משנה פאה ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ג · משנה ו | >>
רבי אליעזר אומר: קרקע בית רובע, חייב בפאה.
רבי יהושע אומר: העושה סאתייםיג.
רבי טרפון אומר: ששה על ששה טפחים.
רבי יהודה בן בתירה אומר: כדי לקצור ולשנות; והלכה כדבריו.
רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא, חייב(ת) בפאה, ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָעוֹשָׂה סָאתַיִם.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת; וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בְּפֵאָה, וּבְבִכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
רבי אליעזר אומר: קרקע בית רובע - חייבת בפאה.
- רבי יהושע אומר: העושה סאתיים.
- רבי טרפון אומר: שישה על שישה טפחים.
- רבי יהושע בן בתירה אומר: כדי לקצור ולשנות, והלכה כדבריו.
- רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא -
- חייבת בפאה, ובבכורים,
- ולכתוב עליו פרוזבול,
- ולקנות עימו נכסים שאין להם אחריות - בכסף, ובשטר, ובחזקה.
בית רובע — מקום שיזרע בו רובע קב. ועוד נבאר אלו המידות והסאין בסוף מסכת זו (להלן ח, ה).
ולקצור ולשנות — הוא שיקצור מן השיבולים כפי שתי אגודות, שלא יוכל לקבץ אותם בידו באגודה אחת.
ובכורים — רוצה לומר הבאת ביכורים. ועוד יבאר לך בסוף זה הסדר, שהביכורים לא יתחייב להביאם אלא מי שיש לו שדה.
ופרוזבול — שטר שלא יכתבוהו אלא על הקרקעות, ועוד נבאר עניין זה השטר, במסכת שביעית מן הסדר הזה.
ומן העיקרים שיש בידינו, שכל הנכסים חוץ מן הקרקע, כגון מיני סחורות וזהב וכסף ואבנים יקרות, נקראים נכסים שאין להם אחריות. ופירוש "שאין להם אחריות" – שאין להם חזרת תביעה; וזה, שכל מי שיש עליו חוב, ומכר סחורות שהיו אצלו אחר שלקח החוב, ואחר כך טען שאין לו מה שיפרע, אין לבעל חוב לחזור באחריות על קונה הסחורות, ושיוציאם מיד הקונה. אבל אם ימכור מי שיש לו עליו החוב, קרקע אחר שלקח החוב, וטען שאין לו מה שיפרע, יחזור בעל חוב על קונה הקרקע, ויוציאנו מידו. ובשביל זה נקרא הקרקע נכסים שיש להם אחריות.
ומן העיקרים שיש בידינו גם כן, שהנכסים שאין להם אחריות, והם הנקראים "מטלטלין", אין נקנין בכסף ולא בשטר, אבל נקנין במשיכה, והוא מכלל הדברים המקנים. והקרקע הוא נקנה בנתינת כסף, ובכתיבת שטר כולל ענייני המכירה, ובהשתמשות בו, וזו היא חזקה. לפיכך כל מי שיקנה קרקע ומטלטלין בקניה אחת, וקנה הקרקע באחת משלשה פנים שזכרנו, זכה גם כן במטלטלין.
ואלו העיקרים כולם והראיות שלהם והשלמת דיניהם עוד יתבארו במקומן במסכת קידושין (דף כו.). אבל זכרנו לך מהם בכאן ראשי דברים, כדי שיתבאר לך בכאן על דרך קצרה.
והלכה כרבי עקיבא:
בית רובע. מפרש בתוספתא דכלאים (פ"ב) י' אמות על י' אמות ומחצה ואינו מכוון ממש לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהוי ק' על נ' :
העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציא סאתים:
כדי לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר בידו השניה ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו ב' פעמים חייב בפאה:
ירושלמי (הל' ו'). מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע מ"ט דר"י נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים מ"ט דר"ט ו' על ו' מערוגה ריב"ב אומר כדי לקצור ולשנות מה קצירה כדרך הקוצרין או אפי' כל שהוא מן מה דכתיב שלא מלא כפו קוצר הדא אמרת קצירה כדרך הקוצרין פי' שנאמר להלן רובע (דתניא) [דתנן] פ"ב דכלאים (מ"י) ובתבואה בית רובע ותנן (שם מ"א) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:
סאתים כדתנן (לקמן פ"ו מ"ו) עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. ור"ט יליף מערוגה כדתנן (כלאים פ"ג מ"א) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעין לתוכה ה' זרעונין:
מה קצירה בעיא היא זו ופשיט כדרך הקוצרים:
קרקע כ"ש חייבת בפאה. דשדך כל דהו משמע ול"ל גזירה שוה דשדך:
ירושלמי (הל' ז'). הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ"א קלח] ובו ה' שבולים:
ובבכורים. כתב בהו אדמתך ובשילהי פ' לא יחפור (כז:) מוקי לה בחטה אבל אילן בעי י"ו אמה סביב ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים מדמרחקינן הזרעים מן הכותל ג' טפחים כדתנן ב"ב (דף יז) וכדמוכחא ההיא דערוגה ו' על ו' (כלאים פ"ג מ"א) הא נמי כל שהוא קרינא לה אבל לפירוש זה דחק בחנם הירושל' לאוקמה [בקלח אחד] ובה חמש שבולים. ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ויש ספרים שכתוב בה בפרק לא יחפור ובוידוי. ופירש רש"י דלא גרסי' ליה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע ובירושלמי (שם) איכא פלוגתא דאמוראי:
ירושלמי (שם). תני והראיון ר' יוסי בשם ר"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר' מונא בעי ולמה לננן [פי' לית אנן] אמרי' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. ר' יוסי בשם ר' יהושע ב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה מאי טעמא ולא יחמוד איש את ארצך:
ולכתוב עליה פרוזבול. בפרק בתרא דשביעית (מ"ו) תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ותנן (שם מ"ג) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה משום שמיטה דמשמטת את המלוה ותיקן הלל שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכתבי ליה ב"ד פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ותו לא משמט וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש ואמרינן בגיטין (דף לז.) דלא תיקן הלל אלא בשביעית בזמן הזה:
ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. ובגמרא (דקדושין כו.) יליף לה התם מקראי ואייתי נמי התם מתניתין דהכא למיפשט מיניה דלא בעינן צבורין:
קרקע בית רובע - מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב יא:
העושה סאתים - רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י"ב קבין יב:
לקצור ולשנות - דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה:
קרקע כל שהוא חייבת בפאה - דס"ל פאת שדך כל שהוא משמע יד, ופליג אכולהו טו:
ובבכורים - דכתיב בהו אדמתך טז. והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו:
ולכתוב עליה פרוזבול - הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ומשכתבו לו שטר זה יז שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שווה כל החוב דאין אונאה לקרקעות יח:
ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות - דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפ"ק דקדושין ושם מפורש:
בית רובע. פי' הר"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע"כ. ועיין בפי' הר"ב במשנה ט' פ"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס"ד. ובירושלמי מ"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:
העושה סאתים. פי' הר"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור בפרק המקבל [דף קה.] ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע"ג דרבי טרפון ור"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר"ב כתב הר"ש ע"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:
ששה על ששה טפחים. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר"ש כדתנן (בר"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים:
רבי עקיבא אומר וכו'. אע"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר"ע וכן בפ"ט דשביעית [משנה ה] וספ"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ"ק משנה ה':
כל שהוא. כתב הר"ב דסבירא ליה פאת שדך כ"ש. וסיים הר"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ"ק דנדרים (דף ו) וכן בסמ"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ"ב מהלכות מ"ע. ומ"ש הר"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ"ש. והרמב"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ"ב מהלכות מ"ע כרבי עקיבא אע"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין דף קל דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ"ק דנדה:
ובבכורים. כתב הר"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב *)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס"פ לא יחפור (דף כז.) על פי' רש"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש"י דל"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ"ע. ומ"ש הר"ב] וה"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר"ש ואע"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע"כ:
ולכתוב עליו פרוזבול. מ"ש הר"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס"ד בסוף שביעית. ומ"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס"ד:
אחריות. מפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין:
(יא) (על הברטנורא) ובירושלמי מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע (כלאים פ"ב) אף כאן בית רובע:
(יב) (על הברטנורא) ולפי סדר משנתינו כ"א פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי ר' יוחנן דאמר ד' סאין לכור. ב"מ ק"ה. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) סאתים. בירושלמי מ"ט נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר. בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף באן סאתים ופהר"ש כדתנן בפ"ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. מ"ט דר"ט מערוגה. וכתב הר"ש כדתנן פ"ג דכלאים ערוגה שהיא ו' על ו' כו':
(יד) (על הברטנורא) ולית ליה ג"ש דשדך ופריך בירושלמי שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור. ומשני שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים:
(טו) (על הברטנורא) לפי שיש מקום לטעות ולפרש כ"ש שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כר"י ב"ב ולא בא ר"ע אלא לתת כלל לכל מיני קרקע כ"ש. תוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) בתוי"ט מפלפל אם מי שאין לו קרקע כל שהוא פטור מן הוידוי וע"ש:
(יז) (על הברטנורא) כלומר שהם חותמין ונותנים לו מה שכתב מוסר אני כו':
(יח) (על הברטנורא) בסוף שביעית כתב טעם אחר ושם אפרש בס"ד:
ר' יהודה בן בתירה: קבלתי שצריך להגיה ר' יהושע בן בתירה. וקיימא לן דכל תנא בתרא לטפויי חומרא אתא וכ"כ בתוי"ט ע"ש:
והלכה כדבריו: אין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) אלא כר"ע קי"ל. ואפשר להיות שלטעם זה מביא סברת ר"ע אע"פ שהוא אחר ששנה כבר והלכה כדבריו וכמו שתמצא לקמן בפ"ט דמס' שביעית סי' ה' ובס"פ החולץ. כלומר שרבינו הקדוש עצמו היה מסתפק במה שאמר והלכה כדבריו. וכ"ש אם נאמר שזה הלשון בעצמו שמע. ומיהו בההיא דפ"ט דשביעית אית דל"ג לה כמש"ש:
חייב בפאה כו': בקדושין שם כתב רש"י ז"ל דל"ג ובודוי (כמ"ש התוי"ט) וגם הרא"ש ז"ל כתב דבמתני' ל"ג ליה וגם רשב"ם ז"ל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) כתב דל"ג ליה וגם הרש"ש ז"ל גם הרשב"א ז"ל בחדושיו בב"ב דף כ"ז הכריח מן הירושל' דל"ג ובודוי במשנה. אבל הריטב"א ז"ל בקדושין דף כ"ו כתב ואפשר לקיים גירסת הספרים. אב"א וידוי בכורים. ואיצטריך סד"א מביא ואינו קורא משום קרקע כ"ש. דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קמ"ל דמביא וקורא ושפיר מ"ל על האדמה אשר נתת לי. ואב"א וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינם מקרקע שלו. אינו מתודה אלא כשי"ל קרקע דהא פלוגתא הוא בירושל'. והא דלא מייתי התם מהא מתני' משום דאיכא לדחויי דמיירי בודוי בכורים וכדאמרן עכ"ל ז"ל. וגם בגמרת בתרא פ' לא יחפור איתה למתני' וכגי' רש"י ותוס' ז"ל גם שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) וכדכתבינן. ומצאתי שהביאה רב אלפסי ז"ל בפרק הספינה דף ר"ד וכתב שם ובבכורים ובודוי המעשר וכן ג"כ איתיה שם בדפוס שאלוניקי:
בפאה: בירושל' פריך וליתני רע"א קמה כ"ש חייבת בפאה. דהא אע"ג דלית ליה שדה מיחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך. ומשני אה"נ אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע. והר"ש שירילי"ו ז"ל נראה שהיתה לו דרך אחרת בפי' הירושל' הזה. ובתוספתא מוסיף והראיון בהדי הנך דר"ע דמי שא"ל קרקע פטור מן הראיון ויליף לה מקרא דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות אלמא אי ל"ל קרקע אינו חייב להראות:
ובכורים: ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים כו' עד עיקר יניקתה אלא כנגדה. הר"ש ז"ל (ומובא בתוי"ט) וכ"כ ג"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב עוד דה"נ באילן מתפשטין השרשים כ"ה אמה כדתנן בב"ב ולענין בכורים סגי בט"ז אמה וה"נ בחטה. ושכ"כ תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין:
ולכתוב עליו פרוזבול: דכי תקן הלל פרוזבול אשעבוד קרקע תקון דמלוה המצויה היא. ומי שא"ל קרקע אין מלוין לו ואמילתא דלא שכיחא לא תקן. א"נ כיון שי"ל קרקע הוי החוב כגבוי ואפילו קרקע כ"ש יכול לגבות ולחזור ולגבות כעובדא דקטינא דאביי דבפ' מי שהיה נשוי. וי"מ טעמא משום דאין אונאה לקרקעות וכדפי' ר"ע ז"ל הכא. אבל בפ' בתרא דשביעית פי' כמו שהעתקתי אני:
ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות: דתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות. דהיינו מטלטלין. נקנין עם נכסים שי"ל אחריות. דהיינו קרקע. דכיון דזכי בקרקע זכי במטלטלין. (הגה"ה. רשב"ץ ז"ל בפי' הכתובה שלו כתב שהקרקעות י"ל אחריות שהן קבועין והמטלטלין א"ל אחריות ויכול להשמיטן. ולשון אחריות הוא מלשון אחר שיוכל לרדוף אחריהן ולטרוף אותן מהלוקח ע"כ. ובודאי שמ"ש שם שטועה מי שקורא מקרקעי בחירי"ק פשוט הוא. דאע"ג דבלה"ק נקראים קרקעות מ"מ בל' תרגום לא מצינו בשום מקום שנקראו קרקעי אלא במ"ם נוספת מקרקעי והיא בנקודת שו"א. אכן מטלטלין דבל' משנה וברייתא נלע"ד שעיקר קריאתו היא בחירי"ק כלומ' דברים המתטלטלין. ומצינו ג"כ בכמה דוכתי בלשון רז"ל שנקרא טלטל בלא מ"ם. דאי גרסי' מטלטלין בשו"א יתחלף השם בפועל דתנן בכמה דוכתי מטלטלין בשו"א. וחד מינייהו בס"פ כירה מטלטלין נר חדש וכו'. אכן כאן גבי כתובה כיון שהוא תרגום וגם כדי להקל על הלשון גרסי' מטלטלי בשו"א אגב מלת מקרקעי שהוא מוכרח בשו"א וכשיצטרך לומר לשון מקצת צריך לכתוב ממקרקעי וממטלטלי המ"ם הראשונה בנקודת חירי"ק והשנייה בשו"א כדכתיבנא) וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דקרי למטלטלין אין להם אחריות נ"ל הטעם דהמטלטלין מזומנין לכל נזקין ומאורעות ואינם בני חורין מן הניזקין וקרקע קרוי י"ל אחריות לשון חירות שהקרקע הן בני חורין מכל נזק דאין נרקבין ואין נשרפין ואינם נגנבין ולא נאבדין. ובירושל' מפרש אי בעינן צבורין בהן או לא עכ"ל ז"ל. וגם בבבלי שם בקדושין פ"ק דף כ"ו בעינן אי בעינן צבורין אי לא. ובירושל' דפרקין ודפ"ק דקדושין ודפ' מי שמת בעי קרקע כ"ש למהו טב. ומשני תפתר בשמרגליות טמונה בו. וכן בבבלי שם בקדושין מפרש כגון שנעץ בה מחט ותלה בה מרגניתא דשויא אלפא. ועי' בב"י ח"מ סי' ס"ז במה שדקדק ממתני' בשם בעל העיטור דמדתנן ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שא"ל אחריות. ש"מ דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו. וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכהו בתוך שדהו. ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכיריים כותב עליו פרוזבול. ה"נ לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי. והוא דאחזיק עכ"ל ז"ל:
יכין
רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע: שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג:
רבי יהושע אומר העושה סאתים: והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע:
רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות: שמילא כפו קוצר ב' פעמים:
ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים: דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח:
ולכתוב עליו פרוזבול: פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]:
ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות: מטלטלי:
בכסף ובשטר ובחזקה: אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת