משנה נגעים ח ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ח · משנה ו | >>
שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה, פרחה מזו לזו ואחר כך פרחה בכולו, טהור.
בשפתו העליונה, בשפתו התחתונה, בשתי אצבעותיו, בשני ריסי עיניו, אף על פי שמדובקים זה לזה והם נראים כאחד, טהור.
פרחה בכולו, אבל לא בבוהק, טמא.
חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק, טהור.
חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה, רבי מאיר מטמאטז.
וחכמים אומרים, בוהק פחות מכעדשה, סימן טומאה בתחלה, ואין סימן טומאה בסוף.
שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה -
- פרחה מזו לזו,
- ואחר כך פרחה בכולו - טהור.
- בשפתו העליונה, ובשפתו התחתונה,
- בשתי אצבעותיו, בשני ריסי עיניו -
- אף על פי מודבקין זה לזה, והן נראין כאחת - טהור.
- בשתי אצבעותיו, בשני ריסי עיניו -
- פרחה בכולו, אבל לא בבוהק - טמא.
- חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק - טהור.
- חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה -
- רבי מאיר - מטמא.
- וחכמים אומרין: בוהק פחות מכעדשה -
- סימן טומאה - בתחילה,
- ואין סימן טומאה - בסוף.
- פרחה מזו לזו,
בהרת טמאה - היא אשר תהיה לה שיער לבן או מחיה או פסיון. והודיעך בכאן כי כאשר היו באדם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה, ופרחה הצרעת בכולו מן הטהורה, הנה הוא טהור, ולא נשימהו כמו פרח מן הטהור שהוא טמא כמו שקדם.
אף על פי שמדובקים זה בזה, והן נראין כאחת, טהור - העניין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני אברים מתדבקים, הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותן יחד כמו שיכללהו האבר האחד. ואם היו שתי אצבעות דרך משל, כאשר יתפרקו יראה במה שביניהם בשר חי, וכאשר חוברות ויראה כאחד יראה הלובן כולל להן הנה הוא טהור, וזהו עניין אמרו "אף על פי שמדובקים זה לזה", רוצה לומר אף על פי שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור.
- ואמר יתעלה כאשר ילבן כולו "והנה כסתה הצרעת"(ויקרא יג, יב), ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק.
- וכאשר כלל גופו אחת מארבע מראות או כולן הנה הוא הטהור כמו שהתבאר בראש המסכתא, שהן מצטרפין לפטור את ההופך כולו לבן.
- אולם אם כללו הלבן, וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא, עד שישוב זה הבוהק לאחד מארבע מראות.
- ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו, עוד נתגלה ממנו ראשי אברים, אם להם לא תשוב בשר חי אבל יתנגד הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה, לאומרו "וביום הראות בו בשר חי, יטמא"(ויקרא יג, יד) לא מקום לבן.
- ואמר יתעלה "או כי ישוב הבשר החי, ונהפך ללבן"(ויקרא יג, טז), ולא אמר "ונהפך לצרעת" כמו שאמר תחילה "והנה כסתה הצרעת"(ויקרא יג, יג).
- הנה יתבאר מכל זה:
- שאצל פריחת הצרעת לא יטהר,
- ונאמר בו "כולו הפך לבן" עד שיחזור מקום הבוהק צרעת,
- ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי, והבוהק לא ישאר הבשר בזה הבשר החי.
חזרו בו ראשי איברים, פחות מכעדשה - רוצה לומר כי אשר היה בשר כעדשה, ופחות מכעדשה מזה העדשה בוהק.
רבי מאיר אומר, שזה הבשר החי אינו כולו בוהק, אבל אשר בו מן הבוהק פחות מכעדשה, וכל פחות מכעדשה לא יתחבר אליו הנה הוא טמא. זה המאמר אמר אותו רבי מאיר לדברי רבי יוסי, אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה. ואמר לו רבי מאיר לפי זה הדעת, ואפילו היה קצת, העדשה ההיא בוהק. אמנם אצל רבי מאיר הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה, כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא, כמו שהתבאר בספרא.
וחכמים אומרים, שאצל פריחת הצרעת בגופו, כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי, וישלם שלמות השיעור כעדשה בוהק, הנה הוא נשאר בטומאתו, ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת, וזה בוהק כמו שקדם. אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר, ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה, וממנו קצתו בוהק רוצה לומר קצת זאת העדשה, הנה אינו סימן טומאה, ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיתגלה בשר חי מן בוהק כעדשה כמו שהשרשנו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
אחת טמאה. מוחלטת בשער לבן או במחיה או בפסיון:
ואחת טהורה. בסוף שבוע שני לאחר הפטור:
ופרחה מזו לזו. אפי' מטהורה לטמאה:
ואח"כ בכולו. משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הוה ליה פורח מן הטמא וטהור ובתוספתא פליגי רבי וחכמים:
בשפתו העליונה. חצי גריס בהרת וכן בשפה התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדובקין נראית כגריס שלם:
אבל לא בבהק. מראה לבנונית למטה מארבע מראות ומעכב את הפריחה:
חזרו בו ראשי אברים. שנתגלו מן הנגע ונעשה בהק טהור וה"ה בשאר הגוף דאע"ג דבהק מעכב את הפריחה בתחלה אינו מעכב בסוף ואגב סיפא נקט כאן ראשי איברים (וגבי פיו) נקט ראשי איברים משום רבותא דר"מ דאפילו בראשי איברים מטמא כשנתגלו פחות מכעדשה ונעשה בהק וכ"ש בשאר הגוף ורבנן דמטהרי לאו דוקא פחות מכעדשה דאפי' טובא טהור דבהק בסוף אינו מעכב:
תניא בתוספתא [שם] שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו בעור הבשר ולא מעור הבשר לתוכן טהור רבי נחמיה אומר אי מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ואם מטהורה לטמאה טמא. פי' ולא מעור הבשר לתוכן כלומר אע"פ שלא חזר ופרח מעור הבשר לתוכן טהור דכולו פרח קרינא ביה:
תניא בתורת כהנים (שם) ואם פרח תפרח אין לי אלא בזמן שפרחה כולו כאחת מניין פורחת וחוזרת ופורחת וחוזרת ת"ל תפרח אין לי אלא מלמעלן למטן מלמטן למעלן מניין ת"ל תפרח ואם פרח תפרח אין לי אלא מטמאה לטהורה מטהורה לטמאה מניין ת"ל תפרח ואם פרח תפרח רבי נחמיה אומר אם מתחלה פרח מטמאה לטהורה טהור מטהורה לטמאה טמא. עוד תניא בת"כ (שם) וכסתה הצרעת ולא הבהק שהייתי אומר הואיל והוא סי' טהרה בסוף תהא סי' טהרה בתחלה ת"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. עוד תניא בתורת כהנים בשר חי (שם) בשר חי החוזר טמא ואין בהק החוזר טמא והלא דין הוא בהק מעכב ומחיה מעכבת מה מחיה חוזרת ומטמאה אף בהק יחזור ויטמא ת"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא ואין בהק החוזר טמא:
אחת טמאה - מוחלטת:
ואחת טהורה - לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני:
ופרחה מזו לזו - בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה:
ואח"כ פרחה בכולו טהור - משום דטהורה נעשית טמאה יג כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אח"כ בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור) [הטמא, וטהור]:
בשפתו העליונה - חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד יד. וכן בשתי אצבעות ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם:
אבל לא בבוהק - מראה לבנונית למטה מארבעה מראות ומעכב את הפריחה:
חזרו בו ראשי אברים - שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק:
טהור - וה"ה בשאר הגוף. דאע"ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף טו. ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר"מ, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא ולא כר"מ. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא יז נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:
פרחה מזו לזו. פירש הר"ב בין מטהורה לטמאה כו'. משום דטהורה נעשית טמאה כו'. וכ"כ הר"ש. ובת"כ יליף ליה מדכתיב כפל לשון. ואם פרח תפרח. וכתב מהר"ם דלא נהירא לו לפרש כן משום דטהורה נעשית טמאה. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן לטמאו. פורח מן הטהור קרינן ליה. דכולה מלתא בכהן תליא כדמוכח בפ"ק בלהקל ולהחמיר. וכן בסוף פרקין. ועוד למה לי דתני פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. לתני סתמא פרחה בכולו. על כן נ"ל לפרש דדוקא נקט פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ ולבסוף פרח מזו לזו. ה"ל פורח מן הטהור. וטמא. אבל השתא דפרחה ברישא מזו לזו. אפי' פרחה מן הטהורה לטמאה. כיון דנתחברו ונעשו אחת קודם שפרח בכולו. כי הדר פרח בכולו. לא אמרי' ה"ל פורח מן הטהור וטמא. אלא פורח מן הטמא וטהור. דכיון דנתחברו ונעשו אחת. מסתבר טפי שהטהורה א) בטלה לגבי הטמאה. ב) כלומר ג) שהטמאה בטלה לגבי הטהורה כיון דאילו הוה חזי ליה כהן בההיא שעתא. הוי מחליט ליה משום פשיון ועוד כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. בנגעים אמרינן לקולא. וטובא אשכחן כה"ג במכילתין דאזלינן לקולא. וטעמא הוי כדמפרש בשלהי מס' נזיר הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. לטהרו או לטמאו. [וכתבתיו ספ"ד] הלכך אמרינן הכא. דה"ל פורח מן הטמא. וטהור. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהט"צ [הלכה ז] כתב בל' הזה ופרחה הטהורה לטמאה ואח"כ פרחה בכולו. הרי זה טהור. מפני שהיה מוחלט בטומאה. אע"פ שהטהורה היא שפרחה. ע"כ:
בשפתו העליונה בשפתו התחתונה כו'. פירש הר"ב בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר מאחר דע"י דבוקם נראה כגריס. הוי טמא. וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור. וכ"כ הכ"מ [שם] [ולשון אע"פ שמדובקים כו'. כלומר אע"פ שדוקא כשמדובקים וכו']. והרמב"ם מפרש דהא קמ"ל שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה. חשיב הפך כולו לבן. ומהר"ם לפי שטתו דלעיל דדוקא בפרח מזו לזו ברישא כו'. כתב בכאן. דה"פ דכשהיו לו שתי בהרות אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה [אחת טמאה ואחת טהורה. ויש מעט הפרש ביניהן. כשאינו מדביק שפתיו בחוזק זו לזו. וכן בשתי אצבעותיו. וכן בב' ריסי עיניו] ופרחה מזו לזו. ואח"כ פרחה בכולו מצד הטהורה לחוץ. ואתא לאשמעינן דלא תימא מאי דפרח ברישא מזו לזו ומחבר להו הוי כמאן דליתא. ולא חשיבא פריחה שמזו לזו לאחשובינהו כנגע אחד. כיון דזימנין כשמדבק שפתיו. אינו נראה. וכי הדר פרח מן הטהורה לחוץ. ליהוי כמו פורח מן הטהור. וטמא קמ"ל. דפריחה שבינתים חשיבא חבור. אע"ג דזימנין לא מתחזיא. וה"ל פורח מן הטמא וטהור. עכ"ל. וניחא טובא לדידיה דהשתא בשפתו העליונה וכו'. קאי שפיר ארישא אדקתני שתי בהרות וכו' [וגם ניחא לדידיה. לישנא דאע"פ כו'. אבל ק"ק לי דלמה יגרע בנראי' כאחד. דהא כתבתי לעיל בשמו דכשמחוברים אמרינן כאילו כולו טמאה. ועל כרחנו צריכין לומר. דסברתו דה"א שצריך שהפריחה תהיה נראית]:
פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא. בת"כ וכסתה הצרעת. ולא הבהק. שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה. ת"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. הר"ש. ועיין לשון מהר"ם דלקמן:
חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. מדלא יהיב שעורא כמה. ש"מ אפילו כעדשה. ואפילו טובא חזרו ונעשו בהק טהור. דאינה מעכבת את הפריחה לבסוף כלל. דדינו לבסוף כמו ד' מראות. וכן פרחה בכולו. אבל בבהק דרישא. לא יהיב שעורא. דאפילו פחות מכעדשה מעכב את הפריחה בתחלה לכ"ע. ומ"מ אצטריך לפרושי בסיפא וחכ"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. כי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. מהר"ם:
טהור. בת"כ בשר חי. בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. והלא דין הוא. בהק מעכב. ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמאה. אף בהק יחזור ויטמא. ת"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. הר"ש:
חזרו בו ראשי אברים ונתגלו פחות מכעדשה ר"מ מטמא. נ"ל מדלא קאמר בהדיא בהק. ש"מ דבכל ענין קאמר. בין שנתגלו ונעשו בהק. בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. והכי אמר ר"מ בהדיא בת"כ. מהר"ם:
וחכמים אומרים בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין סימן טומאה בסוף. וכתב הר"ב דרבנן מטהרי אפילו טובא נמי. דבהק בסוף אינו מעכב וכן כתב הר"ש. ומשום בתחלה דדוקא פחות מכעדשה. הוא דנקטי במלתייהו פחות מכעדשה. וכ"כ מהר"ם בתחלה. ואח"כ חזר בו. וכתב דבחנם נדחק בכך. כי מתפרש יפה בלא דוחק. דהא לא קאמר. ואין פחות מכעדשה סימן טומאה בסוף. אלא סתמא קתני וא"כ ה"ק בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין בהק סי' טומאה בסיף כלל וכלל. ואפי' טובא כדפריש ברישא חזרו ראשי אברים כמין בהק טהור. ואפי' טובא. ואיכא למימר נמי דאיירי נמי בלא בהק. (אין) [וק"נ דאין] גלוי אברים בלא בהק סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. כמו שהוא סימן טומאה בתחלה. וחכמים דהכא הוא ר' יוסי דפליג אר' מאיר בת"כ בגלוי אברים בלא בהק פחות מכעדשה דאין מעכב הפריחה בסוף ולהכי לא קתני ואין בהק סימן טומאה בסוף. אלא סתמא ואין סימן טומאה כו'. משום דבתרי גווני איירי. בלא בהק אין סימן טומאה פחות מכעדשה. הא בכעדשה הוי סימן טומאה בסוף בגלוי ראשי אברים. ובבהק אין סימן טומאה כלל בסוף בגלוי ראשי אברים. ואפי' טובא. והשתא ניחא דקיימא אר"מ. דאיירי נמי בתרתי כדפרישית. ופליגי עליה בתרוייהו ע"כ:
(יג) (על הברטנורא) ובתורת כהנים יליף ליה מכפל ואם פרוח תפרח. ומהר"מ הקשה על הר"ב, דבכהן תלי מילתא, וכל זמן דלא נזדקק ליה כהן, פורח מן הטהור קרינן ליה. ועוד, למאי תני פרחה מזו לזו כו', ליתני סתמא פרחה בכולו טהור. על כן נראה לפרש דדוקא בהכי טהור. אבל אי פרחה מן הטהורה לצד חוץ ואח"כ פרח מזו לזו הוי ליה פורח מטהור, וטמא. אבל השתא דפרח מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה כיון שנתחברו אמרינן שהטהורה טפלה לגבי טמאה, דכל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי בנגעים אמרינן לקולא. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) הר"ש. וכלומר, מאחר דעל ידי דיבוקם נראה כגריס, הוי טמא. וכשפרח ממנה, הוי פורח מן הטמא, וטהור. כ"מ. ולשון אע"פ שמדובקים כו', כלומר, אע"פ שדוקא כשמדובקים כו'. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) כל זה יליף ליה בתורת כהנים:
(טז) (על המשנה) ראשי אברים פחות כו'. נראה לי מדלא קאמר בהדיא בוהק, שמע מינה דהוא הדין בנעשו בשר חי לגמרי מטמא ר' מאיר. וכן הוא בהדיא בתורת כהנים. מהר"ם:
(יז) (על הברטנורא) ומשום בתחלה דדוקא [פחות], הוא דנקטי פחות מכעדשה. וכי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. אבל נראה לי דאין צריך לדחוקי בהכי, דהכי פירושו, ואין סימן טומאה בסוף כלל, דהא לא קאמר ואין פחות מכעדשה כו'. ויש לפרש נמי דאיירי נמי בלא בוהק, וקאי אפחות מכעדשה, שאין בשר חי סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. ובתרי גווני מיירי. וניחא רקיימי ארבי מאיר דאיירי נמי בתרתי. מהר"ם:
ואח"כ פרחה בכולו טהור. משום דטהורה וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט כן פירשה הר"ש ז"ל. וכתב עליו הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי האי טעמא דאי משום הפסק שבין שתי הפריחות קא מטהר לי' לפי שכבר טמא בפריחה ראשונה וה"ל פורח מן הטמא א"כ אמאי נקט שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה מזו לזו ליתני בהרת טהורה ופרחה וחזרה ופרחה בכולו טהור ועוד דהאי מלתא כבר תנינן לה לעיל פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהורה ונראה לפ' דבלא הפסק פרחה אלא שפריחת הטהורה עברה דרך הטמאה וכשהגיעה הפריחה עד הטמאה השלימה ופסקה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה מכאן ואילך ע"ש הטמאה ולכך טהור ור' נחמי' פליג בתוספתא ואמר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ומטהורה לטמאה טמא דאזיל בתר התחלת הפריחה. בשפתו העליונה וכו'. לפי פי' שפירשתי נראה לפ' בשתי אצבעותיו קאי ארישא וה"ק ל"מ כשיש הפרש בין שתי הבהרות דאמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה שפסקה ונשלמה שם הטהורה אלא אפי' הם סמוכות זו לזו שאחת בשפתו התחתונה וכו' אפ"ה אמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה פסקה שם הטהורה ממנה עכ"ל ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ולא עוד אלא אפי' היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה וכ' והראב"ד ז"ל השיגו איני יודע מאי אפי' ע"כ ועיין שם בכסף משנה וזה קיצור לשונו ז"ל ורבינו ז"ל כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חבורן זה לזה חשוב הפך כולו לבן והשתא הוי שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד ע"כ:
אע"פ שמדובקים. מ"מ מדביקים ונלע"ד שצריך הגהה להגהה וצריך להיות מדביקן:
אבל לא בבוהק. פי' רש"י ז"ל בפ' כל היד (נדה דף י"ט) בהק לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאוד בפניהם ע"כ:
חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. פי' הרמב"ם ז"ל שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי שאפילו הבהק לא ישאר בזה הבשר החי:
חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה. ר"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזו העדשה בהק ר"מ אומר מאחר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתתבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי ר' יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה וא"ל ר"מ לפי דעת זה ואפי' היה קצת העדשה ההיא בהק טמא אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שנתבאר בספרא [הגהה אמר המלקט עיין בספרא דפ"ה דפרשת נגעים ותמצא כדבריו אם הוא טעות שם שצריך להחליף שם דברי ר"מ לר' יוסי ודברי ר' יוסי אשר שם לר' מאיר אבל אם אין שם טעות צ"ע בדבריו ולא מצאתי מוגה בפי' משנה זו ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כי לא הגיה ז"ל רק מסכת כלים וקצת פרקים ממסכת אהלות כאשר רמזתי קצת מהגהותיו שם:]. וחכ"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי תחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצת זאת העדשה בהק הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה כמו שהשרשנו עכ"ל ז"ל והראב"ד ז"ל בהשגות פ"ז דהלכות טומאת צרעת גריס וחכמים אומרים בהק ופחות מכעדשה וכו' בוי"ו ואפשר דהרמב"ם ז"ל גרס נמי הכי לפי שיטתו כמו שכתב שם מהרי"ק ז"ל ע"ש:
יכין
שתי בהרות אחת טמאה: שהוחלט או הוסגר על ידה:
ואחת טהורה: שעמדה בעיני' ב' שבועות ופטרה:
פרחה מזו לזו: אפילו מהטהור להטמא:
ואח"כ פרחה בכולו טהור: דאף שהתחיל לפרוח מהטהורה. עכ"פ מיד כשפרח מזו לזו ונתחברו. נתבטלה הטהורה בטמאה. ולא איפכא. מדאין כח הטהורה חזק כל כך ככח הטמאה. דטהורה אין מטהרת את האדם והטמאה מטמאתו. ולפיכך היא טפילה לגבי טמאה. ומדנתבטלה הו"ל ככולה טמאה וכפרח אח"כ מטמאה דיינינן לה וטהורה. ולרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו] ה"ט דטהור דאע"ג דפרח מהטהורה. עכ"פ כיון דכל הגיף מוחלט הי'. הו"ל הטהורה כליתא. והו"ל כאילו פרח מהטמאה:
בשפתו התחתונה: ארישא קאי ור"ל שהי' בו ב' נגעים א' כאן וא' כאן. אחת טהורה ואחת טמאה. אע"ג שב' השפתות מפורדין זמ"ז שא"א לומר כברישא שנתבטל הטהורה בטמאה:
בשתי אצבעותיו: ר"ל לא מבעי' השפתות שברוב הפעמים הם מותאמים יחד ונוגעים זב"ז. אלא אפילו באצבעות שברוב פעמים אינן תכופים וסמוכין כל כך יחד כהשפתות:
בשני ריסי עיניו: אע"ג שברוב הפעמים העין פתוח ועומדין הריסין מרוחקים זמ"ז גם יותר מהאצבעות:
והם נראים כאחד: ר"ל אם רק נראין כנגע א':
טהור: אפילו התחיל הפריחה מהטהורה. ורבותא קמ"ל בהך בבא. דלא מבעיא ברישא שפרח מזל"ז תחלה. אפי' התחיל הפריחה שמזל"ז מהטהורה. עכ"פ תיכף כשהגיע הפריחה שמזל"ז להטמאה. י"ל דפקע כח הטהורה. וכשפרח אח"כ בכולה הו"ל כפרח מהטמאה אלא אפילו בהנך. דרק כשמדובקין זל"ז נראין כא' אבל באמת הן מופרשין זמ"ז הפרש רב. וא"א לומר שנתבטלה הטהורה בטמאה קודם שפרח כולו. אפ"ה מדעכ"פ נראין כנגע א' אם פרח אח"כ בכולו. אפילו התחיל הפריחה מהטהורה מחשב כאילו פרח מהטמאה:
פרחה בכולו אבל לא בבוהק: שהי' לו נגע קטנה והוסגר על ידה. ובסוף הסגר מצא שפרח בכולו רק שנשאר בהק או שהוחלט בנגע קטנה ע"י סיט"ו ואח"כ פרח בכולו רק שנשאר בהק ובוהק היינו כתם שלמטה מד' מראות. שאין דינו כבהרת:
טמא: דאע"ג דבוהק אמ"ט משום מחיה [כפ"ו סימן ל"ו] עכ"פ מעכב הוא את הפריחה בתחלה. ולהכי אם מתוך הסגר פשה הרי הוא טמא משום פשיון. ואם מתוך החלט פרח לא מחשב פריחה לטהרו. אבל אי"ל דמיירי הכא בבא בתחלה פרח בכולו חוץ מבהק. או שפרח כך אחר שנפטר בנגע קטנה. ליתא דא"כ אפילו יהי' דינו כפרח בכולו ממש. אפ"ה אם בתחלה צריך הסגר ב' שבועות. ואם לאחר הפטור הו"ל פרח מתוך הטהרה ויוחלט:
חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק: שפרח בכולו וטיהרו הכהן. ואח"כ חזרו בו רא"ב ובמקום החזרה הי' שם בהק:
טהור: וק' למה נקט הכא תרתי. בהק שבראשי [אברים] הרי גם בהק לבד החוזר אינו מעכב וטהור. וכדדרשינן בת"כ [שהביא הר"ש ותוי"ט] ובהראות בו בשר חי יטמא ולא בהראות בו בהק. ונ"ל דה"ט דהרי על כרחך הכא מיירי בשעיכבו רא"ב בתחלת הפריחה דאל"כ גם הם לבד בלי בהק אין מעכבין בסוף לפיכך אי הוה נקט בהק לחוד סד"א דדוקא בהק בשאר עור הבשר אינו מעכב בסוף. אבל בהק ברא"ב. כיון דרא"ב חמירי שכשיש בהק כעדשה ברא"ב מעכבין בתחלה [כרמב"ם פ"ז מטו"צ ה"ז] להכי יעכבו גם בסיף. קמ"ל דאע"ג שעכב בתחלה אפילו הכי מדאיכא תרתי לטיבותא בהק ברא"ב בסוף אין מעכבין וטהור:
חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה: דהו"ל נמי ב' לטיבותא:
ר' מאיר מטמא: דלא דמי לבהק ברא"ב דמודה ר"מ דאינו מעכב בסוף. די"ל בהק קיל מפחות מכעדשה. דבהק מצ"ע אינו מטמא כבהרת. משא"כ פחות מכעדשה רק מצד שיעורו אמ"ט דעכ"פ עור הבשר הוא. וראוי להטמא בבהרת כשאר עור הבשר. ולפיכך ס"ל לר"מ דכיון דהך פחות מכעדשה ברא"ב עיכב בתחלה הפריחה. להכי מעכב גם בסוף:
סימן טומאה בתחלה: בתחילת הפריחה בין א' מהן לבד בין שניהן יחד מעכבין הפריחה:
ואין סימן טומאה בסוף: דכמו כן בסוף בין א' מהן בין שניהן יחד אין מעכבין הפריחה. ותמוה דטענו חיטין והודו לו בשעורין. דר"מ קאמר דינו ברא"ב פחות מכעדשה דמעכב. ורבנן השיבו לו מבהק פחות מכעדשה דאינו מעכב. ולכן נ"ל גירסת הראב"ד [פ"ז מטו"צ ה"ה] היא עיקר. דגרס במשנתינו בהק ופחות מכעדשה. וא"כ ה"ק רבנן לר"מ. הרי בהק ופחות מכעדשה דינן שוה. דשניהן סיט"ו בתחלה ואינן סיט"ו בסוף. וא"כ כמו דמודית לן בבוהק ברא"ב בסוף שאינן מעכבין. ה"נ בפחות מכעדשה ברא"ב בסוף אף שעכב בתחלה אינו מעכב בסוף דהרי בשניהן יש ב' לטיבותא. ולפי"ז ג' חלוקים יש בחזרה. עור הבשר. בהק. ראשי אברים. בתחלה כל השלשה אפילו בפחות מכעדשה מעכב. דבפרח בכולה חוץ מפחית מכעדשה בא' מאלו הג'. לא מקרי פרח בכולה. אבל בסוף יש חילוק. (א) דבעור הבשר דוקא בכעדשה מעכב. (ב) ב ה ק אפילו בכעדשה אינו מעכב. אפי' עכב מתחלה הפריחה. (ג) ראשי אברים. צריך בסוף תרתי לריעותא. שיהי' כעדשה. ושכבר עיכב שם בתחילת הפריחה אבל בחדא לריעותא אינו מעכב. ר"ל בפחות מכעדשה. אפילו בעיכב בתחלה. או בכעדשה בסוף ולא עיכב בתחלה. אין מעכב בסוף. וכ"כ בוהק ברא"ב אע"ג דבתחלה עיכב. אפ"ה בסוף אינו מעכב הפריחה. והיינו נמי מדהו"ל תרתי לטיבותא [ועי' היטב לעיל פ"ו מ"י. ופ"ח מ"ה ודו"ק]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת