משנה שביעית ט ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ד | >>
אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור.
אוכלין על הטפיחין ועל הדופרא, אבל לא על הסתוניות.
רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ.
אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר.
- רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר.
- אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ, עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.
אוכלין - על המופקר,
- אבל - לא על השמור.
- רבי יוסי, מתיר - אף על השמור.
- אוכלין - על הטפיחין, ועל הדופרה,
- אבל - לא על הסתווניות.
- רבי יהודה, מתיר -
- כל זמן שביכרו - עד שלא יכלה הקיץ.
אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור - רוצה לומר שיאכל כל זמן שימצא המין ההוא בשדה במופקר, אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל, אבל הוא חייב לבער. והטעם מה שאמרנו הוא, מה שאמר הכתוב "ולחיה אשר בארצך" (ויקרא כה, ז), החיה תאכל מן המופקר.
וטפיחין - קבוץ "טפיח", והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטניות, שאינם נזרעים אבל צומחין מכוח הארץ, וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחוזקתם. והם כשאר המינים וכגון ה"קרטומאן" ממין השעורים ששמו "טופח" כמו שאמרנו פעמים (פ"ה מ"ג ופ"א מ"א דכלאים).
ודופרא - המין השני, ופירושו שיש מין האילנות שעושה פרי שני פעמים בשנה, וכבר אמרנו בדמאי (פ"א מ"א) ובארנו שהיא מלה מורכבת "דו פרי". ואם פסק מן התאנים הלחים ונשאר ממנו מה שצמח בפעם השנית, יאכל המין שיש אצלו כל זמן שזה הפרי השני נמצא.
וסתווניות - פירות הסתיו, נקראות על שם הסתיו.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי:
אבל לא על השמור. לפי שאין חיה יכולה לאכול משם:
על הטפיחין. בערוך מפרש בשם רבי דניאל על מה שמשימין העופות בטפיחין שהן כלי חרש הבנויין בכותל כמו (חולין דף קלט:) צפרים שקננו בטפיחין ויש מפרשים על מה שבין עשבים:
דופרא. פי' בערוך כמו דיופרא דפ' עושין פסין (דף יח.) אילן העושה דיו פירות בשנה ואוכלים בראשון עד שיכלה מן האחרון:
סתווניות. פי' בערוך בשם רבי דניאל ענבים שבימות הסתיו:
שביכרו וחנטו קודם שיכלה הקיץ והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא סתוונית דתניא בירושלמי רבי יהודה מתיר בדיופרין והן שביכרו עד שלא כלה הקיץ:
אוכלים על המופקר - אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע"פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:
ר' יוסי מתיר אף על השמור - ואין הלכה כרבי יוסי:
אוכלים על הטפיחים - על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:
ועל הדופרא - אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:
אבל לא על הסתווניות - אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:
רבי יהודה מתיר - לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:
רבי יוסי מתיר אף על השמור. ותימה דלת"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור א"כ זמן הביעור אימתי. וא"א לומר שסובר דזמנים קבועים הם לכל פירי ופירי כדתניא בברייתא שהביא הר"ב במ"ח. והתורה שאמרה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך סמכה על רוב השנים והתירה לאכול בכל שביעית עד אותם הזמנים שברוב השני' אין לחיה עוד בשדה. דל' אף על השמור לא משמע שמתיר מזה הטעם אלא מטעם שסומכין אף על השמור וזה תימה אבל נ"ל שזה שאמר ר' יוסי אף על השמור ה"ק. לא כדברי הת"ק שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור. ומיהו לא על כל שמור קאמר דודאי ליתא דא"כ זמן ביעור אימתי. אלא מיהת יש שמור שיאכל עליו. וממילא הפחות שבשמור קאמר דתפסת מועט תפסת. והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד. מ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהם. ולמדתי פי' זה בדברי ר' יוסי מלשון הרמב"ם בחיבורו פ"ז שכ' היו לו צמוקים של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהם הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפני' שבתוך החצירו' אינו אוכל מן הצמוקים מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה עכ"ל. וסובר אני שלא הוצרך להוסיף גפנים שבחצירות אלא לאפוקי מדעת רבי יוסי. ונמצאת למד שזו היא דעת רבי יוסי דמחובר בגפנים שבחצירות אע"פ שבמקום שמור הם עומדים אפילו הכי אוכלים עליהן ועל השמור בכיוצא בזה הוא שאמר שאוכלים עליו ולא על כל שמור:
(ז) (על המשנה) השמור. ותימה דלת"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור אם כן זמן הביעור אימתי כו'. ונ"ל שזה שאמר ר"י ה"ק לא כדברי תנא קמא שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור ותפסת מועט כו' והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד מ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלים עליהם. תוי"ט:
אוכלין על המופקר וכו': בירוש' מפ' דהאי ת"ק ר"ש הוא. ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ:
ר' יוסי אומר אף על השמור: שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן:
אוכלין על הטפיחין: פי' הרמב"ם ז"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ"ז לקח ג"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן:
אבל לא על הסתוניות: פי' ה"ר יהוסף ז"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע"כ:
ור' יהודה מתיר וכו': פי' ה"ר שמשון ז"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא הגר"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ:
יכין
אוכלין על המופקר: אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש:
אבל לא על השמור: בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם:
אוכלין על הטפיחין: פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה:
ועל הדופרא: אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו:
אבל לא על הסתווניות: ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו:
רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו: שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת