ראש השנה ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(עזרא ו, ט) ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא חנטין מלח חמר ומשח כמאמר כהניא די בירושלם להוא מתיהב להם יום ביום די לא שלו אמר לו רבי יצחק רבי מטונך די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים ואיבעית אימא מנלן דאחמיץ דכתיב (עזרא ו, ד) נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת ונפקתא מן בית מלכא תתיהב למה ליה דעבד הכי סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא אטו שלמה לא עבד הכי והכתיב (מלכים א ו, לו) שלשה טורי גזית וטור כרתות ארזים שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה שלמה שקעיה בבנינא איהו לא שקעיה בבנינא שלמה סדייה בסידא איהו לא סדייה בסידא (אמר) רב יוסף ואיתימא רבי יצחק מנלן דאחמיץ מהכא (נחמיה ב, ו) ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו מאי שגל אמר רבה בר לימא משמיה דרב כלבתא אלא מעתה הא דכתיב (דניאל ה, כג) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאנייא די ביתיה היתיו קדמך ואנת ורברבניך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון ואי שגל כלבתא היא כלבתא בת משתיא חמרא היא הא לא קשיא דמלפא לה ושתייא אלא מעתה דכתיב (תהלים מה, י) בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ואי שגל כלבתא היא מאי קא מבשר להו נביא לישראל הכי קאמר בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר ואיבע"א לעולם שגל מלכתא היא ורבה בר לימא גמרא גמיר לה ואמאי קרי לה שגל שהיתה חביבה עליו כשגל אי נמי שהושיבה במקום שגל איבעית אימא מנלן דאחמיץ מהכא (עזרא ז, כב) עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה ועד חמר בתין מאה ועד בתין משח מאה ומלח די לא כתב וגו' מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא ודילמא מעיקרא לא הוה קים ליה בקיצותא אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא:
ולרגלים:
רגלים באחד בניסן הוא בחמשה עשר בניסן הוא אמר רב חסדא רגל שבו ראש השנה לרגלים נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר ורבי שמעון היא דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך אכיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים ג' פעמים ד' פעמים חמשה כיצד נדר לפני הפסח ג' לפני עצרת חמשה לפני החג ארבעה ת"ר חייבי הדמין והערכין החרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח
רש"י
[עריכה]
ומה חשחן - כלומר כל מה שחפצים הכהנים תנו להם משלי:
מטונך - ממשאך שבאת עלינו להשיבנו אני משיבך תשובה ראה מה כתוב בה די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא למדת שלא לשם שמים עשה כי אם להנאתו:
הרי זה צדיק גמור - אם רגיל בכך:
כאן בישראל - שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר:
נדבכין די אבן גלל - כתב ששלח ביד עזרא כתוב בו שורות של אבני שיש שלש בחומות הבית והרביעי של עץ:
כלבתא - למשכב ובני נח הוזהרו על כך שנאמר (בראשית ב) והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן נעשין בשר אחד שאין יולדין מן האדם:
בנות מלכים ביקרותיך - מיקרות אותך לעתיד לבא:
לעולם שגל - דעלמא מלכתא היא:
ורבה בר לימא - להאי שגל דהכא גמרא גמר לה מרביה דכלבתא הואי:
עד כסף ככרין מאה - תנו להם לבוני הבית:
רגל שבו ר"ה לרגלים - רגל שהוא בחדש הנכנס באחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים:
נפקא מינה - דהאי ר"ה:
לענין נדר - שהוא מוזהר בבל תאחר ותלה הכתוב איחורו שלשה רגלים ואשמועי' מתניתין שאינו עובר עד שיהא פסח ראשון לשלשתן שאם עברו עליו שלא כסדרן אינו עובר:
אחד הנודר - האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד:
ואחד המקדיש - דבר לבדק הבית:
ואחד המעריך - שאמר ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי שניו:
פעמים שלשה - פעמים שהוא בבל תאחר בשלשה רגלים:
פעמים חמשה - דבעינן כסדרן:
חייבי הדמין - אמר דמי עלי:
והחרמין - חרמי גבוה:
בכור ומעשר - מעשר בהמה:
תוספות
[עריכה]
בשביל שיחיו בני. והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות:
ונדבך די אע. האי קרא במגילת כורש הראשון כתיב כדאיתא בספר עזרא כשצוה דריוש לבקר ולחפש כדכתיב (עזרא ו) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספריא די גנזיא ומכל מקום כיון דעל פי אותה מגילה צוה לבנות דייק מינה שפיר דהחמיץ ומיהו קשיא לעיל מינה דבתחילת מלכות אחשורוש כתבו שטנה וכתיב באדין בטילת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס וקראי דנבואת חגי שמנו לו מניסן בשנת שתים לדריוש כתיב בהו ועוד טובא דלא מייתי הכא אלמא מנו לו מניסן אע"פ שכבר החמיץ ושמא לא נתברר להם הדבר עד אחרי כן:
שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה. לאו מקרא דריש אלא קבלה היתה בפיהם:
עד כסף ככרין מאה. בשנת שבע למלך היה כשעלה עזרא מבבל:
שלשה רגלים כסדרן. ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרינן לקמן (דף ז:):
והחרמין. בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים ר"ת פסק דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי ישנה בבל תאחר מלמוסרה לגבאי ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה אבל מה שאדם נודר ביד עצמו לכשירצה אינה בבל תאחר:
צדקות ומעשרות. והא דאמר רבא לקמן (דף ו.) וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים והא דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב עד דעברו עליה שלשה רגלים כקרבנות היינו אפילו היכי דקיימי עניים ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו עשה כדאשכחן באחריני דברגל אחד עובר בעשה דא"כ הוה ליה למימר עד דעבר עליה רגל אחד כקרבן:
ומעשרות. כגון מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא וגו' ותנן בפרק ה' (מ"ו) דמעשר שני ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת מעשר כדתנן התם וכל זמן שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אף על פי שלא הגיע לזמן הביעור ותדע לקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אבל מעשרות לא אשכחן אלא חד קרא ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא פשיטא כל זמן שלא נתמרח לא מיחייב אמידי ועוד דאפילו את"ל חייב אתא קרא דביעור לעבור עליו בשני לאוין דכוותה אשכחן פ"ק דנדרים (דף ג:) וקצת תימה דלא חשיב הכא תרומה ובכורים דכי היכי דמרבי לקמן (ד' ה:) מעשר נרבי נמי תרומה ובכורים ושמא בכלל מעשר איתנהו כמו בכל דוכתי דקתני חייב ולתרומה ולבכורים ומיהו לבכורים אין לחוש דאין דינם בשלשה רגלים אלא מעצרת ועד החג בקריאה ומחג עד חנוכה בלא קריאה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ז א מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ג, סמג לאוין שלא:
ראשונים נוספים
ואתקיף עלה רב כהנא והא הני קראי מפרשי דבבנין הבית הוו עסקי ומי החמיץ קודם שיבנה הבית והא כתיב ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא וגו' אמר ליה ר' יצחק דמטונך כלומר מן המקרא שהבאת מוכיח שהחמיץ שנאמר די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. הנה לא נתנדב לשם שמים אלא להנאתו.
ואמרינן ומאן דעבד כי האי גוונא לאו מעליותא היא. והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור. ויש שמפרשין הרי זו צדקה גמורה ושנינן ה"מ לישראל אבל בעובדי כוכבים לא.
ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע וגו' למה לי' למעבד נדבך דאע אלא אמר אי מרדו בן יהודאי אקליה בנורא. והא שלמה נמי עבד הכי כו' ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא שנאמר ויאמר לו המלך והשגל יושבת אצלו מאי שגל אמר רבה בר לימא כלבתא.
ואסיקנא לעולם שגל מלכתא היא. ורבה בר לימא גמרא גמיר כו' איבעית אימא מנ"ל דאחמיץ דכתיב עד כסף ככרין מאה ועד חמר בתין מאה וגו' מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצות' כו'. ירושלמי מה בין דאמר מניסן מנינן למ"ד מתשרי מנינן א"ר יונה שטרות היו יוצאין נפק שטר מלוה וכתיב ביה באייר שנה שניה למלכות פלוני. מ"ד מניסן מנינן ר"ה למלכי' מלוה קדמה. מ"ד מתשרי מנינן השנה למלכים מכירה קדמה. ירושלמי היו מונין ליציאת מצרים שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' נבנה הבית היו מונין לבניינו שנא' ויהי מקץ ארבעים שנה אשר בנה שלמה וגו' לא זכו מנו לחורבן הבית שנאמר בעשרים וחמש שנה לגלותנו וגו' לא זכו נתחייבו למנות לאוה"ע שנאמר בשנת שתים לדריוש בשנת שלש לכורש:
מתני' ולרגלים. אוקמה רב חסדא רגל שבו ראש לרגלים.
נפקא מינה לנודר כלומר אם יתנדב אדם ויעברו עליו ג' רגלים וחג המצות תחלה עובר עליו בבל תאחר ומני ר' שמעון היא דתניא אחד הנודר כו'. ופשוטה היא עד הרי כאן ארבעה:
מנלן דאחמיץ. מהכא נדבכין די אבל גלל חדא וכולי: תימה דההוא לאו כורש זה צוה עליו כן אלא דכרן פיתגמי די אשכח באחמתא במגילה דכתב כורש קדמאה כן, וכדכתיב (עזרא ו', א'-ד') "בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם....נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וגומר". ויש לומר דמכיון שסמך הוא על אותן דברים ולא צוה לבנות כמו שירצו - אלמא שניהם החמיצו לאחר שהיו כשרים. והתימה הגדול שאם כן מתי כשר דריוש זה ומתי החמיץ שהרי הראשון ששלח בתחלת הענין היה זה ואם כן מתי מנו לו כמלכי ישראל ומתי חזרו בהן. ויש לומר שמתחלה לא נתגלה להם הענין הזה אלא מכיון ששמעו שצוה שלא לבטל המלאכה ונתן רשות לבנות, חשבוהו למלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל. וכשחזרו וראו שלא נתן רשות לבנות אלא "נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת" חשבוהו שהחמיץ בכך וחזרו ומנו לו מתשרי.
חייבי הדמים והערכין וכולי וצדקות ומעשרות: פירוש: אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ומעשר עני. ואם תאמר [היכי] קא עבר עלייהו בשלשה רגלים והא קבע להן התורה זמן ביעור כדכתיב "מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו"?
- ויש לומר בשלשה רגלים עובר בבל תאחר ובשנה השלישית של שמיטה אם [לא] נתן נתוסף עוד עשה דביעור דכתיב "תוציא את כל מעשר תבואתך".
- ואי נמי איצטריך קרא לחייב על זמן הביעור בלא רגלים כדתנן בפר' בתרא דמעשי שני "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור".
- ואי נמי יש לומר דהתם בדלא אפרשיה דכיון שהגיע זמן הביעור צריך לאפרושיה ולבעריה, דאילו משום בל תאחר איכא למימר דלא מחייב אלא בדאפרשיה ולא יהביה, ואילו אפרשיה קאי עליה בבל תאחר אף על גב בלא מטא זמן ביעור. ותדע לך דלקמן איצטריכי' לקראי חד לאקדשיה ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקרביה, וכיון שכן במעשרות דלא אשכחן אלא חד קרא - לא עבר עליה אלא מכי אפרשיה ולא יהביה.
- אי נמי בשמרחו בין רגל לביעור דודאי כל זמן שלא מרחו - לא מחייב אמידי.
וצדקות: כתבו התוספות דהא דאמרינן הכא דצדקה לא עבר עליה בבל תאחר עד שיעברו עליה שלשה רגלים הני מילי בדליכא עניין הכא; הא קיימי הכא עניים- עובר עליה לאלתר; והיינו דרבא דאמר לקמן "וצדקה מיחייב עלה לאלתר" דהא קיימי עניים.
ולדידי קשיא לי טובא:
- חדא, דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים היינו משום דלא אטרח עליה עד שלשה רגלים וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן(?) יעבור עליה לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימא בהמה.
- ועוד, דכיון דחייב בעשה ברגל אחד מ-"ובאת שמה והבאתם שמה" - ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר דהא חייבו להביאו וכיון שכן שהוא מחוייב בכך לבוא(?) לירושלים- יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים.
- ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר! ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן? אי משום טירחא - הא עברו שלשה רגלים; ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה?! אלא שהיא גזירת הכתוב, וכיון דגזירת הכתוב היא בלאו ד-בל תאחר, מה לי קרבנות מה לי צדקה.
- ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עליה בבל תאחר, אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים - אם כן לא הוי ליה למימר "וצדקה מחייב עליה לאלתר" דהא קיימי עניי דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר. אלא כיון דקרא לא מיחייב לה בדליכא עניים ובהכין משתעי קרא - הכין הוה ליה למימר: "וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר".
- ועוד, דאקשינן עליה דרבא "פשיטא!", ומאי פשיטותא? אדרבה, צריכה רבא, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוה אמינא דגזירת הכתוב היא בין קיימי עניין בין לא קיימי עניים.
- וגדולה מזו דקתני הכא "לקט שכחה ופאה", והני היכי דמי? אי משום דאיכא עניים - לאלתר הוא עובר כצדקה; ואי ליכא עניים אינו חייב בהם כלל, אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע "לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים. אתא לקמיה דרב פפא. אמר ליה "לעני ולגר תעזוב אותם"- ולא לעורבים ולא לעטלפים". ומוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתו(?) תמן בתר הכין. ובתוספות הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן (דתנן בפרק ד דפאה ומייתי לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעאה) "מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני. ר' אליעזר אומר זכה לו; וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון".
- ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן?
- ועוד, דאם כן הוה להו לאקשויי עלה "הניחא לר' אליעזר, לרבנן מאי איכא למימר!?" כדאקשינן בסמוך לאוקימתא דרב ששת דאוקי "ולא חלופיו" בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר "הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר".
- ועוד, דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שהיא צריך לחזר אחר עניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באי זה מקום שיהיה - דאילו לדבריהם ודאי צריך הוא לחזר אחריו תוך שלשה רגלים דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא "קאי עני". והא לא אשכחן.
אלא מסתבר לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב היא; ועד שיעברו עליו אינו עובר, ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקאי כהנים; והיינו ברייתא. ודרבא - לחייבו בעשה מ-"מוצא שפתיך" וכדדרשינן "מוצא שפתיך"- זו מצות עשה". והיינו דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא ד-"כי תדור נדר" אלא אאידך ברייתא ד-"מוצא שפתיך". והיינו נמי דלא קאמרי "וצדקה קא עבר עלה לאלתר" וקאמר מיחייבי עלה לאלתר". והא דלקט שכחה ופיאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככלהו תנאי.
- ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא "מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיב עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל", ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר "עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות" אלא "עד דעבר עלה רגל אחד" דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מ-"ובאת שמה והבאתם שמה" כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד, לא דק למימר "ברגל אחד" אלא פשיטותא דמילתא קא נסיב דפשיטותא כיון דהדר כתיב "חג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" ועלה קאמר פרשת "כי תדור" דאית בה 'בל תאחר' ו-"מוצא שפתיך" - כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב "ובאת שמה והבאתם שמה" לחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד, דאפילו גבי קרבנות דדייקי' ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלשה רגלים וכדאותבינן עליה דרבא דאמר "קרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכולי". ואף על גב דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין.
- ובכמה דוכתי ארחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא כיון דלאו ההיא דוכתא עיקרה דההוא מילתא
- וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין "ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה", ואף על גב דהך דרשה דר' יוסי הגלילי היא דלרבנן לא מיבעי להו "כריתות" אלא "דבר הכורת בינו לבינה" ומ-"וכתב לה" הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף.
- ובמסכת סנהדרין "מה נגעים ביום אף ריבים ביום. ונגעים ביום מנא לן? דכתיב "וביום הראות בו" וכולי". והך דרשא דאביי היא אבל רבא נפקא ליה מ-"כנגע נראה לי"- "לי ולא לאורי" כדאיתא במסכת משקין (מו"ק (דף ח.)).
- וכן במסכת מגילה גבי "אין מוהלין אלא ביום דכתיב "וביום השמיני"- ביום ולא בלילה". ובמסכת שבת מפקינן ליה "ביום" ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מ"בן שמונת ימים ימול".
- ובמנחות פרק קמא "תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד. שהרי יוצא כשר בבמה". ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא א-"זאת תורת העולה" קא סמיך.
- וכן יש עוד במסכת קידושין.
- ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה - דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחתינהו ודבר הלמד מענינו הוא כנ"ל.
אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה בר' בנימין מרומי והודה לדברי ואמר אלי כי הרב ר' יעשיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו. וזה לשון הרב ר' ישעיה ז"ל: "ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב [עשה], דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה דמשום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא. אבל עשה דקרא דלא מפרש אימת - מצינן למימר דקאי בעשה", עד כאן לשונו.
א"ל רבי יצחק רבי מטונך: כלומר ממשא שבאת להטיל עלינו נטיל עליך דכתיב בסופיה ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ולא נתכוין אלא להנאתו. וא"ת כיון דהשתא הוי חומץ אימת הוי כשר תירצו תוספת שבתחלה כשצוה הבנין חשבוהו לכשר דמנו לו כמלכי ישראל אח"כ הוכיח סופו על תחלתו דהי' חומץ ומנו לו כמלכי או"ה:
ומאן דעביד הכי לאו מעליותא וכו': פי' בכמה מקומות:
כאן בישראל: פי' דישראל אם אינו נשכר בעוה"ז אינו חושש כי מאמין הוא בעוה"ב אבל או"ה כשאינו נשכר מקלל במלכו ובאלהיו:
איבעית אימא מנלן דאחמיץ וכו': וא"ת דהא לא עביד הכי מדעתיה אלא משום דהכי אשתכח באחמתא קמא וי"ל כיון שהסכים בדבר הוי רשע:
אמר רב חסדא רגל שבו תחלה לרגלים: וה"ק בא' בניסן הוא ר"ה לרגלים שהרגל שבו הוא תחלה לרגלים וכר"ש וכיון דסתים לן תנא כר"ש הלכתא כוותי' דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין:
ת"ר חייבי הדמים וכו': וא"ת היכא מני צדקה לג' [רגלים] דהא אמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר וי"א דהתם מחייב בעשה דצדקה כדבעינן לפרושי. אבל בתוס' פי' דההיא לבל תאחר והא דהכא מיירי בדליכא עניים באתריה ולא רמא עליה קרא לאהדורי בתריהו אלא תלוהו ברגלים כשעולה לירושלים לא סגיא דלא משכח עניים תוך ג' רגלים ובתר הכי יהיב ליה לגזבר וכיוצא בו ואפי' תימא דלא סגיא דלא משכח עניים בירושלים ברגל ראשון מ"מ כיון שהוצרך הכתוב כלל לתלותו ברגלים לא חלק בדבר משאר נדרים ונדבות וצרכי גבוה.
ומיהו ק"ל דהא לכ"ע סיפא דמתניתין בדאיכא עניים באתריה מיירי כדאמר לקט שכחה ופאה ואי דליכא עניים דידיה הוי וי"ל דאפ"ה (ת"ק) [תנא קרא] דריש וע"כ כיון דקרא לצדדין כתיב צדקה בדליכא עניים ולקט שכחה ופאה בדאיכא עניים איהו לא חייש ויש מתרצים דהא לא איירי לענין רגלים אלא לענין בל תאחר וכדי נסבה כדאמרינן לקמן פסח כדי נסבה:
מעשרות: פי' בין מעשר א' ומעשר ב' ומעשר עני וא"ת דהא מעשרות בשנה ג' תלוהו רחמנא בהדיא כדכתיב כי תכלה וכו' מכלל דעד ההוא שעתא לא מיחייב וי"ל דההיא היכא דמטא שנת ג' מקמי רגלים (א"נ כגון שהי' ממוכח ברגלים הילכך) [כגון שלא היה ממורח ברגלים] ועבר בין הרגלים בלא שלישית או שלישית בלא רגלים ופעמים שעובר בשתיהן:
בכור ומעשר: פי' מעשר בהמה וא"ת והא שלמים הוא וכבר קתני ליה שלמים וי"ל תנא שלמים הבאים בנדר ותנא שלמים הבאין בחיוב:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
אחד הנודר פי' סתם נדר הוי שנדר הרי עלי קרבן ולא האומר הרי דמי עלי. כדפריש המורה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה