והוא הדין בשל תקרובת ע"ז דגוי דלית ליה בטלה עולמית דאיתקש למת. אבל הכא בשופר שהוא עצמו ע"ז, אי נמי שהוא משמשי ע"ז. והכא במאי עסקינן בשנטלו על מנת שלא לזכות בו, הא נטלו לזכות בו בדאגבהיה קנייה ונעשה דישראל.
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה: ודוקא במודר הנאה ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו; הא באומר "תקיעת שופר עלי" אסור לתקוע לו, אפילו תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. אבל האומר "שבועהשלא אשמע קול השופר של מצוה" לוקה ותוקע תקיעה של מצוה כדאמרינן התם בפרק שני דנדרים בראשו (דף טז:) "הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה".
ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא: הקשה הרמב"ן ודילמא ליכא שיעור תקיעה מקמי דליערבב ותירץ דאפשר דמדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני שמע שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה לא יצא א"נ ק"ל דלא ערבב קלא דבור אלא לאחר שיעור תקיעה למאן דמאריך טובא ותקע להו. וי"מ דהשתא סברינן דהכא דמכשיר במקצת תקיעה כיון דאידך הוי שעת חיובא לאחרינא אפילו שאין במה ששמע כשיעור היא והיינו מקצת תקיעה דקאמר כלומר מקצת שיעור תקיעה וכן בסוגיא דלעיל על דרך הזה היא והיינו דאמרי' לכך מאריך בשופר וסתמא קתני מאריך אע"פ שאין בו שיעור תקיעה ומיהו אליבא דהילכתא הא קיי"ל שלא יצא במקצת תקיעה אפילו יש בה כשיעור והכי מסקנא לעיל והכא נמי הא פרישנא מימרא (דרבא) [דרבה] בתוקע ועולה לנפשיה שלעולם שמע קול שופר וקמ"ל דלמא מפיק אוניה ואכתי שופר בבור דהא לא שכיח:
כי קאמר (רבא) [רבה] בתוקע ועולה: פי' דלדידיה כוליה תקיעה להכשר מראש ועד סוף כי אפילו כשהיה תוקע על שפת הבור היו אזניו עם השופר בתוך הבור הא לאו הכי (לאו) [לא] מהניא תחלה בלא סוף או סוף בלא תחלה וכמסקנא דלעיל על מתני' דשופר מאריך:
אמר רב יהודה שופר של עולה: פי' שתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה אפי' בעורה שהכל לכהנים וכדפרש"י והא דאמר לא יתקע פי' מפני שהוא כבא ליהנות בקדשים ובתוס' פי' לא יתקע במזיד דבמזיד אין מעילה ולא יצא לחולין והא דאמרינן בשופר שלמים כיון דלית ביה מעילה באיסוריה קאי ק"ל מ"מ הא תקע בו ומ"ל אי עבד ביה איסורא אי לא כיון דלא בעינן שופר שלו ויוצא בשופר שאול כדאיתא בירושלמי וי"ל דמ"מ איכא משום מצוה הבאה בעבירה כדאיתא בלולב הגזול א"נ שאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא וק"ל דהכא משמע דרב יהודה סבר לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואלו בסמוך אמרינן שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא והיינו ודאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהתם ודאי קודם ביטול הוא כדבעינן למימר ומפני קושיא זו יש גורסין לקמן אמר רבא אבל בעיקר נוסחי ובהלכות הרי"ף גר' רב יהודה והנכון דהא דפריך רבא על הא דרב יהודה דבסמוך ומתרץ אליבא דרב יהודה לא אפשר לומר שחלק רב יהודה בין של עולה לשל שלמים אלא אי אתמר בתרויהו אתמר יצא או לא יצא ומעיקרא תריץ רבא בתרויהו לא יצא וכיון דשמע להא דרב יהודה הדר אמר דבתרויהו אמר רב יהודה יצא ולהכי מייתי תלמודא בסמוך אידך דרב יהודה כנ"ל:
אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע: מלתא פסיקתא קתני לא יתקע לכתחילה ואפי' לאחר ביטול משום דמאיס ואם תקע יצא אפילו קודם ביטול ואע"ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות ניתנו וכדפרש"י והראיה דקודם ביטול קתני דהא דומיא דעיר הנדחת קתני שאין לה ביטול והתם נמי לא פסיל אלא משום דמכתת שיעוריה ואם תקע יצא בין שהיה השופר עצמו נעבד או מבהמה נעבדת שכל ע"ז נאסרה בהנאה חוץ ממחובר דלא מתסר מדכתיב אלהיהם וה"ה למשמשין ונויין דלא מתסר במחובר ואילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז לא חשיב מחובר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם אבל לא נטעו מתחלה לכך אינו נאסר משום עובד ומ"ש הכתוב לא תטע שהיה דרך גוים לעשות אשרות לנוי לפני ע"ז שלהם וכשנטעו מתחלה לכך נאסרים ולעולם לא חשיב נוי אלא כשהוא לפני ע"ז ממש ובאה לו דרך נוי ולאפוקי גנות הצעורים שאינן אלא להנאת כומרים מותר ליהנות מהם בטובה ושלא בטובה ולפיכך שופר דע"ז בין שהוא ע"ז ממש בין משמשי ע"ז או נוי דע"ז דאיסורי הנאה נינהו ודינם שוה דאית להו ביטול והן בכל דבר תלוש לא יתקע בו פי' לכתחילה דהא מאיסי לגבוה ואם תקע יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו פי' האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטי' טעמא דהא לאו הנאה חשיבא דמצות לאו ליהנות ניתנו פי' דאע"ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל ודוקא בע"ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע"ז דתלמורא קרי לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאסרו אשירות א"י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה קיימא וכשרוף הויא ונצבר עפרה ולא יצא דכתותי מכתת שיעוריה והיינו דאמר בפ' כסוי הדם שופר של ע"ז לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת דמכתת שיעורה והאי שופר של ע"ז של גוי שהוא ביד ישראל לא שזכה בה מן ההפקר דא"כ ה"ל ע"ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית אפי' זכה בה שלא לעבדה כלל שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהם איסור כדפרי' בע"ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם מ"מ ושופר של תקרובת ע"ז אפילו של גוי לא יצא בו דתקרובת ע"ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית וכתותי מכתת שיעוריה ודוקא כשהיה השופר מבהמת תקרובת דע"ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר שעשאוהו תקרובת ע"ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת דע"ז נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או דכותיה קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי בביצרה עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] שדומה לזביחה הא לאו הכי לא מתסרי. ואבני מרקולס שנאסרין משום דהוי ע"ז ממש כדאיתא התם ואע"ג דע"ז קודם ביטול מאיסה לגבוה והתם במס' ע"ז מבעי ליה לר"ל אפילו לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתסר לגבוה דמאיס אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט לרב יהודה וסבר דבדיעבד לא אמרינן דממאיס וכרבא דפשיטא ליה ק"ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי נרו:
ולענין שופר הגזול התיר הרמב"ם ז"ל לפי שבקול יוצא ויש סעד לדבריו בירושלמי דאמרי' התם שופר של ע"ז ר' חייא תני כשר ר' אושעיא תני פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר א"ר יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ ר' אליעזר אמר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה כלומר ואינו חשוב נהנה מע"ז ולא אזיל בשיטתא דגמרא דילן דפרישו טעמא בין בשופר בין בלולב דע"ז משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונקיט רבינו ז"ל מהאי ירושלמי דה"ה דאיכא למשרי שופר גזול מהני תרי טעמי דאיכא באיסור הנאה דליכא משום גזול דלא בעינן לכם ועוד שבקולו יוצא ומסתברי דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה אכל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה כדין לולב דמפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה דמצוה הויא שנוי רשות או שנוי השם וקנאו ביאוש ושנוי רשות הילכך שופר הגזול פסול והשאול כשר וגזול שקנאו ביאוש ושנוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה:
אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה: י"מ וכ"ש אם של רשות דלאו הנאה היא וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו ליהנות ניתנו דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתהני וכ"ת ה"נ לא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישיה ולא ימות וכטובל במעין שהודר ממנו דאסור בימות החמה הא ליתא דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא אין הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמעי' רבא נמי וכ"ת הא דתנן בנדרים החלין ע"ד מצוה כגון סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו ויי"ל דלא אמרי' הכא אלא בשאוסר דבר בלשון הנאה וההיא בשאוסר גוף הסוכה והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומ"מ בשאוסר מצוה עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אסור דלא סגיא דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כבר פי' בפסח א' דלא חשיב פסיק רישיה ובכלל תקיעה של מצוה דאמרינן הכא יש אפילו של תעניות לא מפיק מכללא אלא תקיעה של רשות גמור לשיר בעלמא וזה ברור:
שלחו ליה וכו': פי' שכפא שד ובעודו כך אכל מצה ואח"כ נעשה חלים תוך זמן חיוב אכילת מצה וקאמרת שנפטר במה שאכל כשהוא שוטה וע"כ יש לפרש כן שאלו כפאו שד כל הלילה מאי פטור שייך ביה הא פטור ועומד הוא דשוטה פטור מן המצות אלא ודאי כדאמרן והיינו דפרכינן ליה מהאי דתניא עתים חלים ועתים שוטה וכו' לא צריכא שכפאוהו פרסיים ואכל מצה ע"כ שלא לשם מצוה כלל וקמ"ל דמצות אין צריכות כונה לצאת בדיעבד ואפילו עומד וצווח נמי אינו רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא דכפאוהו פרסיים ומינה שמעי' בכל דכן דהתוקע לשיר או לשד יצא כדמפרש ואזיל וק"ל ולוקמה בשכפאוהו ב"ד כאותה שאמרו א"ל עשה סוכה ואמר איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשהו וי"ל דאי בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאמ' בגט המעושה בב"ד דישראל:
מהו דתימא התם תאכלו מצה: הנכון כפרש"י דהוה ס"ד דשאני מצוה באכילה דנהנה גרונו וכדאמ' באיסורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרבן שכבר נהנה משא"כ במתעסק במלאכת שבת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה