עיקר תוי"ט על בבא מציעא ט

משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) לקצור כו'. דלשניהם יש קפידא. דאם המקבל רוצה לעקור במקום שנהגו לקצור, יכול בעל הקרקע לומר בעינא דתתזבל ארעאי מהקש שישאר בו אחר הקציר ואם בעל קרקע רוצה לעקור יאמר המקבל לא מצינא דאטרח שהקצירה נוחה. וכשהמנהג לעקור והמקבל רוצה לקצור, יאמר בעל הקרקע בעינא דתינקר ארעאי. ואם הבעל הקרקע רוצה לקצרו, יאמר המקבל בעינא לקושש הקש לבהמותי. גמרא. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) יחרוש. פשיטא, לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש. מהו דתימא מצי א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כרבינא לה, קמ"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא:

(ג) (על המשנה) הכל כו'. לאתויי הא דת"ר מקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע, שיטול האריס חלקו בפירות האילן. אע"פ שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה. משכירין. כלומר מסתמא הם מושכרין. וקמ"ל דאע"ג דכ"ע נותנים קרקע לאריס ע"מ שיקחו הן שליש ואריס ב' חלקים. ואזיל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרא לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות. קמ"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא:

(ד) (על המשנה) כשם כו'. ליתא אלא בקבלנות. דאי בחכירות. לא שייכא חלוקה. רש"י:

(ה) (על המשנה) בתבן ובקש. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש [ועיין סוף פרק י"ז דכלים]. ועתוי"ט:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) כלומר שנמשך בה מן הנהר הגדול. דאלו יבש הנהר הגדול הוי מכת מדינה דמנכין מחכורו כדתנן במ"ו. גמרא:

(ז) (על הברטנורא) רש"י. ומשום דמתניתין חכורו תנן, נקטי להו נמי בקבלה בחכירות. אבל בהדיא איתא בגמרא דמתניתין בין בחכירות בין בקבלנות. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) רש"י. ולישנא דגמרא הכי היא מדקאמר זה, מכלל דקאי בגויה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר, דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. וברי"ף ובר"מ דמזה דייק:

(ג)

(ט) (על הברטנורא) אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש"י:

(י) (על המשנה) שכך כו'. דאל"כ פטור. וכלומר שכך רגילים לכתוב ולפיכך אע"פ שלא כתב כמו שכתב דמי. דאי דוקא שכתב פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לא גזים. אלא אשלם במטבא התנה. תוספ':

(ד)

(יא) (על המשנה) ולא כו'. ופירוש במקום שאין שם מנהג ידוע שלא לנכש. אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג:

(יב) (על המשנה) נותן כו'. והא ליתא אלא בחכירותא דאי בקבלנות פשיטא מי מצי א"ל מאי אכפת לך. רש"י:

(יג) (על המשנה) ומעלה כו'. כלומר אפי' אמר לו באחרונה אני חורש אותה. מצי א"ל שמעלה לפני עשבין ע"י הזרע שנופל מהן לארץ ויצמחו לשנה הבאה. ולזו לא תועיל חרישה. גמרא:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) דאי בחכירותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכורו הוא נותן לו. רש"י:

(טו) (על המשנה) חייב כו'. מפרש בברייתא שכך כותב לו, אנא איקום ואבור ואזרע ובו' ואיקום כריא קדמך. ונ"ל דלהכי לא תני ליה תנא דידן לאשמעינן דאפילו לא כתב, וכמ"ש לעיל (אות י'):

(טז) (על הברטנורא) ונפילה פירש"י זרע שמפזרין במפולת יד:

(ו)

(יז) (על הברטנורא) ואי בקבלנות מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. רש"י:

(יח) (על המשנה) נשדפה. לשון שדפון:

(יט) (על המשנה) מנכה. הכל לפי ההפסד שארעו. הר"מ. ור"ל דאזלינן בתר שדה שלו בין להקל בין להחמיר אם אין לקוי השדות כולן שוות. סמ"ע:

(ז)

(כ) (על המשנה) בעשרה כו'. דאי בקבלנות פשיטא. דבל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. רש"י:

(ח)

(כא) (על הברטנורא) דאי בקבלנות הא אמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש"י. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. נ"י. והמגיד בשם הרמב"ן כתב דאדרבה בקבלנות לא ישנה שיכול לומר בזו אני רוצה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ה"נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם תרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה רש"י:

(כג) (על המשנה) לא כו'. פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. עתוי"ט:

(ט)

(כד) (על הברטנורא) והא לא מתוקמא אלא בחכירות. דאי בקבלנות, מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקים בו. רש"י. כלומר ולכחוש ארעא ולא לכחוש מרא. נ"י. הרמב"ן חולק כדלעיל (אות כא). ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) רש"י. וזה לשון הטור, קוצץ קורת שקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית, קוצצה כשישלימו לה שבע. שהרי יגדל לכשיצא עד שיחזרו לבמו שהיתה כשירד לתוכה:

(י)

(כו) (על המשנה) מן המנין. כלומר חייב ליתן לו הז' מאות. ואע"פ שאין שנה שביעית שוה לשאר שנים לפירות. מכל מקום שבוע קאמר. ולא תלה השכר לפי השנים כמו בסיפא. נ"י:

(יא)

(כז) (על הברטנורא) לשון רש"י העתיק דקאי אברייתא דסיימא בשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר ביומו תתן שכרו. כלומר וסיפא לא תבא וגו'. ופתח רש"י בלא תבא דסיים:

(כח) (על הברטנורא) דשאני של יום משל לילה. משום דאין לילה הולך אחר היום. והיום הולך אחר הלילה כששכירתו נמשך בלילה. ולא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה אלא כל הלילה. והך סיפא אתאן לר"ש וס"ל ה"נ בשכיר שעות דרישא. ורישא אתאן כר"י ולצדדין קתני (וכמו שפירש הר"ב) וס"ל נמי הכי בסיפא. וצ"ע על הר"ב והר"מ דהוה להו לפרש כל זה, ודהסיפא אינה הלכה ועוד דלא תקשי רישא לסיפא. ועתוי"ט:

(יב)

(כט) (על המשנה) ביומו. כלומר משום כולה קרא דביומו, דאית ביה עשה דתתן, ולא תעשה דלא תבא וגו':

(ל) (על הברטנורא) ונראה לי שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע.:

(לא) (על הברטנורא) גמרא ולאו דוקא פועליו, דאפילו אין לו אלא פועל זה, דינא הכי, אלא טריד בעסקיו קאמרינן. נ"י:

(לב) (על הברטנורא) פירוש אי מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי לבעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספ':

(לג) (על המשנה) עדים כו'. בגמרא. והא קא תבע ליה קמן. ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו ופירש הרא"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם כו' וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. ומסיק אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד כנגד אותו יום של תביעה, אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה:

(יג)

(לד) (על הברטנורא) ואומר ר"י, דמדרבנן היא. כדאמרינן בגמרא. תוספ' ונ"י. והסמ"ע כתב דהר"מ והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. עתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) דתניא ממשמע שנאמר בתוץ תעמוד וגו' איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוצא. אלא מה ת"ל והאיש לרבות שליח ב"ד:

(לו) (על הברטנורא) ותימה ואם לא ימצא בידו האיך יכפוהו לפרוע מלוותו. ור"ת מפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו (ר"ל כמ"ש אות מ' ודו"ק. ב"ד). אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו. הרא"ש:

(לז) (על המשנה) ומניח אחד. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו. והדר מפרש ואיזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר"ב העתיק ומחזיר וניחא טפי:

(לח) (על המשנה) המחרישה. הקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותה. ותירצו, במשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. ונ"י תירץ, דמיירי באם עבר וחבל. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) אינו כו'. אלא ימכרנו ויגבה חובו. רש"י. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה כו' וממשכנין מעיקרא שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. גמרא. ובפעם אחת די. וחחרין וממשכנין כדי שלא יוכל לכפור. ועוד, כדי שיתבייש וימהר לפרוע. תוספ':

(מ) (על הברטנורא) דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב.:

(מא) (על המשנה) ולא כו'. אפילו לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו. אלא לעבור עליה בשני לאוין. ודעת הר"מ דבאלמנה אפילו בחוץ ובב"ד אסור. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) החובל כו'. דעת הר"מ שאפילו בשעת הלואה אסור (וכן דעתו באלמנה) ואינו מחוור. נ"י:

(מג) (על המשנה) רחים. פירוש של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון. אבל בתי רחים של מים. הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור:

(מד) (על המשנה) משום ב'. פירוש אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת רחים ורכב לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב [שתים]. עתוי"ט:

(מה) (על המשנה) שנאמר כו'. כלומר וכיון דקרא פירש תרווייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות:

(מו) (על המשנה) ולא כו' אמרו. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב משום שני כלים ואע"פ שהם למלאכה אחד לא כו'. ועתוי"ט: