רש"ש על המשנה/עירובין/א

רש"ש על המשנה מסכת עירובין פרק א

משנה • תוספתא • ירושלמי •

רש"ש על המשנה · מסכת עירובין · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה גבוה למעלה מעשרים אמה. יש מגמגמין על מל' למעלה והב"ח בהגהותיו מחקה. ועי' ר"ן ריש סוכה ול"נ דאי לא תני אלא גבוה מכ' ה"א דהמ"ם הוא לשמש "מן" ור"ל שהוא גבוה מן כ' ומעלה וכ' ג"כ בכלל וכמו (לקמן בגמ' י"א ב') במשנה רחב מארבע אמות כו' דר"ל וארבע בכלל ועי' מש"כ בפ"ד דכלאים מ"ז בס"ד (ועי' ערכין ספ"ד במשנה וגמרא) אבל השתא דתני שהוא גבוה למעלה מכ' מבואר דר"ל דדוקא שהוא גבוה יותר מכ'. ותיבת למעלה מושכת עצמה ואחר עמה ושבה גם על הרחב מעשר דסיפא ומה שאמר רבא בגמ' חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן נראה דיוקו מדלא תני סכך שהוא גבוה קורה שהיא גבוה ש"מ דקאי על חלליהם וזה שלא כדברי הר"ן שם: שם ואם י"ל צוה"פ אע"פ שהוא רחב כו'. לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן בגמ' (ריש דף י"ד) דגם לגובה מהני צוה"פ תיבות אלו מן אע"פ עד מעשר אמות מיותרות (ולפמש"כ התוס' שם בד"ה איפכא י"ל קצת) ויל"פ דה"ק אע"פ שהוא רחב כו' דלא מהני ליה אמלתרא צוה"פ מהני. וכ"ש לגובה דמהני גם אמלתרא: שם ברע"ב ד"ה מבוי שאינו רחב ט"ז אמה אע"פ שהוא פתוח מב' ראשיו כו'. לשון הר"ב דמשמע מיניה דאפי' מפולש אם אינו רחב ט"ז סגי ליה בתקנתא דלחי או קורה אינו מדויק. ובמשנה ב' תבריה לגזיזיה וכ' ומבוי דאיירי ביה הכא הוא כו'. ולשון רש"י ד"ה מבוי כו' דאי הוה מפולש לא הוי משתרי כו'. ר"ל אפילו לא הוה רחב ט"ז וכ"מ בכמה דוכתי. [א"ה כבר קדמו בזה בס' משנת חכמים. עי' תוס' אנשי שם]: שם בתו"ח ד"ה ואם יש לו כו' וכתב ב"י ביו"ד כו' דטפח שוחק הוא יותר כו' חצי אצבע. והוא טעות דאמה שוחקת הוא דיתירה על עוצבת חצי אצבע וכן מתבאר מדברי הבד"ה שם ובשו"ע שם ובש"ך סק"ו וכ"כ הה"מ ספ"ו מהל' שבת: שם בתוס' ר"ע (אות א) בסופה גם מ"ש הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה כו' אינו מדוקדק כו'. וי"ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מיניה. [וכן יש ליישב דברי רש"י במשנתינו] אולם לשונו בריש סוכה א"א ליישב כן ע"ש:

ב

ברע"ב ד"ה ובה"א כו' דאי ארכו כרחבו הוי כחצר כו' וצריך פס ד' ומשהו כו'. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ז סוף הל' ח' אכן בגמ' לקמן ובפוסקים וכן בפי' הרמב"ם וכן בחבורו שם בהלכה הקודמת ליתא "ומשהו" לכן נראה דט"ס הוא וצריך למחקו. [א"ה עי' נמוקי הגרי"ב שכתב ג"כ הך ומשהו לא נזכר בגמ' ולא בשום פוסק לכן צע"ג מנ"ל להר"ב הא]: שם בתוי"ט ד"ה ובה"א כו' ולעיל פי' דרבנן גזור כו' הואיל ואין הדבר מפורש כו' מיקרי ד"ס. ישובו אינו מתיישב על הלב דמ"מ לישנא דגזור רבנן אינו נופל על הל"מ וכן מדשרי ב"ב בכה"ק להציל למבוי המפולש (רפט"ז דשבת) והוא ג' מחיצות בלא לחי כדמסיק שם בגמ' וכן לרבנן שם בלחי אחד אף לר"א דהכא ש"מ דהוא דרבנן ממש ועי' מש"כ לקמן (י"ד). ומש"כ עוד התוי"ט בסה"ד דדעת שלישית ספ"ט דמה"ת בב' מחיצות הוי רה"י וכ"כ שם הרמב"ם והרע"ב וכן איתא בגמ' שם ולקמן (י"ב ב') לכאורה לשיטתם דהכא הל"ל דהוי כרמלית לר"י כמו בג' מחיצות לרבנן ואולי קראו רה"י ע"ד שתירץ עולא בשבת (סוף ד' ו) משנה דטהרות וע"ש בגה"ש (בריש ד"ז) בד"ה רה"י קתני: שם בתוי"ט ד"ה לא נחלקו כו' וכתבו התוס' כו' ותמיהני דא"כ כו'. המהרש"א כתב ישוב לזה ויש סתירה לישובו מלקמן (ע"ב ב) בתוד"ה אבל ועי' מש"כ שם ועי' תוי"ט רפ"ג דפאה ולי י"ל דת"ק אשמעינן דל"ת דע"כ ל"פ ב"ה אלא במבוי שהוא פחות מד"א קמ"ל דבפחות אף ב"ש מודו ודוקא על יותר פליגי וב"ה מתירין גם כן בלחי או קורה וכה"ג מיישב הר"ן ריש סוכה גבי סוכה ישנה וכ"כ מהר"ם בכונת התוס' שם:

ג

בתוי"ט ד"ה כדי לקבל אריח כו' ואפשר דלגי' זו כו' נמצא האריח טפח ומחצה על טו"מ כו'. ותימה שנעלמה ממנו הברייתא דלקמן וכן ב' קורות המתאימות כו' אם מקבלות אריח לרחבו טפח כו' רשבג"א כו' אריח לארכו שלשה כו'. וכן נעלם ממנו הירושלמי על משנה זו שזה פלוגתת רשב"ג ותנא דמתניתין. דמתני' ס"ל לארכו ורשב"ג ס"ל לרחבו וע"ש ומשם תראה דע"כ גירסת גמרא דילן במשנה לרחבו מדפריך טו"מ בעינן כו' וברשב"ג ע"כ גרסי לארכו ובזה יצא לנו פי' מורווח בהא דרשב"ג בשתי קורות המתאימות דאמר אם מקבלות אריח לארכו דאין בם פלוגתא חדשה (כאשר הביאו המפרשים) רק דאזלי לשיטתייהו בפלוגתתם בקורה אחת ותדע דהירושלמי הביא תחלת הברייתא דקורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת כו'. וסופה דהיינו וכן ב' קורות המתאימות כו' השמיט והוא משום דכבר השמיענו פלוגתתם בקורה א' ומינה נשמע דה"ה בב' המתאימות ונכון מאד בעז"ה. אח"ז ראיתי בהרר"י שכתב שם ויש שגורסין כו' ומשמע שהם מפרשים ברשב"ג כמש"כ והוא כתב ע"ז ולא נהירא דהרי ל"פ במתני' כו' ואישתמיטתיה במחכ"ת הירושלמי הנ"ל דבאמת פליג וכנ"ל. ונ"ל דמאן דתני לארכו נ"מ דמשער באריחין ולא בשלמות הוא כדי להרויח הריוח שבין אריח לאריח (וארבעין אריחין דבירוש' ל"ד) עי' מ"א שס"ג סקט"ז ובמחצית השקל:

ה

במשנה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. לכאורה הי' נראה לפרש דרואין כאלו יש לה קרנות והוה טע"ט מרובע אולם מדפריך הגמ' ע"ז הא תו ל"ל מוכח כפירוש רש"י [נפסלת או חלוקה] דהרי לא שמענו עדיין דנאמר רואין כאלו נתוסף אליה [אולם מה שפי' נפסלת משמע לכאורה דר"ל שתנטל עובי העיגול וא"כ תצטרך שתהא עוביה טפח וב' חומשין וכמו בפסי ביראות לרי"ש בנו של ריב"ב (לקמן י"ט ב) וקונדסי סוכה לר' יעקב בסוכה (ב) ולפמש"כ או חלוקה תהיה די בעובי טפח וכדאיתא בטוש"ע ואפשר לומר דס"ל ז"ל דאפילו רבנן ל"פ דאמרינן רואין באפשר לתקנה כמו ליטול עובי העיגול וראיה לזה מהא דפסי ביראות שהזכרתי דקאמר הש"ס שם דטעמייהו דתרי רואין ל"א מוכח להדיא דחד רואין אמרינן בכגון זה ועוד ראיה מהא דאר"ז לקמן גבי עקומה רואין כל שאלו ינטל כו' ובודאי אליבא דרבנן קאמר עי' ברא"ש. ולר"י אמרינן רואין אפילו היכא דא"א לתקוני כמו של קש או בעקומה אף כל שאילו ינטל יהיה בין זה לזה שלשה וכמש"כ הרר"י במתניתין (ודבריו בהא דר"ז תמוהין ואכמ"ל) וכן בעגולה כשר לדידיה אפילו אין בעוביו אלא טפח ולכן פירש"י נפסלת אליבא דרבנן או חלוקה אליבא דר"י וכן נפרש בעקומה לכל צד כדא"ל היינו לרבנן אלו תינטל לא יהיה בין זה לזה שלשה ולר"י אף אם יהיה שלשה. וכן בירושלמי איתא לחד מ"ד דעקומה ד"ה היא וע"ש. אולם בעגולה איתא שם עוד היא דר"י ואולי סמיך על הא דלעיל דלמ"ד בעקומה ד"ה היא ה"ה בעגולה. ומן האמור נראה דשפיר פסק הרמב"ם בהיתה אחת למעלה כו' כריב"י דבהאי רואין אמרינן לכ"ע והא דאמר אביי דס"ל כאבוה ל"ד. אלא משום דלדידיה שמעינן בהדיא דאית ליה רואין וליה ולמחלוקותו קאמר ועי' בב"י סי' שס"ג. ובכונת רש"י י"ל דנפסלת דקאמר היינו שיקציענה עד חצי רחבה ולא ישאר בה אלא חציה שלמה או חלוקה ותהיה שני חצאים שלמים]: שם בתוי"ט סד"ה כל שיש בהקיפו כו' לא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו. לפמש"כ הרע"ב לעיל במ"ב שהוא הל"מ וע"ש בתוי"ט יקשה איך הקילו על ד"ת. ואולי קאמר ששיעור רחב טפח הוא מדבריהם:

ו

בתוי"ט בד"ה גבהן י"ט כו' ומ"ש הר"ב ואפילו היה המבוי כו' כבר כתבתי כן לעיל מ"א בשם הרמב"ם. ול"ד דדין זה אינו ענין לדעת הרמב"ם. שם מיירי לענין צוה"פ דכשר אף למעלה מכ' והכא איירי להכשיר אף אם המבוי גבוה הרבה בלחי שאינו גבוה רק עשרה:

ז

במשנה ור' יוסי אוסר. עי' תוי"ט שישר בעיניו הגי' ור"מ אוסר. ומש"כ התו"ח שגם בסוכה הגי' ר"מ (שם מוכחת כל הסוגיא דהגי' ר"מ ע"ש) אבל שם הוא ברייתא. ומש"כ עוד דמשמע שם דר"י לא ס"ל בזה כר"מ ע"ש בכל הסוגיא דאין בה משמעות כלל. ודע דגי' הרמב"ם בפירושו ר' יוסי וכ"מ מפי' הרע"ב שכתב הטעם שמא תמות ואלו לר"מ מסיק שם ראב"י דקסבר כל מחיצה כו' וכדכתב הרע"ב לקמן וטעם זה מספיק גם ללחי וכמ"ש רש"י וטעמא דר"מ כו':

י

ברע"ב ד"ה ומדמאי שא"צ להפריש ת"מ כו'. השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש (והרמב"ם זכרו) וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ולא דק: