עיקר תוי"ט על פסחים ד

משנה פסחים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) עד חצות. אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא:

(ב) (על הברטנורא) נראה דאף בזה"ז קאמרינן. והה"מ כתב הטעם מהירושלמי דמחצות מתחיל שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב ותמיד שאני דרחמנא אמר ואספת דגנך והאידנא אע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה ולכך שאני מערב חג הסוכות דטריד גם כן בסוכתו. ול"נ דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דרגילין להקדים כו' ממוצאי יו"כ אבל מצה נהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה:

(ג) (על הברטנורא) דמצוה לטרוח מבע"י כדי להסב מהר כדאמר בפרק ערבי פסחים חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. רש"י:

(ב)

(ד) (על המשנה) חייב. תימא לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן כו'. ומיהו אי מדאורייתא חייב לבער, מפני מחלוקת לא יעבור על ד"ת. ועוד אור"י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) כלומר דהא דשרי ת"ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפ' בשביעית. וקא"ל ר"י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כו' ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג"כ לא ימצא דמלתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא"א למצוא אין להתיר שלא לבער. ועתוי"ט:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) ויעשה הנכרי מלאכה בשבת. לשון הר"ב פ"ק דע"ג מ"ו וע"ש עוד מ"ש:

(ז) (על הברטנורא) ר"ל דבהמתו ל"ד דמחמר אסור אפילו באינה שלו והכא ר"ל שמחמר אחר המכירה כדי שלא ירצה הנכרי לחזור בו ולהכי אף שמחמר אינו חייב אלא בטעונה מיהת כ"ש לא נקט משום שביתת בהמתו, וכן משמע בר"מ. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ישראל ביד נכרי דתיפוק חורבא מיניה לזבוני שלימה. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) רש"י. ובפ"ק דע"ג פי' הר"ב דברכיבה לא פליגי דשרי, כי פליגי במיוחד לעופות, דב"ב סבר דכל בע"ח נושא א"ע ורבנן סברי דוקא אדם:

(ד)

(י) (על הברטנורא) לשון רש"י כאוכל פסח בחוץ. דהא אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ:

(ה)

(יא) (על הברטנורא) והא דבספ"ב דברכות לענין חתן איפכא שמעינן ליה. מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא, אבל התם כיון דכ"ע קרו ואיהו נמי קרי, לא. ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא, דאמרי מלאכה הוא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שנויא אחרינא דמוחלפת השיטה:

(יב) (על הברטנורא) ולכאורה סברא דב"ש עדיפא, ונ"ל דהטעם דהאיסור הוא משום שחיטת הפסח וקאמרי ב"ה דכיון דמשום שחיטת הפסח הוא כו' הרי הקרבן והתענית שוין הן דלכפרה באים כו'. ולפיכך ילפי מתענית:

(ו)

(יג) (על המשנה) בי"ד. דהיינו עד חצות דוקא דאין לך לצורך המועד יותר מלספר ומלכבס ולכך התירו חכמים ואפילו להתחיל ואפ"ה לא התירו אלא עד חצות. הרא"ש:

(ז)

(יד) (על המשנה) בי"ד. וסיפא דמוליכין כלים כו' מסקי המגיד והב"י דהיינו כל היום דלאו מלאכה היא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו במועד תקנן ומהר"מ נשמע דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא ומהטור נשמע דס"ל דאינך לא משתרי אלא עד חצות:

(טו) (על הברטנורא) פתח בחזרה ומסיים מתה והכי הול"ל אפילו אם מתה מושיב כו' דמשום רבותא תני לה. דאע"ג דאיכא טרחא יתירה להושיבה שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי. ועתוי"ט:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) הנך ב' פירושים תנאי נינהו ולפירוש הב' ג"כ לא היו אומרים ברוך כו'. וברוקח משמע שגירסת הירושלמי אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך:

(יז) (על המשנה) וקוצרין כו'. בגמרא פריך עלה כו' ותו על ג' תנן והני ד' היו אלא סמי מכאן קצירה:

(יח) (על המשנה) לפני העומר. להך תניא דתני בירושלמי ריש חלה מלפני הפסח. ה"נ הר'ל למיתני הכא לפני הפסח:

(יט) (על הברטנורא) ואמרינן בגמרא דאינהו נמי ס"ל להך כללא. כדתנן במ"ד פ"ק דפאה. והכא בעלי הלפת שמכניסין אותן לקיום ע"י האמהות עסקינן מר סבר מכניס לקיום ע"י ד"א שמיה קיום ומר סבר לא שמיה קיום:

(ט)

(כ) (על המשנה) גירר כו'. דכתיב וישכב אחז ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות והו"ל למיתני כשמת אביו גררו ש"מ שהיה זה אחרי עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחלה ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אבל לפי הטעם לא יתכן לומר דבלקוט בלבד גררו ומתחלה בקברו הוציאו בכבוד. אלא נ"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת אלא שהיו מחניטין אותן וע"י החניטה יותכו העור והבשר עד שישארו העצמות בלבד. תוי"ט. וע"ע:

(כא) (על הברטנורא) והקשה הר"מ דא"כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי הרעב. א"כ כבר נואש לא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש כמ"ש הר"ב בשמו:

(כב) (על הברטנורא) ולא עשאם המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו רז"ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. הרמב"ן:

(כג) (על המשנה) ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בהקב"ה:

(כד) (על המשנה) וגיחון לאו היינו גיחון דבפרשת בראשית. אלא מעיין בירושלים שנקרא כן. רש"י: