לדלג לתוכן

משנה עירובין א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עירובין פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת עירוביןפרק ראשון ("מבוי שהוא")>>

פרקי מסכת עירובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, ימעט.

רבי יהודה אומר, אינו צריך.

והרחב מעשר אמות, ימעט.

ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות, אין צריך למעט.

הכשר מבוי, בית שמאי אומרים, לחי וקורה, ובית הלל אומרים, לחי או קורה.

רבי אליעזר אומר, לחיין.

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא [ניתר] או בלחי או בקורה [נ"א: שהוא צריך לחי או קורה].

על מה נחלקו? על רחב מארבע אמות ועד עשר, שבית שמאי אומרים, לחי וקורה, ובית הלל אומרים, או לחי או קורה.

אמר רבי עקיבא, על זה ועל זה נחלקו.

הקורה שאמרו, רחבה כדי לקבל אריח, והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים.

דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח לאורכו.

רחבה כדי לקבל אריח, ובריאה כדי לקבל אריח.

רבי יהודה אומר, רחבה אף על פי שאינה בריאה.

היתה של קש או של קנים, רואין אותה כאילו היא של מתכת.

עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה.

עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת.

כל שיש בהקיפו שלשה טפחים, יש בו רוחב טפח.

לחיין שאמרו, גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא.

רבי יוסי אומר, רוחבן שלשה טפחים.

בכל עושין לחיין, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. ורבי יוסי אוסר.

ומטמא משום גולל. ורבי מאיר מטהר.

וכותבין עליו גיטי נשים. ורבי יוסי הגלילי פוסל.

שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה, מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין.

כל פרצה שהיא כעשר אמות, מותרת, מפני שהיא כפתח.

יתר מכאן, אסור.

מקיפין שלשה חבלים, זה למעלה מזה וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים.

שיעור חבלים ועוביין, יתר על טפח, כדי שיהא הכל עשרה טפחים.

מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים.

בשיירא דברו, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים, לא דברו בשיירא אלא בהווה.

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב, אינה מחיצה, דברי רבי יוסי בר רבי יהודה.

וחכמים אומרים, אחד משני דברים.

ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב.

(א) מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יְמַעֵט.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ.
וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, יְמַעֵט.
וְאִם יֶשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט:
(ב) הֶכְשֵׁר מָבוֹי,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֶחִי אוֹ קוֹרָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְחָיַיִן.
מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא:
לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת,
שֶׁהוּא אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה;
עַל מַה נֶחְלְקוּ?
עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר;
שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ:
(ג) הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ.
וְהָאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
דַּיָהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ:
(ד) רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה:
(ה) הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים,
רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת.
עֲקֻמָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְּשׁוּטָה.
עֲגֻלָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת;
כָּל שֶׁיֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, יֶשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח:
(ו) לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ,
גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים,
וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
רָחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים:
(ז) בַּכֹּל עוֹשִׂין לְחָיַיִן,
אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִים.
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל,
וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר.
וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּטֵּי נָשִׁים,
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל:
(ח) שְׁיָרָא שֶׁחָנְתָה בַבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּכְלֵי בְּהֵמָה,
מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ;
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים,
וְלֹא יִהְיוּ פְּרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן.
כָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶר אַמּוֹת, מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח.
יָתֵר מִכָּאן, אָסוּר:
(ט) מַקִּיפִין שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים;
שִׁעוּר חֲבָלִים וְעָבְיָן יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים:
(י) מַקִּיפִין בְּקָנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
בְּשַׁיָּרָא דִּבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא דִּבְּרוּ בְּשַׁיָּרָא אֶלָּא בַּהוֹוֶה.
כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב, אֵינָהּ מְחִצָּה,
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.
אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה:
מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם,
וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב:


נוסח הרמב"ם

(א) מבוי -

שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט.
רבי יהודה אומר:
אינו צריך.
הרחב מעשר אמות - ימעט.
אם יש לו צורת פתח -
אף על פי שהוא - רחב מעשר אמות,
אינו צריך למעט.


(ב) הכשר מבוי -

בית שמאי אומרין:
לחי וקורה.
ובית הלל אומרין:
או לחי, או קורה.
רבי אליעזר אומר:
לחיים.
משום רבי ישמעאל,
אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבה:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל,
על מבוי שהוא - פחות מארבע אמות,
שהוא בלחי, או קורה.
ועל מה נחלקו?
על מארבע אמות - ועד עשר,
שבית שמאי אומרין:
לחי וקורה.
ובית הלל אומרין:
או לחי, או קורה.
אמר רבי עקיבה:
על זה, ועל זה - נחלקו.


(ג) קורה שאמרו -

רחבה - לקבל אריח.
והאריח -
חצי לבינה - של שלשה טפחים.
דייה לקורה -
שתהא רחבה - טפח,
כדי אריח - לאורכו.


(ד) רחבה - לקבל אריח,

ובריאה - לקבל אריח.
רבי יהודה אומר:
רחבה - אף על פי שאינה בריאה.


(ה) הייתה של קש, או של קנים -

רואין אותה, כאילו היא של מתכת.
עקומה - רואין אותה, כאילו היא פשוטה.
עגולה - רואין אותה, כאילו היא מרובעת.
אם יש בהיקפה - שלשה טפחים,
יש בה - רוחב טפח.


(ו) לחיים שאמרו -

גובהן - עשרה טפחים.
ורוחבן, ועוביין - כל שהוא.
רבי יוסי אומר:
רוחבן - שלשה טפחים.


(ז) בכל - עושין לחיים,

ואפילו בדבר - שיש בו רוח חיים.
רבי יוסי - אוסר.
ומטמא - משום גולל.
ורבי מאיר - מטהר.
וכותבין עליו - גיטי נשים.
רבי יוסי הגלילי - פוסל.


(ח) שיירה - שחנת בבקעה,

והקיפוה - כלי בהמה,
מטלטלין בתוכה.
ובלבד -
שיהא גדר גבוה - עשרה טפחים.
ולא יהו פרצות - יתרות על הבניין.
כל פרצה - שהיא כעשר אמות,
מותרת - מפני שהיא כפתח.
יתר מכן - אסור.


(ט) מקיפין - שלשה חבלים,

זה - למעלה מזה,
זה - למעלה מזה,
ובלבד -
שלא יהא, בין חבל לחברו - שלשה טפחים.
שעור חבלים -
עוביין - יתר על טפח,
כדי שיהא הכל - עשרה טפחים.


(י) מקיפין - בקנים,

ובלבד -
שלא יהא, בין קנה לחברו - שלשה טפחים.
בשיירה דיברו,
דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים:
לא דיברו בשיירה - אלא בהווה.
כל מחיצה,
שאינה של שתי, ושל ערב,
אינה מחיצה,
דברי רבי יוסי ברבי יהודה.
וחכמים אומרים:
אחד - משני דברים.
ארבעה דברים - פטרו במחנה,
מביאין עצים - מכל מקום.
ופטורין -
מרחיצת ידים.
ומדמאי.
ומלערב.