עבודה זרה ג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן שנאמר (תהלים ב, ד) יושב בשמים ישחק וגו' א"ר יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא רבי יוסי אומר לעתיד לבא באין עובדי כוכבים ומתגיירין ומי מקבלינן מינייהו והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להן על מה באתם אומרים לו על ה' ועל משיחו שנאמר (תהלים ב, א) למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'] וכל אחד מנתק מצותו והולך שנאמר (תהלים ב, ג) ננתקה את מוסרותימו [וגו] והקב"ה יושב ומשחק שנאמר יושב בשמים ישחק [וגו'] א"ר יצחק אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד איני והא אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר (תהלים קד, כו) לויתן זה יצרת לשחק בו אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה ומנלן דליכא שחוק אילימא מדכתיב (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו' דלמא ההוא יומא ותו לא אלא דכתיב (תהלים קלז, ה) אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא אלא מהא (ישעיהו מב, יד) החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו' ברביעיות מאי עביד יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה שנאמר (ישעיהו כח, ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו איבעית אימא מיטטרון ואיבעית אימא הא והא עביד ובליליא מאי עביד איבעית אימא מעין יממא ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות שנאמר (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן ואיבעית אימא יושב ושומע שירה מפי חיות שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי מה טעם יומם יצוה ה' חסדו משום דבלילה שירו עמי איכא דאמרי אמר ר"ל כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא הדומה ליום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו [וגו'] אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב (חבקוק א, יד) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו למה נמשלו בני אדם כדגי הים לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים דבר אחר מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים כך בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים איבעית אימא בעולם הזה ואיבעית אימא לעולם הבא איבעית אימא בעולם הזה כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר (משלי כב, ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ואיבעית אימא לעולם הבא כדרשב"ל דאמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה רשעים נידונין
רש"י
[עריכה]דמשכא תקופת תמוז - ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג:
יושב בשמים ישחק - גבי ננתקה את מוסרותימו כתיב:
אלא שנעשו גרים גרורים - מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן דמשום גדולתן דישראל קא עבדי דכתיב (ישעיהו נד) מי גר אתך בעניותיך עליך יפול בעשירותיך:
[יושב דן - כרבי יוסי דאמר במסכת ר"ה אדם נידון בכל יום דכתיב דבר יום ביומו]:
יושב וזן - קוצב להם מהיכן תזדמן להם פרנסתן:
קרני ראמים - חיה גדולה:
ביצי כנים - מינא הוא דמתקרי ביצי כנים ודקין הן והוא אינב"א בלשון ארמית ובלע"ז לינטרי"ס:
על בריותיו - על עבירות שעושין בריותיו אינו משחק אלא אותו היום:
גמולי מחלב - שמתו כשהן קטנים:
עתיקי - כמו (איוב ט) המעתיק הרים לשון סילוק:
אלא שאינן - ב' אלפים חסירין מריבותים:
יומם יצוה - דן וזן ומלמד תורה:
ובלילה שירו עמי - ובלילה נוהג שירו (למעלה) עמי למטה שאף דוד לא היה מנמנם אלא כשינת הסוס וכל הלילה מתעסק בשירות ותשבחות ובתורה כדאמרינן בריש מס' ברכות (דף ג:):
חוט של חסד - נותן חינו בעיני הבריות:
הפוסק מדברי תורה - מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה:
מלוח - דברים לחלוחים ועיקר ל"א הנכתב בלוחות:
הכל בידי שמים - מחושות ומכאובות הבאים לאדם כולם על ידי גזירת שמים:
חוץ מצנים פחים - צנים צנה פחים חולי הבא ע"י חום כמו (שיר ב) עד שיפוח היום:
תוספות
[עריכה]ומניחין תפילין בראשיהן וציצית בבגדיהן וכו' עד ננתקה את מוסרותימו. בירושלמי בפרק אין מעמידין דריש ננתקה את מוסרותימו זו מצות תפילין ונשליכה ממנו עבותימו זו מצות ציצית:
אין שחוק לפני הקב"ה. והא דאמרינן בסוף הזהב (ב"מ דף נט:) אחיך ואמר נצחוני בני אינו אלא בדיחותא בעלמא:
שניות יושב ודן. יש אומרים כי לכך תקנו בקדושת מוסף לומר ממקומו הוא יפן כי סתם מוסף בשניות בא ואז הוא יושב ודן ואנו מתפללין שיפנה מכסא דין לשבת בכסא רחמים ואין נראה דלמאי דמסקינן בסמוך (לקמן ד:) ראשונה יושב ודן לא יתכן אלא ודאי מטבע של תפלה כך הוא:
אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. פשטיה דקרא כך אם אשכחך ירושלים שנשיר שיר ה' על אדמת נכר תשכח ימיני מלנגן בכנור תדבק לשוני לחכי אם ארצה לשורר בפה אם לא אזכרכי:
הקוטפים מלוח עלי שיח. פשטיה דקרא מיירי בעניים האוכלין העשבים שנקראו מלוחים כמו אבותינו אכלו מלוחים אף אנו נאכל מלוחים בפרק האומר בקדושין (דף סו.) עלי שיח כלומר אצל האילנות ולא בבית:
הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. פי' כל המאורעות הבאות על האדם מידי יום יום בידי שמים ואין אדם יכול להרחיק נפשו מהן חוץ מצנים פחים קור וחום פחים כמו (תהלים יא) ימטר על רשעים פחים ולשון תלמוד יפח בלועך ניפק לקיבליה פרק שני דסנהדרין (דף יח:):
שומר נפשו ירחק מהם. והא דאמרינן בפרק המקבל (ב"מ דף קז: ושם) והסיר ה' ממך כל חולי זו צנה אלמא בידי שמים היא י"ל דהכי קאמר שיתן לך מלבושים שתוכל להציל מן הצנה והא דאמרינן בויקרא רבה. אנטונינוס הוה קא אזיל באורחא א"ל לרבי צלי עלי א"ל יהא רעוא דתישתזיב מן צנתא א"ל דא צלותא בתמיה ימר דאתכסי וצנתא אזלא אמר ליה יהא רעוא דתישתזיב מן שרבא אמר ליה דא ודאי צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו ור' היה מתפלל שיכסה העת בעננים להיות לו צל אלמא לא היה ביד אנטונינוס להציל מן החמה ויש לומר דהיינו ודאי לאדם שהולך אנה ואנה כאנטונינוס לא היה בידו להסתר מן החמה אבל ביושב בביתו יבנה לו בית הקיץ וחדר קרה והא דאמרינן. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים התם מיירי במה שנגזר עליו בשעת יצירה כגון. גבור או חלש עני או עשיר חכם או טפש אבל צדיק ורשע לא כי שני דרכים נתונים לפניו הטוב והרע:
ראשונים נוספים
א"ר יהודה אמר רב י"ב שעות הוי היום. שלש ראשונות הקב"ה מתעסק בתורה. שניות יושב ודן כל העולם כיון שרואה שנתחייב כל העולם כלייה עומד מכסא דין ויושב (בכסא) [על כסא] רחמים.
שלישית יושב וזן כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כנים. (נמחק כמו חצי שורה) ואסיקנא מיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפני כסא הכבוד שנא' ויקרא ה' אלהים צבאות וגו' וכתיב החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו' אלא רביעיות מאי עביד מלמד תינוקות של בית רבן שנאמר את מי יורה דעה למי יורה דעה לגמולי מחלב וכו'.
איבעית אימא שומע שירה מן החיות שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי:
א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח שורש רתמים לחמם פי' הקוטפים ד"ת שניתנו בלוחות ומתעסקין עלי שיחות שורש רתמים לחמם:
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום א' נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולקוח בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:
שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום אי נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולוקחה בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני עמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מתני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל בשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני נמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מהני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל הבשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
איבעיא להו שלשה ימים הן ואידיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי וה"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אדיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים אסור מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אדיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:
איבעיא להו שלשה ימים הן ואדיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי והו"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אידיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים ר מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לפני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אידיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:
איבעיא להו משום הרויחא אסור או משום ולפני עור לא תתן מכשול ומאי נפקא מינה דאית לי' בהמה לדידי' כו' קשי' י טובא נהי דלמכור להם מצינן לפרושי משום ולפני עור וכן להשאי' שלא ישאל לו דבר הצריך לו להקריבו ואע"ג דשאלה הויא בדב' דהדר בעין הא אשכרן לשון שאלה במס' שבת אפילו בדבר שאינו חוזר בעין כדתנן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני ומפרש התם דשאלה הויא לזמן מועט ואע"ג דלא הדרא בעין וכן להלוותן ולפרען שלא יקנה באותן הדמים קרבן לע"ז אלא לקנות מהן ולשאול וללות וליפרע מהן אמאי אסור מאי משום מלפני עור איכא ואי אמרת משום גזירה כדמפרש אביי לקמן א"כ כי אית לי' נמי אמאי לא גזרי' משום דלית לי' השתא לקנות אטו למכור גזרי' כי אית לי' אטו לית לי' לא גזרי'.
תני רב זביד בי' ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן. אבל אין לקוחין מהן ולקמן בפירקין אמרי' הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים. נמצא עכשיו דבר המתקיים אסור למכור להם ומותר לקנות מהם ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם ואסור לקנות מהם:
ההיא מינא דשדר לי' דינרא קיסרנאה לר' יהודא נשיאה ביום אדו הוה יתיב ריש לקיש גבי' כו' פי' אין זה ר' יהודא הנשיא שהוא רבינו הקדוש שלא מצינו שהי' ריש לקיש בימי רבי ולא עוד אלא שהי' (מודה) [מורה] לו אלא זה הוא בן בנו של רבי שאחרי מות רבי' הי' נשיא גמליאל בנו כדאמרי' בכתובות בפ' [הנושא] גמליאל בני נשיא וזה ר' יהודא יש לומר שהי' בנו של גמליאל והכי גרסי' בירושלמי בפ' מי שמתו מוטל לפניו כד דמך ר' יודא נשיאה בר ברי' דרב יהודא נשיאה דחף ר' חייא בר בא לר' זעירא בכנשתא דגופנא דצפרין וסאבית והכי אמרי' נמי לקמן בפ' אין מעמידין דר' יהודא נשיאה הוא בן ר"ג בנו של רבי:
אמר אביי גזרה ליפרע אטו לפורען אי קשיא והא מתני' מוכח בפירוש שמח הוא לאחר זמן אלמא משום דמודה הוא יש לומר דס"ל לאביי ליכא למיגזר דילמא אזיל ומודה אלא היכא דמטו מני' רווחא לגוי אבל הכא דלא מטא לי' רווחא אלא שמוח שמחה בעלמא לא אזיל ומודה ורב' סבר בכל מידי אזיל ומודה ואע"ג דלא מטי לי' רווחא:
אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר פי' שיהא החרדל מתעשר ירק מפני שעדיין לא נגמר פריו וסתם חרדל לזרע קאי ולא לירק ואסתייע משבת דסתמי' נמי לזרע קאי ואפ"ה אמר ר"א דמתעשר ירק דירק נמי גמר פרי הוא ואהדר לי' התם בדגינונית' שבוודאי אותם שבגנות זורעין אותן ע"ד ירק ועל דעת זרע אבל בשדות בין שבת בין חרדל התמייהו לזרע קאי ולא לירק:
פיסקא ואלו הן אידיהן של גוים כו' ריב"ל אמר קלנדס לכל אסורה פי' ומאי דתנן לקמן עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר כגון שלא היו משועבדין אותן שבחוץ לאותן שבפנים ועד כאן לא קמבעיא לן אלא משועבדין אבל אם אינן משועבדין אפילו סמוכין מותרין:
וניטפי חדא שהא מה שפירש המורה דמאן דמני לשני חרבן לא מני לההוא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדא שני דקם ביתא הואיל ונפיק לה רובא בט' באב קשיא לי טובא דבמסכת ערכין בשילהי פרק שני מוכח דההוא שתא דחרוב ביתא בכלל שני דחרבן מנינו לה ולא בכלל שני דקם ביתא דת"כ שני קם בית שני בלאו האי שתא דחרוב ביתא דאמרי' התם בשניי' במוצאי שביעית היכי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים ארבע מאה תמניא יובלי ארביסר תרי שבועי פשה להו שית הו"ל בשיתא בשבועא הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן איתי תמני מן תמני יובלא והני שית הויין להו ארביסר אשתכח דבמוצאי [שביעי'] חרוב אלמ' מיכן מוכיח דכל ת"כ שני דקם ביתא לבר משתא דחורבן מנינן להו וכלין בשנת שביעית עצמה ואותה שנה שנחרב הבית הוא שנת מוצאי שביעית דאי אמרת דשנת החרבן בכלל ת"כ שני דקם ביתא אכתי לא משכחת דבמוצאי שביעית חרוב בית' אלא בשביעית עצמה וכתב המורה ובמסכת ערכין פרכי' לר' יהודא חורבן בית שני במוצאי שביעית היכי משכחת לה מיכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים תמני שני לארבע מאה פיישי איובלי שדינהו אעשרים הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמטה חרוב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין הילכך דל מנייהו שית שנין קמייתא אישתכח דבעשרי' ותרתין ליובל חרוב והוא מוצאי שביעית ואינו נראה לי דשום פירכא לא פרכי' התם בערכין לר' יהודא אלא שפיר אוקום תלמודא לההוא מתניתא דתני וכן בשניי' הא מני ר' יהודה הוא כו' כדכתבית לעיל וקם ההוא שינויא ולא אפריך אלא הכי פירש התם אי ר' יהודה בראשונה לא משכחת לה כו' פי' התינח בשני' דחרב הבית במוצאי שביעית משכחת לה לרב יהודא כדשנית אלא בראשונה במוצאי שביעית לא משכחת ליה לר' יהודא אלא לרבנן. ומשני התם דאתיא נמי אליבא דרבי יהודא וכולה מתניתא בין רישא בין סיפא הוא רבי יהודא. הדר אמר איבעית אימא לעולם רבנן וכי קתני וכן בשני אשארא פי' לעולם ההיא מתניתא כרבנן אתיא ומש"ה תני דבראשונה חרב הבית במוצאי שביעית ומאי דתני וכן בשניי' דקשיא לן דלא אתיא כרבנן אשארא קאי דהיינו אתשעה באב ואמוצאי שבת ולא אמוצאי שביעית דודאי לרבנן לא משכחת לה דחרב בית שני במוצאי שביעית הדר אתי רב אשי לפרוקי דלא צריכינן לאדיחוקי ולאיקומי דהאי דתני וכן בשניי' אשארא קאי ולא אמוצאי שביעי' אלא גם אמוצאי שביעית קאי ואתיא כרבנן ומאי דקשיא לן לעיל לרבנן לא קשיא דהנך שית שנן עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב להו פי' דל שית שנין מעשרין אשתכח דכלין בארביסר ובמוצאי שביעית חרב ביתא ואותה שנה של חורבן אינה בכלל ת"ק שנה של בנין הבית כדפרשינן אליבא דר' יהודה אישתכח השתא דבין לרב יהודא בין לרבנן שנה החורבן אינה בכלל ת"ק שנים של בני הבית אלא היא שנה ראשונה שמונין לחורבן הבית ושנה ראשונה של שמטה וא"כ מה צורך לומר וניטפי חדא שתא וי"ל דרב אשי לאו אליבא דתנאי אמר למילתי' אלא אליבא דכ"ע דלא מנו שמיטין אלא בתר שית שנין דסליק עזרא והילכך איבעית לאוקמי מתניתא דתני וכן בשניי' כרבנן צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין ת"כ שנים ואיבעית לאיקומי כרב יהודא צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין החורבן אלא ממנין ת"כ שנים שעמד הבית ומשום דרב הונא ס"ל כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן מוקי להאי מתניתא כר' יהודא ומפרש דשנת החורבן היא בכלל ת"כ שני הבנין ומש"ה קאמר וניטפי חדא שתא כפי מה שהקשיתי ותירצתי מצאתי כתוב בתשובת רבינו גרשום זצוק"ל:
בגולה אין מונין אלא למלכי יון מהכא מוכח דלא קפדיני' אשלום מלכות ונ"ל שאף הגיטין היו מונין למלכי יון ואע"ג דתנן בפ' הזורק כתב לשם מלכות שאינה הוגנ' לשם מלכות מדי לשם מלכות יון כו' עד תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ואפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ואמרו הולד כשר מודו דתצא כדאמרי' בפרק המגרש אפ"ה נהגו לכתוב למלכות יון ולא חיישינן לשלום מלכות משום דחזי דלא הוו קפדי עלייהו ואין לומר דדווקא לשטרות קאמר ולא לגיטין דכל טעמא דמילתא אינו אלא משום שלום מלכות כדמפרש בפ' הזורק. ואם לא חשו בשטרות למה יחושו בגיטין א"ו בכל נהגו למנות למלכי יון. וכיון דבמנהגא תליא מילתא ולא חיישי' למתני' דגיטין גם מה שאנו נוהגים למנות לבריאת עולם בין לגיטין בין לשטרות כשר הוא ואין לחוש לשום מלכות וכדברי מצאתי כתוב בתוספ' אחת:
והתניא יום גנוסיא שלו ויום הלידה שלו יום גנוסיא של בנו. ויום לדת בנו. פי' ומתני' נמי דקתני ויום גנוסיא סתם אתרוויהו קאמר בין על גנוסיא שלו בין אגנוסיא של בנו וכן יום הלידה אתרוויהו קאמר בין על שלו בין על לידת בנו העתיד למלוך תחתיו אבל ביום המיתה לא תניא מיתה שלו ומיתה של בנו דדוקא ביום מיתתו עושה בנו שמחה כל שנה מפני שבמות אביו זכה הוא למלכות אבל ביום מות בנו שהמליך בחייו אינו עושה שמחה מפני שאבל היא לו:
ת"ש יום תגלחת זקנו והנחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו ותרתי מתנייתא נינהי אשתכח דפליגין אהדדי דמאן דתני הנחת בלוריתו ולא תני העברת משמע סבאנחה פלחי לע"ז אבל בהעברה לא פלחי ומאן דתני העברה ולא תני הנחה משמע דבהעברה פלחי לע"ז אבל בהנחה לא פלחי דודאי מתני' דתני סתם איכא למימר דאתרווייהו קאי בין אהנחה ובין אהעברה אבל מתנייתא דחדא מיפרשא הנחה וחדא מיפרשא העברה משמע דפליגן אהדדי והיכי מצינן למיפשט מנייהו דפלחי בתרווייהו הילכך נ"ל דחדא מתניתא היא. ופשטינן מינה דבתרווייהו פלחי והאי דתני תגלחת זקנו תרי זימני משום דהכי הוה נהוגין מגלחין זקנן והשיער שבראשן חוץ ממה שאחורי העורף שמניחין לשם ע"ז ולתקופת השנה מגלחין זקנן ומעבירין גם אותה בלורית לשם ע"ז ובתרווייהו פלחי ובתרווייהו איכא תגלחת זקנו:
אחת לשבעים שנה. פי' כנגד גלות בבל כלומר אומרים שקץ גאולתן שבעים שנה הוא כמו שנגאלו מבבל וכשמגיעין שבעים שנה ואין נגאלין. עושין אותו יום איד ועוד מצפים עד שבעים אחרים:
עיר שיש בה ע"ז כו' ה"נ לא חשו חכמים משום דמי ע"זביד גוי פירוש יש לומר דמי ע"ז הן שרוצין לקנות מהן בהמה לע"ז ולא מפני שהן אסורין בהנאה אלא משום דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. שהוא איסור תורה. אבל לשאת ולתת עמו ביום אידו אינו אסור אלא מדרבנן דקרא דלא ישמע על פיך לאו הכי הוא דאתי אלא כפשטי' אי נמי יש לפרש הני דמי ע"ז שמכר הגוי צלמים ואע"ג דפשטינן בהילכתא קמייתא דפרק השוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין אכתי לא הוו קים להו והוו סברי דהן אסורין והכא מוכח לקמן נמי בפ' אין מעמידין דדמי ע"ז ביד גוי אסורין ובפ' השוכר אמרי' דאיבעיא להו ופשטו להיתרא יש לומר שלא הי' נודע לרבים זה ההיתר:
רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי גוים פי' כגון ששפתו אותן קודם שידליקו האש שאם היתה הכירה דולקת אין בו משום בישולי גוים כדאמרי' בפירקין דלקמן שופתת אשה ע"ג כירה כו':
פיסקא עיר שיש בה ע"ז כו' והא איכא צער בעלי חיים אמר אביי דרחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר קשיא לי היכי אמרי' בפ"ק דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים:
ר' יעקב זבן סנדלא ר' ירמי' זבן פיתא ק"ל דהני שאין מתקיים הן והיכי זבני להו מגוים ביום אידם ירושלמי ר' חייא בר בא שלח מזבן לי' סנדל מן ידידה דצור א"ל ר' יעקב בר אחרא ואת (מלקוחי ידידי) [מלוקחי יריד] א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך א"ל שניי' היא דמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש:
פיסקא ואלו דברים אסורין למכור לגוים איצטרובילין ובננות שוח קשיא לי דתנן בריש מסכת דמאי הקלין שבדאמי השיחין והרימין והעזרדין ובנות שוח כו' דאלמא לא חשיבי והכא היכי אמרי' דחשיבי ומקרבו להו לע"ז וי"ל מתוך שאינן מתבשלות אלא לשלש שנים כדתנן בריש פ"ח דשבועות ובנות שוח שביעית שלהן שניי' שהן עושות לשלש שנים כו' מש"ה חשיבי להו כתב רבי' האי גאון זצוק"ל בשער עשיר של מקח וממכר ואלו שאסור למכור לגוי ביום איד שלהן דאמר רבב"ח א"ר יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו נראין הדברים שסובר רבי' שימי אידיהן קורא פטוטרות והדבר רחוק מן הדעת מאוד:
הכ"ע דקאמר זה וזה פי' כגון שהזכיר לבן שחור ואדום הי' מתיר ר' יהודא למכור לו לבן לבדו כיון שהזכיר גם שחור ואדום וזו בין התרנגולים דתנן שהזכירו בין התרנוגלין והילכך מוכרו לבדו תניא נמי הכי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר זאת הברייתא מוכחא בפירוש אבל בפירוש המורה לא מוכחא:
פיסקא מקום שנהגו למכור כו' ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' כרשיני תרומה אין נאכלין אלא לבהמת כהן ולא לבהמת ישראל הילכך ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותי' עליו פרה דכהן היא ורשאי להאכילה כרשיני תרומה דדידי' הוה וא"ח היאך ימצא ביד ישראל כרשיני תרומה כגון שקנה אותם מכהן ומה שנדחק המורה בזה אינו נ"ל:
בן בתירא מתיר בסוס ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא בן בתירא ור' נתן שניהם אמרו דבר אחד דתני הוציא מן הבהמה ומן החי' ומן העופות בין חיים בין מתים חייב ר' נתן אומר מתים חייב חיים פטור רבנן אית להון חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה אכן בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות כן אוף אנא אית לי לכשיזקין כודנו ברחיים מיכן מוכיח שאף המשוי חשוב מלאכה אצל בהמה ולא כמו שפירשתי בפ' מי שהחשיך במדורא בתרא ואי קשיא כיון שהמשוי חשוב מלאכה אצל בהמה בלאו מחמר נמי ליתסר דהא קא עביד בה גוי מלאכה בשבת דומיא דשאלה ושכירות מה צורך לומר דשמעי' י' לקליה נ"ל שכך מוכחת השיטה שכל מלאכה שהתחילה בה הבהמה מערב שבת מותר להניחה לעשות כל השבת ואין בכך כלום ולא הוזהרנו אלא שלא תתחיל במלאכה בשבת הילכך גבי שאלה ושכירות שמתחלת לעשות המלאכה בשבת בלאו מחמר נמי קא עבר אבל גבי נסיוני וגבי נתינת כיס שמתחלת לעשות המלאכה מבעוד יום אינו עובר עד שיחמר אחריה ואין בידי ליתן טעם לדבר עיין בפ' מי שהחשיך במהדורא תליתאה:
פיסקא אין מוכרין להן דובים ואריות כו' מיתיבי כשם שאין מוכרים לם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה אין מוכרין כ"כ בספרי וה"פ כגון שהיא מזקת והמורה גריס חיה גסה ולא מסתבר:
פיסקא אין בונין עמהם כו' אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול פי' בעתו ולא קודם עתו זה תלמוד שלא הגיע להוראה וכיון שהגיע עתו לא יאחרנו זה שהגיע להוראה ואינו מורה ועתה מתיישב יפה והיינו דאמר ר' אבא. אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה וכו':
פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]אמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.
איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים
אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
פיסקא וקרטיסים אמור לני שני ושלשה דברים משם אביך ה"ג ולא שאמרתה לנו ואי גרסי ליה לא על אלו שאמר עכשיו עונה אלא כלומר כמו שהית רגליל לומר לנו הלכות וחידושים משמו אמור לנו גם עתה וניטפי חדא שתא כו' לפי פתרון המורה תבא שנת תשעים לפרט שנה ראשונה לשמטה:
שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ל"ג ועל כלי זכוכית וברוב ספרים אינו כתוב דאי גרסי' לי קשיא מאי דאמרי' בהלכות י"ח דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וטומאת ארץ העמים מתרץ התם וטומאת כלי זכוכית לא מתרץ אלא ודאי ל"ג ליה:
הוה לי' נקירתא דהוי אתי מן ביתא לבי רבי פי' ר' הוה דר בציפרי ואנטונינוס היה הפלטורין שלו בראש טבריא על פסגה אחת ושם יש מערה ההולכת מטבריא לציפרי מהלך י"ב מילין:
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:
פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה