משנה עירובין א י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק א · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים.

בשיירא דברו, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים, לא דברו בשיירא אלא בהווה.

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב, אינה מחיצה, דברי רבי יוסי בר רבי יהודה.

וחכמים אומרים, אחד משני דברים.

ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מַקִּיפִין בְּקָנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

בְּשַׁיָּרָא דִּבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא דִּבְּרוּ בְּשַׁיָּרָא אֶלָּא בַּהוֹוֶה.
כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב, אֵינָהּ מְחִצָּה,
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.
אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה:
מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם,
וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב:

נוסח הרמב"ם

מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים בשיירה דיברו דברי רבי יהודה וחכמים אומרים לא דיברו בשיירה אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים אומרים אחד משני דברים ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב.

פירוש הרמב"ם

מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים כו': ארבעה דברים פטרו במחנה כו': הזכיר במה שקדם מחיצה של ערב בלי שתי והוא אמרם מקיפין בחבלים וזכר בכאן מחיצה של שתי בלי ערב והוא מקיפין בקנים. ואחר כן אמר רבי יהודה כי לא התירוה אלא לשיירא והוא שיהיו יתר על שנים ותנא קמא אמר כי אין הפרש בין שיירא ויחיד כל הצריך לעשות מחיצה בשיירא דיו שתי או ערב כמו מקיפין בקנים או בחבלים וחכמים שאומרים אחד משני דברים אומרים כי אפי' יחיד במדינה דיו אחד משני הדברים באיזה מקום שתהיה המחיצה. וממה שאתה חייב לדעת כי כששבת אדם אחד או שנים במדבר ועשו מחיצה כאשר זכרנו כי מתנאי המחיצה שלא יהיה בה יותר מבית סאתים והוא מקום שיש במדתו בעת השבור חמשת אלפים אמות באיזה תבנית שיהיה והוא שיעור מדת חצר המשכן שהיה ארכו מאה ורחבו חמשים. ואם היו ג' או יותר הם שיירא ויכולין לעשות מחיצה כשיעור הצריך להם ולכליהם ותשמישם ואפי' אם יהיה במדות המקום מילין הרבה ובתנאי שלא ישאר מן המקום שהקיפו בו המחיצה מקום פנוי ויהיה בשבורו בית סאתים. וזה המחנה הנזכר בכאן אפי' למלחמת הרשות וכ"ש למלחמת מצוה ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכבוש ארצות האויבים: מביאין עצים מ"מ אפי' כרתו אותן בעליהן ועשו אותן חבילות אין עליהם עון גזל. ופטורין מרחיצת ידים הוא שהם יכולין לאכול בלא נט"י קודם האכילה ואין מטריחין עליהם לבקש מים אבל אחר האכילה ירחצו ידיהם בהכרח לפי שהיא סכנה מפני שהמלח שלהם מזיק לעינים והיה מנהגם לטבול במלח בעת האכילה ולכן ניחוש שלא יגע בידו על עיניו ויזיקם וזהו טעם נט"י אחר האכילה וקראו אותם מים אחרונים. ומדמאי ענינו שהיו רשאין לאכול דמאי והוא דבר שלא הוציאו ממנו החקים שהוא חייב להוציאם כגון תרומת מעשר ומע"ש וכבר ביארנו דמאי ומשפטיו במס' דמאי. ומלערב ענינו שהן רשאין להשתמש במחנותם מאהל אל אהל ופטורין מלעשות עירוב בין האהלים שהם כמו חצירות אבל עירובי תחומין חייבין בהם ועוד יתבארו עירובי תחומין במקומם מזאת המסכתא. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מקיפים בקנים - נעוצים ועומדים, וזו היא מחיצת שתי, אבל של חבלים הויא מחיצה של עירב:

בשיירא דברו - הקילו אצלן שאין צריכים אלא או שתי כגון קנים או ערב כגון חבלים, אבל ליחיד לא הקילו אלא עד שיהיה בה שתי וערב. ושלשה בני אדם הרי הן כשיירא:

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו' - ר' יוסי ב"ר יהודה פליג עליה דאבוה, וקאמר אפילו לשיירא בעי שתי וערב:

אחד משני דברים - או שתי או ערב ואיכא. בין רבנן קמאי לרבנן בתראי דרבנן קמאי לא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא, בדרך, הואיל ואינו יכול לעשות מחיצה ראויה, ולא בישוב, ורבנן בתראי אמרי אחד משני דברים בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב, והלכתא כותייהו. אלא שאדם אחד או שנים ששבתו במדבר אין יכולים לעשות מחיצה גדולה יותר מבית סאתים שהוא מאה אמה אורך על חמשים רוחב כחצר המשכן, ושלשה בני אדם או יותר הן שיירא ויכולים לעשות מחיצה גדולה ואפילו כמה מילין כפי מה שצריך להם ולכלי תשמישם ולבהמתם, ובלבד שלא ישאר מקום פנוי בתוך המחיצה יותר מבית סאתים:

פטרו במחנה - ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות:

מביאין עצים - ואין חוששים משום גזל, ואפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילות:

ופטורים מרחיצת ידים - שלפני הסעודה, אבל במים שלאחר הסעודה חייבים. הואיל ונתקנו מחמת הסכנה של מלח סדומית המסמא את העינים, חמירא סכנתא מאיסורא:

ומדמאי - שאין צריכין להפריש תרומת מעשר של דמאי, כגון אם לקחו תבואה מעם הארץ:

ומלערב - עירובי חצרות, כגון מאהל לאהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב :

פירוש תוספות יום טוב

ומדמאי. גמרא דתנן (בפ"ג דדמאי) מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ופי' הר"ב שם דאם לנו חייבין לתקן. וכתבתי שם דאיכא בירושלמי דמוקי הכי. והקשה שם הר"ש מדהכא דתנן גבה ומלערב ש"מ דבשבתו ולנו איירינן ואפילו הכי פטורים מדמאי ע"כ. ונ"ל דאותו מ"ד סבירא ליה דהכא לצדדין קתני דפטורים מדמאי כשלא לנו ואם לנו ושבתו חייבים בדמאי אבל פטורין מלערב:

ומלערב. פי' הר"ב עירובי חצירות. אבל [עירובי] תחומין חייבין ובספ"ב דשבת כתב דעירובי תחומין יש להם סמך מקראי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יח) (על המשנה) ומדמאי. דתנן בפ"ג דדמאי מאכילין את העניים דמאי. ופירש שם הר"ב דאם לנו חייבין. והקשה הר"ש מדהכא דתנן גבה ומלערב ש"מ דשבתו ולנו איירינן ואפ"ה פטורים מדמאי. ונ"ל דלצדדין קתני דפטורים מדמאי כשלא לנו ואם לנו ושבתו חייבין בדמאי אבל פטורין מלערב. תוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) דיש להן סמך מקראי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בשיירא דברו דברי ד' יהודא:    בגמ' פריך שיירא אין יחיד לא והתניא ר' יהודה אומר וכו' ומשני דהא דקאמר ר' יהודה במתני' בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות גרועות של שתי או של ערב קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה בהנך מחיצות גרועות כדמוכח דיוקא דההיא ברייתא ורבנן ס"ל אפי' ליחיד כל צרכו ובלבד במדבר אבל לא בישוב ולהכי נקט שיירא דלא משכחת יחיד שילך במדבר אלא בחבורה רבה:

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב א"מ דברי ר' יוסי ב"ר יהודה:    ובגמ' פריך ומי אמר ר' יוסי ב"ר יהודה הכי והתניא וכו' ומשני הא דקאמר רי יוסי במתני' דאינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא לר' יוסי ב"רי יהודה דלרבנן ליחיד נמי כל צרכו יהבינן. ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי אתיא דר' יוסי ב"ר יהודה בשיטת אביו וחלוק על אביו בשיטת אביו ביחיד יותר מבית סאתים פי' דשניהם שוין שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים במחיצה פחותה כזו וחלוק על אביו בשיירא. פחות מבית סאתים. והן אשכחנה דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב נשמועינה מן הדא דמר ר' אחא תנא ר' חנן ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקים כאן כך חלוקים בכלאים וכלאים לאו אפי' היא בית רובע. והתם פליגי אמוראי כמה הוא מחנה ותני בשם ר' יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל:

ד' דברים פטרו במחנה:    היוצאים למלחמה ואפי' למלחמה הרשות וכ"ש למלחמת מצוה אע"פ שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום אסור ג"כ שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ה"ר יהונתן ז"ל. ופי' ר"ע ז"ל שלפני הסעודה אבל במים שלאחר הסעודה חייבין ע"כ: אמר המלקט כדקיי"ל מים אחרונים חובה. וכתבו תוס' ז"ל עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצויה בינינו א"נ לפי שאין רגילין לטבל אצבעותיהם במלח אחר אכילה ע"כ. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ופטורין מרחיצת ידים לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואם הם רחוקים ממים אפי' מיל דליחיד היינו מצריכין לילך למעין או לבור ומקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו ע"כ. ובירושלמי ר' יוסי ב"ר בון בשם רב כשם שבהליכתן פטורין מד' דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים:


פירושים נוספים