עיקר תוי"ט על פרה יא

משנה פרה, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) יכולה כו'. שאין תלוי באויר. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) דהוי ספק ספיקא, ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש, ואם תמצי לומר אדם, שמא טהור היה. הר"מ:

(ג) (על הברטנורא) בפרק ח' דתרומות משנה ד' ה'. ומשום הקריבהו אין בו, דהזייה לאו קרבן היא:

(ד) (על הברטנורא) והא דלא תנן נמי עכבר לדברי ר' אליעזר, דר' אליעזר שמותי הוא. הר"ש ותוס':

(ה) (על הברטנורא) וכשהוא מוכשר. דאם לא כן אינו מקבל טומאה. ועתוי"ט:

(ב)

אין פירוש למשנה זו.

(ג)

(ו) (על המשנה) כביצה. וקשה, הא תאנה יבשה קטנה מכביצה הרבה. ויש לומר, כפירוש הערוך, דבילה, מחברת תאנים קרויין בך, בין רטובין בין יבשין, ואם כן יהיו בשתים ויותר:

(ז) (על המשנה) חייב כו'. לאו דוקא, אלא סימנא בעלמא. ונפקא מינה לתרומה דאורייתא כגון תירוש ויצהר ודגן. אי נמי בביכורים. הר"ש. והתוס' כתבו, דיש לומר מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים. ולהר"מ דסבירא ליה כל אוכל אדם הנשמר וגדוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה, ניחא:

(ח) (על המשנה) חייב כו'. וקשה, הא הדבילה נמי טמאה. ובסוף פרק ח' דסנהדרין דייק הר"ב דטמאה אינה במיתה. והכ"מ כתב, דהכא לא נחית התנא אלא לאשמעינן שהוא נטמא בנגיעה זו כו', וחייב מיתה אטהורה קאי. ואם תאמר, ואפילו היתה טהורה יחזרו המים ויטמאוה. הא לא קשיא, דאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה דאורייתא, כל שכן שאע"פ שנטמאו לחטאת לא יחזרו ויטמאו הדבלה:

(ד)

(ט) (על המשנה) המעשר. פירוש, משער שני. וקשה, דהוה ליה להקדים מעשר לחולין:

(י) (על המשנה) המקדש. וקשה, הא קיימא לן בנזיר פרק ז' טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש, ועל כלים הנוגעים במת אין מגלח, והרי טעון ביאת מים. ונראה לי, דכללא לא קאי לענין ביאת מים אלא לשאר טילי. והכי קאמר, והטעון ביאת מים שחייב על ביאת מקדש חייב אף לאחר ביאתו. כ"מ. ועתוי"ט:

(ה)

(יא) (על הברטנורא) ויש הרבה מדברי סופרים שצריך הערב שמש, כגון הפורש מהערלה שצריך הזיה כל שכן הערב שמש. והכהן השורף הפרה דמטמאין אותו בסמיכות ידים כו'. ומסיק הר"ש, דטומאות הנוהגות אף בחולין בעו הערב שמש, מה שאין כן במעלות דלקודש ולתרומה. וההוא דכהן השורף, מעלות דפרה שאני. ולפי זה בגדי עם הארץ לפרושים, בעו הערב שמש, אבל בגדי פרושים לתרומה, ובגדי אוכלי תרומה לקודש, לא בעו הערב שמש:

(ו)

(יב) (על המשנה) המוכשר. במשקים הטהורים לחטאת. דאי לאו הכי, הכשר וטומאה באים כאחת:

(ז)

(יג) (על הברטנורא) והוא הדין דשל חולין טמאים. ואגב סיפא דלכתחלה לא יזה, נקט רישא תרומה:

(יד) (על המשנה) טהורה. הכא נמי בפחות מכביצה, דהא אף טהורה טמאה לחטאת:

(טו) (על המשנה) אין חייבין כו'. וקשה, אמאי לא תני הכא נמי ואם הזה כשר. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) הר"ש והר"מ. וקשה, דאם כן היכי תני לעיל דאזוב מתטמא מטעם מעלה, והרי הוא פסול להזיה כו'. והר"מ בחבורו כתב, שהרי נטמא להזיה שכל המשקין והאוכלין כו' הרי הם כטמאין לחטאת, ולדבריו הכא במשקין שאינן טהורין לחטאת:

(ט)

(יז) (על המשנה) קלחים. פירוש, שלשה שרשים, וגבעול הוא קנה אמצעי שהזרע בראשו. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) ולאו גזירה שוה גמורה. ולכך אם לא אגדו כשר. כ"מ:

(יט) (על המשנה) מפסגו. פירוש, כמו מפסקו:

(כ) (על המשנה) כל שהוא. ותחלתו נראה לי דשיעורו טפח. ועתוי"ט: