עיקר תוי"ט על מנחות י

משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) העומר. היא של שעורין. ויש לו רמזים בתורה, ומכללם שקרא אותה מנחת בכורים שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים, והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות אלא רמיזת הזמן, ונקרא שתי הלחם בכורים וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזהו ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן אינן אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומבים הוא קבלה. הר"מ:

(ב)

(ב) (על הברטנורא) גמרא. ואב"א משום כרמל תקריב. פירש"י. רך ומלא. שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואי מייתי מרחוק נשיב ביה זיקא ומתקשה בדרך:

(ג)

(ג) (על המשנה) אומר כו'. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות, הלכך כללינהו ותני אומרים:

(ד) (על המשנה) קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור, ולא היה די להם לומר הין:

(ה) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, וא"ת שאותו פסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, האיך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע:

(ו) (על הברטנורא) שכן הוא בכל מקום חוץ מבקרבנות:

(ז) (על הברטנורא) והא דקתני והשאר נפדה, לר"ע לית ליה, דלדידיה לא בעי פדייה. אי נמי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוספ':

(ד)

(ח) (על המשנה) שמנו. וזה לא יהא אלא ביום, ר"ל יום ט"ז בניסן. הר"מ:

(ט) (על המשנה) יצק כו'. במ"ג פ"ו תנן דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן. ונראה דכולהו תני להו הבא. דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי, ויצק ובלל הוא יציקה ובלילה. ובין הכא ובין התם ה"ל למתני בלילה ברישא, דיצק הוא יציקה אחרונה. תוספ':

(י) (על המשנה) וקמץ. לאחר שבירר כל הלבונה לצד א':

(ה)

(יא) (על הברטנורא) דאלו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין א"נ ע"י קטוף:

(יב) (על המשנה) מותרים. לכולי עלמא. ואפילו ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר, דבתיב עד יום הביאכם. רש"י:

(יג) (על המשנה) מפני כו'. ולכן צריכין שישמרום חצות יום ירושלים. לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר כו'. הר"מ. ועתוי"ט:

(ו)

(יד) (על הברטנורא) אין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין, ת"ל חדשה חדשה [ב"פ], אם אינו ענין לחדשה של חטים, תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים, ת"ל כו', ומנין שתהא קודמת נסכים ופירות האילן, נאמר כו':

(טו) (על המשנה) פסול. ואם הביא לא נתקדשו להיות ראוין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו אמאי אם הביא פסול וכן הוא בגמרא דלהאי טעמא דלא הותר מכללו בו', נסכים וככורים שהקריבם קודם לעומר כשרים. וכתב רש"י ודקתני שואם הביא פסול, לאו אביכורי פירות קאי כו'. ולדינא משמע בגמרא דליתא להאי טעמא, והאי ואם הביא פסול קאי גם אביכורי פירות. וגם הר"מ בחבורו פסק כן. ועתוי"ט:

(ז)

(יז) (על הברטנורא) וא"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין. התנן בסוף פרק ב' דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. ועי"ל דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו. תוספ':

(יח) (על הברטנורא) מדכתיב בשדה, דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה:

(ח)

(יט) (על הברטנורא) כן הוא גירסת התוספ' במתניתין. וכתבו, דצ"ל כיון דלכתחלה לא יביא, אע"ג דאם הביא כשר, ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה כו'. והא דלא חשיב הכא בית הזבלים כו', י"ל דלא פסידי ואחמור רבנן כמו דאחמור בגדישה. ולנוסחא אחרינא דגרס בית השלחין שבעמקים, י"ל דההוא אם הביא פסול דאיכא תרתי לא קרינן ביה שאתה מביא, אבל היכא דאם הביא כשר קרינן ביה כו'. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר. והא דשרי ר"י במשנה ה' קמח וקלי, משום עולי רגלים התירו. תוספ'. ועתוי"ט:

(ט)

(כא) (על הברטנורא) ולהכי נקט נטיעות, משום אורחא דמלתא שאדם זורע כו'. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) ויראה לפרש בית כמו שפירש רש"י וישמע בית פרעה. כמו בית ישראל, בית יהודה, עבדיו ואנשי ביתו:

(כג) (על המשנה) צבתים. מאי טעמא דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא:

(כד) (על המשנה) לא כו'. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מותקריב יתירה כו'. בגמרא:

(כה) (על הברטנורא) כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) כן פירש"י במשנה ב', רך ומלא. וכתבו התוספ', דהוי כמו שמלה שלמה. אבל לשון רש"י במתניתין כר ומל. וז"ל בפירוש החומש, בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה. וע"כ נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו:

(כז) (על המשנה) ביום כו'. ומתניתין דסוף פרק ב' דמגילה דדוקא בלילה ולא ביום וכן הא, דר"פ דנקצר בשבת אתיא כראב"ש, ודהכא כרבי. גמרא:

(כח) (על המשנה) השבת. להקרבה, אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשו', ויוכל לקוצרה מע"ש, ואמאי תדחה שבת. גמרא: