עיקר תוי"ט על קידושין ג

משנה קידושין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דאלו במ"ד דפ"ב דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא"ל וקדש לי במקום פלוני:

(ב) (על הברטנורא) כלומר כהאי (דר"פ) דלעיל. ומסיק בגמרא דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ"ל דאפילו בשלוהו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליה לא אמרינן מראה מקום הוא לו ולא עשאו שליח אלא באותו מקום:

(ג) (על הברטנורא) שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פ, לוני דרך אצלה:

(ד) (על המשנה) מקודשת. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכי מפני שנהג בה רמאות לא תהא מקודשת. י"ל דסד"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעי רבנן לקדושי מיניה כו' א"נ סד"א קדושי סעות נינהו שאלו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל. הר"נ ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) לשני. בגמרא, אמר רב לעולם. וז"ל הר"מ, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמו שקידש א"א שאין הקדושין תופסין בה:

(ו) (על המשנה) בתרומה. לאשמעינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד, דליתא, אלא מקודשת לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל. אבל בפירוש הר"מ מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל תאכל בתרומה חוזר לפסקא הראשונה. והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום. ואם אמר לה מעכשיו כו', אינה אוכלות מעת שקבלה הקידושין ע"כ. ונראה שגורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפרש כשלא בא אחר וקדשה. וסד"א שלא תאכל משום דמיחלפא במעכשיו, קמ"ל דלא. הר"ן. וצריכין אנו לפירוש הר"ן בהר"מ. גם להר"ב שג"כ גורס כהר"מ:

(ז) (על המשנה) מקודשת ואינה מקודשת. ובגמרא אמר רב לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיו קדושין מעכשיו. אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' (דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר"ן) הלכך לעולם היא בספיקא. דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. רש"י:

(ב)

(ח) (על המשנה) אינה מקודשת. פשיטא, מהו דתימא לאו תנאה הוא ולזרוזי קאמר, קמ"ל. גמרא, ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) ויראה לה. אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוי קדושין. עד דמחזי לה ומכי מחזי לה אגלאי מלתא דמעיקרא תפסי בה קדושין. טור:

(י) (על הברטנורא) גמרא, פשיטא, ל"צ דאע"ג דנקיט דמי עיסקא. פירש"י למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר. ועתוי"ט:

(ג)

(יא) (על המשנה) אינה מקודשת. פשיטא. מהו דתימא א"ל מאי נפקא לך מיניה אנא טרחנא ומייתנא, קמ"ל. וה"ה במעות אם אמר ע"מ שיש לי במקום פלוני שאם אין לו אינה מקודשת. הר"מ והרא"ש. ולהר"מ קדושי ספק הן בתרווייהו דשמא יש לו ומכוין לקלקלה:

(יב) (על הברטנורא) אפילו באריסות בתי אבות. דמ"מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה. הר"נ:

(ד)

(יג) (על המשנה) כל תנאי כו'. כגון הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ולא פירש לכפול (אם לא כו') רש"י. וכ"כ הר"מ דר"מ חולק על אלו חבבות הקודמות שאומר ע"מ ומצריך ג"כ תנאי כפול. אבל אין הלכה כמותו בע"מ כו':

(יד) (על הברטנורא) היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דברים אדם מתפיס. ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. הר"נ. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) שאלמלא כו'. לא מבעיא בארץ גלעד לא יינחלו דכיון שהיה לחב יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם א"כ דין הוא שהורע כוחם אם לא יעברו אלא אפילו בארץ כנען שלא יפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפ"ה הורע כחם אם לא יעברו. אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ועתוי"ט משמעות בגמרא:

(ה)

(טז) (על המשנה) שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דה"ל דברים שבלב. רש"י. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) שיחלוץ. קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. רש"י. וכלומר ר"ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ואינה הלכה:

(יח) (על הברטנורא) ומסיים כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי:

(ו)

(יט) (על הברטנורא) והא קמ"ל מתניתין דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. דאי לאו הכי פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאים דעלמא. רש"י:

(כ) (על המשנה) לשלטון. והניחה השלטון ולא תבעה. הר"מ:

(כא) (על המשנה) מקודשת. אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק. טור:

(ז)

(כב) (על הברטנורא) ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, והכא ליתיה להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו, נאמן. הר"נ. והגאון פני יהושע בסוגיא, שדא נרגא בדברי הר"נ. ובספרי פתחי נדה פותח מ"א מ"ב הארכתי בענין. ומקום הניחו לי להתגדר בעזה"י:

(ח)

(כג) (על הברטנורא) וקרא בין בקטנה בין בנערה אלא שאינה בוגרת מיירי ולפיכך צריך לפרש דקטנה דתנן היינו לאפוקי בוגרת:

(כד) (על המשנה) נאמן. דוקא בתוך כדי דיבור, אבל היכא דהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה, דלא הימניה רחמנא בגירושין. הר"ן. דהא קרא את בתי נתתי הוא דכתיב:

(כה) (על הברטנורא) וה"ה בקידושי ביאת איסור לא המניה רחמנא ובהכי ניחא דלכא למימר מיגו דקדשתיה לפסול לה. הר"ן. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) מיתתו. אורחא דמלתא נקט. רשב"ם:

(כז) (על הברטנורא) ואפילו כי מוחזק באחי נאמן. ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) אין הבוגרת כו'. הא קטנות בכלל. דקדושין שאין מסורין לביאה, דכל אחת ספק אחות אשה, אפ"ה הוי בכלל ספק קדושין וצריכות גט:

(כט) (על הברטנורא) דאי לאו הכי למאי תנן אין חבוגרת בכלל מלתא דפשיטא הוא. ועתוי"ט:

(ל) (על הברטנורא) דמתניתין סתמא קתני ואפילו אמרה לו קידושי לך דאית ליה נמי הנאה מינה גמרא. והא דקרי ליה מצוה דרמיא עליה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים. רש"י:

(ט)

(לא) (על המשנה) מב' נשים. שנשא השניה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה קטנות כת שניה. רש"י. וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרות במקום קטנות או נערות. מבואר לעיל דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. ב"י:

(לב) (על המשנה) קדשתי. נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במשנה ז' קדשתי ואיני יודע למי כו'. וה"נ שאומר קדשתי כו' ואיני יודע איזוהי:ואע"ג שהמקדש יאמר שזו היא שקדש. אינו נאמן דהתם ה"ט דנאמן כמ"ש בשם הר"ן. דחזקתה מקודשת ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציא מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) כלן. מפרש בגמרא דבשאין כת שנייה אלא אלא גדולה וקטנה עסקינן. שאלו היה אמצעית בכת שניה אפילו לר"מ היתה מותרת, משום דלא מקריא גדולה אא"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני וא"י אם אמצעית שבקטנות. אבל אמצעית שבגדולות נכללת בקטנה שבגדולות. הר"נ:

(לד) (על המשנה) דברי ר' מאיר רי"א. בהא קמפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ורבי יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה למימר מלתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר. גמרא:

(י)

(לה) (על המשנה) קדשתיך. בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. דהא אין קדושין בלא עדים. גמרא:

(לו) (על המשנה) אסור כו'. דשוינהו עליה חתיכה דאסורא בהודאתו. רש"י:

(יא)

(לז) (על המשנה) בתך. בגדולה שעשתה שליח. והיא קבלה קדושין לעצמה ואמרה שגם הוא כשקדשה נתכוין לקדש את עצמה:

(לח) (על הברטנורא) וכופין לא. דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובתה. גמרא:

(לט) (על הברטנורא) דגלי דעתיה דקדשה, וארוסה יש לה כתובה. רש"י. ולמאן דסובר דאין לה כתובה הכא כשכתב לה. וא"ת האיך יכול לומר לא קדשתיך. וי"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח"כ מקדשין. הה"מ:

(יב)

(מ) (על המשנה) הזכר. למשפחותם לבית אבותם כתיב. רש"י:

(מא) (על המשנה) לויה. גמרא, ותו לא והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר כו'. תנא כ"מ לאתויי:

(מב) (על הברטנורא) ובגמרא דאיזו זו אתי למעוטי כהאי גוונא:

(מג) (על המשנה) עברה. ואפ"ה תפסי קדושין דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי איפסק הלכתא:

(מד) (על המשנה) הפגום. שבשניהם, הנולד מפסולי כהונה הולד ממזר. וכן בן ממזרת מישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית. וכן בן נתינה מישראל, נתין. ובן נתין מכשרה, נתין. רש"י. והא דהולך אחר הפגום, ילפינן מקראי:

(מה) (על המשנה) ואיזו כו'. ותימא דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי, וצ"ל דתנא ושייר. ועתוי"ט:

(מו) (על הברטנורא) חוץ מן הנדה. ועתוי"ט:

(מז) (על המשנה) שפחה. מנלן דלא תפסי בהו קדושין דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור:

(מח) (על הברטנורא) ובשפחה כנענית נשואה לעבד עברי מיירי גמרא. ופרש"י וא"ק דלא יצא חפשי עם אביו. ועתוי"ט:

(מט) (על הברטנורא) וכיון דפשיטא דולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושין. הר"נ. ועתוי"ט:

(יג)

(נ) (על המשנה) ליטהר. מפסול זרעם, שלא יהיו בניהם ממזרים. רש"י:

(נא) (על הברטנורא) דאע"ג דממזר חייב הוא בכל הלאוין שבתורה. לאו דשפחה שאני, דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ואפקיה בלשון לא יהיה קדש, דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, משמע שאין ממזר בכלל, שכיון שיצירתו בעבירה, קדש ועומד הוא. ר"ת. ועתוי"ט:

(נב) (על הברטנורא) אינו מתייחס אחר אביו. רש"י:

(נג) (על המשנה) עבד ממזר. בגמרא פליגי בילפותא דקרא: