תפארת ישראל על נגעים ח

משנה נגעים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נגעים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הפורח מן הטמא:    כגון שהוחלט בנגעו. או אפילו הי' רק טמא מוסגר. ובסוף ההסגר ראהו הכהן שפרח בכולו:

חזרו בו ראשי אברים:    ר"ל ואם לאחר שפרח בכולו. חזר ונתגלה בו אפילו רק א' מכ"ד ראשי אברים. אע"ג שהכ"ד ראשי אברים אין מטמאין משום מחיה [כלעיל פ"ו מ"ז]. היינו רק בבהרת קטנה. אבל בבהרת גדולה. דהיינו שכולו הפך לבן. לא די שמעכב הפריחה בתחלה. אלא אפילו אחר שנטהר ע"י שהפך לבן. אם לאחר הפטור חזרו בו ראשי אברים. הר"ז מוחלט. לא משום פסיון. דהיינו מדפשה מתחלה עד סמוך לרא"ב. ליתא. דכיון שהנגע התחיל מבחוץ להרא"ב לכסות הגוף. אפילו פשה אח"כ עד סמוך לרא"ב. לא יוחלט ע"י פשיון כזה. מדאין נגע פושה לתוכה. אלא משום מחיה מטמא אותו שחזרו בו הרא"ב דגזה"כ הוא. דבפרח בכולו אז גם הרא"ב יטמאו משום מחיה וכדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא מכל מקום דאל"כ מיותר לגמרי דכבר כ' ברישא דמחי' מטמא. ומה"ט אמ"ט רק כשנתגלה מהרא"ב כעדש' כדין מחיה בשאר מקום שבגוף. ורק בתחילת הפריחה. אפי' משהו שנשאר מגולה ברא"ב וכ"ש בשאר מקום שבגוף מעכב הפריחה [ועי' הר"ב במ"ה ולקמן סי' נ"ט]. מיהו אין חזרת רא"ב מטמא רק כשעכבו בתחילת הפריחה. וחזרו ונתכסו ונטהר. וחזרו ונתגלו [וכלקמן סי' כ"ו]:

עד שתתמעט בהרתו מכגריס:    ר"ל אם בתחלה קודם שפרח הוחלט בש"ל או מחיה אינו נטהר השתא כשעדיין הסיט"ו בנגעו. רק כשנתמעט הנגע מכגרים. ואם מתחלה קודם שפרח הי' מוסגר. ופרח אח"כ בכולו מהסגרו ונטהר ואח"כ חזרו בו רא"ב ונטמא משום מחיה. אז אפילו תתמעט הבהרת עצמו מכגריס. עכ"פ כיון שהבהרת עם המחיה שבאמצעה הם יחד כגריס נשאר בטומאתו עד שיתמעט שניהן יחד מכגריס:

מן הטהור:    אי"ל שהי' טהור גמור. ובא לפני הכהן פורח בכולו. א"כ היכא קאמר הכא טמא הרי א"צ אלא סגירה [וכמשנה ז'] ותו האיך קאמר בסוף עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. הרי לא היתה עדיין כלל. אלא הכא מיירי בבא לפני כהן בנגע כגריס. ועמדה בעינה ב' שבועות ונטהר עי"ז. או שהוחלט בא' מסיט"ו ועברו ונטהר ולאחר שאירע זה או זה פרח בכולו:

טמא:    מוחלט משום פסיון:

חזרו בו ראשי אברים:    לאחר שהוחלט מדפרח מתוך טהרה:

טמא:    ר"ל נשאר בטומאתו:

עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה:    קודם פריחה:

משנה ב

ובה מחיה כעדשה:    והחליטו. דאל"כ כשפרח אח"כ טמא. דכל השנויים שנתהוו בהנגע קודם שחרץ הכהן משפטו. אינן נחשבי' לשנוי. והו"ל כבא בתחלה הפך לבן דצריך הסגר [כמשנה ז']:

פרחה בכולו:    ונשארה המחיה. ולא הראה כך להכהן:

ואחר כך הלכה לה המחיה:    ונתכסה גם היא מהנגע ואז הראוה להכהן:

ואחר כך פרחה בכולו:    דכשעבר המחיה קודם שהספיק לטהרו. פרח בכולו. דאי פרח בכולו לאחר שטהרו מהמחיה הרי פרח מתוך הטהרה [ומ"ש רכ"מ [פ"ז מטו"צ ה"ג] דמיירי שפרח בכולו קודם שהראה להכהן שהלכה המחיה. נ"ל דלאו דוקא דאפילו ראהו כל שלא חרץ משפטו עדיין הו"ל כאילו לא ראהו עדיין [כפ"ז סי' ל"ד וסי' מ"ח]:

טהור:    וקמ"ל רישא אע"ג דפרח בכולו ואח"כ הלכה המחיה. אע"ג דבכה"ג לא פרח רק אחת לאחת. אפ"ה טהור. וקמ"ל סיפא דאע"ג דהלכה המחיה שהוא סי' טהרה לא אמרינן דכשפרח אח"כ בכולו הו"ל כפרח מתוך הטהרה. עכ"פ מדלא חרץ הכהן משפטו עדיין לטהרו. לא מחשב כפרח מתוך הטהרה:

נולדה לו מחיה:    אחר שפרח בכולו:

טמא:    פשיטא. אלא משום סיפא נקט לה. דר' יהושע מטמא גם בנולד בו ש"ל אחר שפרח בכולו. דמדמי להו למחי':

ר' יהושע מטמא:    דיליף לה במה מצינו ממחיה:

וחכמים מטהרין:    דס"ל דדוקא במחיה גלי קרא דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא. וודאי משמע מינה דסיט"ו אחר לא:

משנה ג

אף על פי ששער לבן במקומו:    וכ"ש בנשרו אחר שפרח בכולו או אפילו בנשרו מקודם. רק שלא הספיק לטהרו עד שפרח בכולו דיינינן לי' כפרח מטומא':

טהור:    בהא גם ר' יהושע מודה. מדטיהרתו פריחה שבא' אחריו:

פרחה בכולו טהור:    קמ"ל דאע"ג דפסיון גרע משאר סיט"ו. דהרי הפך לבן ג"כ רק פסיון הוא. ואיך יבטל פסיון לפסיון אפ"ה טהור:

וכולן:    ר"ל כל הטהורים שבהפך לבן דלעיל. בין בהפך לבן אחר מחיה שנזכר לעיל במשנה ב' ובין בהפך לבן אחר שער לבן. או אחר פסיון שנזכר במשנה ג':

שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאין:    מדקאי אכולהו ג' נקט טמאים לשון רבים. משא"כ בכל הנהו דלעיל:

פרחה במקצתו טמא:    קמ"ל אפילו לא נשאר כעדשה:

פרחה בכולו טהור:    קמ"ל אף שהפך מעט מעט הרבה פעמים:

משנה ד

כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טהרו טמא:    שהי' טמא מקודם ע"י א' מג' סימני טומאה או שהוחרץ דינו להסגיר. וע"י שפרחה בכולו ונתכסו הרא"ב שהיה מגולים מקודם. נטהר:

כשיחזרו טמאים:    נ"ל דפרושי קמפרש תנא למשנה א' וה"ק הא דאמרינן שם דבחזר א' מראשי אברים אחר שנטהר ע"י פריחה טמא היינו דוקא כשאחד מראשי אברים הי' מעכב הפריחה בתחילה. וכגון שהי' בו נגע קטנה והסגירו. ומצא בסוף הסגר א' או ב' שפשה על כל גופו חוץ מראשי אברים או יותר והוחלט עי"ז מדפשה ואח"כ נתכסו גם הרא"ב שהי' מגולין תחלה. הרי בפריחתן זה טיהרו את הטמא להכי כשחזר א' מהן ונתגלה חוזר לטומאתו [ועי' רב"א]. וכ"כ אם בסוף הסגר א' או ב' פרח בכולו ונתכסו גם רא"ב ונטהר. ואח"כ חזרו רא"ב. הרי בפריחתן בסוף ההסגר טיהרו את הטמא. דאילו הי' נשארים מגולים אז הי' נשאר בטומאתו להכי כשחזרו השתא אחר שנתכסו טמא. וכ"כ בבא בתחלה פרח בכולו חוץ מרא"ב שדינו להסגיר ובסוף ההסגר ראשון נתכסו גם הרא"ב ונפטר. מדהפך כולו לבן מתוך הסגר. ואח"כ חזרו ונתגלו בו הרא"ב. דלכאורה הי' ראוי לטהרו משום דהרא"ב לא עכבו בתחלה הפריחה. דהרי אפילו אילו הי' בא בתחלה כולו הפך לבן ומכוסי' בו גם הרא"ב. אפ"ה היה צריך הסגר [כרמב"ם פ"ז מטו"צ ה"א]. אפ"ה כיון שאילו בסוף הסגר א' לא היו מתכסין רא"ב הי' צריך הסגר ב'. א"כ בפריחתן בסוף הסגר א' טיהרו את הטמא. לפיכך כשחזרו ונתגלו אחר שנתכסו טמא. אבל בבא בתחלה כולו הפך לבן וגם הרא"ב שצריך סגירה. וכשעמד כך בעינו ב' שבועות נטהר. ואח"כ חזרו בו ראשי אברים. נשאר בטהרתו. והיינו משום דהרי פריחתן שבתחלה לא טיהרו את הטמא. דהרי בין שהיו נשארים מכוסים אחר הסגר ראשון או שהיו חוזרים ונתגלו אז. הי' צריך הסגר שני. וכ"כ בסוף הסגר ב' בין שמצאן אז מכוסים או מגולים הי' פוטרו. לפיכך כשחזרו ונתגלו אחר שנפטר. נשאר בטהרתו. ולא עוד אלא אפילו בא בתחלה פרח בכולו חוץ מרא"ב. ועמד בעינו בסוף שבוע א'. ובסוף שבוע ב' נתכסו גם הרא"ב ונטהר. ואח"כ חזרו ונתגלו הרא"ב נשאר בטהרתו. דאע"ג שהרא"ב עכבו טהרתו בסוף שבוע א'. דהרי אלו נתכסו אז הי' מטהרו לאלתר. עכ"פ כיון דבסוף הסגר ב' לא הועיל פריחתן כלום. דהרי אילו גם לא הי' מכוסי' אז. ג"כ היה מטהרו. ככל העומד בעיני' ב' שבועות. א"כ פריחתן בסיף הסגר ב'. לא טיהר הטמא. לפיכך כשחזרו ונתגלו אחר שנתכסו נשאר בטהרתו. וכ"כ בבא בתחלה פרח בכולו חוץ מראשי אברים. והי' בו אז מחיה או ש"ל. והוחלט. ואח"כ נתכסו המחיה ועבר הש"ל. וגם הרא"ב נתכסו ונטהר. ואח"כ חזרו בו רא"ב נשאר בטהרתו. דהרי פריחת הרא"ב לא טיהרו את הטמא. דהרי גם אילו לא נתכסו אז. הי' נטהר מדעברו הסיט"ו. להכי גם השתא נשאר בטהרתו:

כל חזירת ראשי אברים שבחזירתם טימאו טהור:    כגון שבפריחתן טיהרו תחלה הטמא. וכדאמרן:

נתגלו טמא:    נ"ל דנתגלו טמא קמ"ל. דאי מרישא סד"א דדוקא בהפיכה ראשונה אמרינן דכשטיהרו בפריחתן את הטמא אז אם אח"כ חזרו ונתגלו חוזר לטומאתו. אבל בפריחה שנייה. וכגון שבתחלה בפריחה ראשונה טיהרו הרא"ב את הטמא מדנתכסו ונטהר. ואח"כ נולד לו מחיה במקום אחר בהגוף והוחלט. וחזרה המחיה ונתכסה. הרי בפריחה שנייה זו לא טיהר כיסויין את הפריחה. דהרי הרא"ב נשארו מכוסין. ואעפ"כ הי' טמא מחמת המחי' וסד"א דלהכי כשחזרו ונתגלו הרא"ב אחר פריחה שניי' זו לא יחזור לטומאתו. קמ"ל דעכ"פ כיון דבפריחה ראשונה טיהר פריחת הרא"ב את הטמא. לפיכך גם חזרתן לאחר פריחה שנייה מחזירתו לטומאתו:

אפילו מאה פעמים:    ר"ל אפילו פרח וחזר ק' פעמים. ובכולן לא טיהר פריחת רא"ב את הטמא רק בפעם הראשון. אפ"ה אם אח"כ חזר ופרח בכולה ונטהר ואח"כ חזרו רא"ב. חוזר לטומאתו:

משנה ה

כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת:    דהיינו כל עור הבשר. ואפילו רא"ב דאמ"ט במחיה. עכ"פ כשיש שם בהרת עם ש"ל או פסיון טמא [כפ"ו סי' ל"ז] ואפילו להראב"ד שהבאנו שם דס"ל דרא"ב אפילו בש"ל או פסיון אמ"ט. עכ"פ נגע שחוצה להן פושה לתוכן. ושפיר שייך גבייהו דמטמא בבהרת. [ומהר"ב כאן מוכח דס"ל כהראב"ד. ואולם לעיל [פ"ו מ"ז] משמע דס"ל כהרמב"ם דרק במחי' אמ"ט וצ"ע]:

מעכב את הפריחה:    דאם נשתייר ממנו מקצת שלא פרח עלי'. ואפילו פחות מכעדשה. לא נטהר:

כל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת:    כגון ראש וזקן ואינך דנקט לקמן במשנה:

אינו מעכב את הפריחה:    דבפרח בכולהו. אפילו נשתיירו הנהו שלא פרח בהן. אפ"ה טהור:

כיצד:    נ"ל דאצטריך למתני כיצד. היינו משום דאמרינן לעיל דבכל שאינו ראוי דקאמר בסיפא נכלל נמי ראש וזקן. ולפיכך סד"א דאפילו אם בשעת פריחה כבר היה נקרחו הראש והזקן. וראויין להטמא בנגע [כלעיל פ"ו מ"ח]. אפ"ה כיון דפעם אחד דהיינו קודם שנקרחו לא היה ראויין להטמא בנגע. גם השתא לא יעכבו הפריחה. להכי קמ"ל כיצד. דדוקא כשפרח בכולהו ואח"כ נקרחו אינן מעכבין. אבל בנקרח ואח"כ פרח מעכבין הפריחה [וכפ"ו סמ"ח]:

פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן בשחין במכוה ובקדח המורדין:    והיה זה מתוך הסגר או חלט. ומדלא עכבו הנך אז הפריחה [כפ"ז סי' ה'] להכי טיהרו אז הכהן. ונל"פ דה"ה תוך העין ואינך [דפ"ו מ"ח]. אלא מדבעי למנקט וחזר וכו'. והרי בעין ואינך ל"ש וחזר. להכי לא נקט להו:

השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת:    דלאחר שפרח בכולו חוץ מהנך ונטהר. חזרו אלו להתהוות ראויין להטמא בנגע. ונל"פ דה"ה בנרפא מקום השחין והמכוה לגמרי דראוין אז לבהרת ממש. אפ"ה מדבתחלה לא עיכב גם השתא אינו מעכב הפריחה. רק נקט צרבת משום סיפא דהא בתחילת הפריחה. אפילו כשהי' רק צרבת. שאמ"ט בבהרת ממש רק בשחין ומכוה. אפ"ה מעכבין הפריחה כיון דעכ"פ אפשר שיתטמא שם במין נגע. [ואע"ג דא"כ ראש וזקן גם כשלא נקרחו. הרי אפשר שיתטמא שם בנתק ואי"ל הרי לא ניתק שם השער עדיין ליתא דהרי ה"נ אין כאן נגע שחין ומכוה עדיין. ואפ"ה חשבית למקומו ראוי לנגע. י"ל שחין ומכוה שאני דפוסל רק בד' מראות כשאר בהרת שבעור הבשר רק שהתורה גזרה שיטמא רק בשבוע א' ובב' סימנים [כרפי"ז] אבל עכ"פ מין בהרת הוא. אבל נתק דפוסל בכל המראות אינו מין בהרת כלל]:

טהורים:    ר"ל נשארו בטהרתן דאף דהשתא ראויין להטמא בבהרת. עכ"פ כיון דבתחלת הפריחה לא עכבו טהרתו גם השתא אין מעכבין. וכברא"ב לעיל סי' כ"ו. וג"ל דלא מיירי בפרח בכולו מתוך הסגר ונטהר. ואח"כ נקרח הראש. ליתא דא"כ פשיטא דטהור דהרי משום מחיה אין לטמא [כפ"ו סי' ס"ט] וכיון שכן וכי משום שנתמעט הנגע מגרע גרע. דהרי גם זה נתמעט נגעו דתחלה הי' כולו הפך לבן. והשתא ע"י שנקרח הראש תו אינו כולו הפך לבן. אלא מיירי שהי' הפך לבן מתוך החלט. וכגון שהוחלט ע"י ש"ל או פשיון. ואח"כ פרח בכולו חוץ מראוז"ק ונטהר. וחזרו תו ראוז"ק ונקרחו. ולהכי סד"א כיון דהשתא שנקרחו ואין דינו כהפך כולו לבן. והסיט"ו עדיין במקומו חזר לטומאתו קמ"ל:

אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן לשחין למכוה ולקרח:    וא"כ לא הי' טהור עדיין דהרי בתחלה גם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. ולרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו] גם חצי עדשה שסמוך לראש וזקן אינו מעכב הפריחה. א"כ אופן דנקט תנא מיירי אפי' טיהרו הכהן בפריחה זו:

השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת:    וא"כ בין לדידן שלא נטהר עדיין קודם שנקרח ובין להרמב"ם הנ"ל דס"ל דמשום שהחצי העדש' לא עיכב הפריחה לפיכך קודם שנקרח טהור הי'. עכ"פ השתא שנקרח הראש והזקן. והשחין והמכוה נעשו צרבת. הרי הן עצמן מעכבין הפריחה ודינו השתא כנגע קטנה. וכשהי' בו ש"ל מקודם או נולדו לו ש"ל השתא נטמא:

בהרת:    ר"ל אע"ג שאחר שנקרחו ועשו צרבת. נתפשטה הבהרת גם על החצי עדשה שהי' נשאר תחלה סמוך להראש והזקן ולא נשאר מגולה מבהרת רק הראש והזקן שנקרחו והשחין והמכוה שנעשו צרבת. והרי אלו לבד לא הי' מעכבין הפריחה בתחילה:

טמא:    לא משום דחשבינן להקרחת והצרבת כמחיה. דהרי אמ"ט משום מחיה [כפ"ו סי' ס"ט]. וגם אי"ל דמדנתכסה החצי עדשה יטמא משום פסיון. ליתא דהרי אין נגע פושה לתוכו. אלא ר"ל שכשיוולד בו ש"ל טמא. ואין דינו כש"ל שנולד בפרח בכולו דטהור. וא"ת לדידן דגרסינן לעיל סי' ל"ז טהורים. א"כ מ"ש הכא מהתם. י"ל התם מעיקרא הוה פרח בכולהו. משא"כ הכא מעיקרא והשתא לא פרח כל הראוי לפרוח. [ופשוט דלרמב"ם הנ"ל א"צ לחלוק בכה"ג. דהרי לדידי' גם לעיל גרסינן טמאים. רק קמ"ל בהך בבא דגם חצי עדשה שסמוך להראש וזקן וכו' דינן כראש וזקן וכל זמן שאינו מעכבין גם הוא אינו מעכב]:

עד שתפרח בכולו:    ר"ל עד שתפרח הנגע ותתפשט גם על הקריחה ועל הצרבת:

משנה ו

שתי בהרות אחת טמאה:    שהוחלט או הוסגר על ידה:

ואחת טהורה:    שעמדה בעיני' ב' שבועות ופטרה:

פרחה מזו לזו:    אפילו מהטהור להטמא:

ואח"כ פרחה בכולו טהור:    דאף שהתחיל לפרוח מהטהורה. עכ"פ מיד כשפרח מזו לזו ונתחברו. נתבטלה הטהורה בטמאה. ולא איפכא. מדאין כח הטהורה חזק כל כך ככח הטמאה. דטהורה אין מטהרת את האדם והטמאה מטמאתו. ולפיכך היא טפילה לגבי טמאה. ומדנתבטלה הו"ל ככולה טמאה וכפרח אח"כ מטמאה דיינינן לה וטהורה. ולרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו] ה"ט דטהור דאע"ג דפרח מהטהורה. עכ"פ כיון דכל הגיף מוחלט הי'. הו"ל הטהורה כליתא. והו"ל כאילו פרח מהטמאה:

בשפתו התחתונה:    ארישא קאי ור"ל שהי' בו ב' נגעים א' כאן וא' כאן. אחת טהורה ואחת טמאה. אע"ג שב' השפתות מפורדין זמ"ז שא"א לומר כברישא שנתבטל הטהורה בטמאה:

בשתי אצבעותיו:    ר"ל לא מבעי' השפתות שברוב הפעמים הם מותאמים יחד ונוגעים זב"ז. אלא אפילו באצבעות שברוב פעמים אינן תכופים וסמוכין כל כך יחד כהשפתות:

בשני ריסי עיניו:    אע"ג שברוב הפעמים העין פתוח ועומדין הריסין מרוחקים זמ"ז גם יותר מהאצבעות:

והם נראים כאחד:    ר"ל אם רק נראין כנגע א':

טהור:    אפילו התחיל הפריחה מהטהורה. ורבותא קמ"ל בהך בבא. דלא מבעיא ברישא שפרח מזל"ז תחלה. אפי' התחיל הפריחה שמזל"ז מהטהורה. עכ"פ תיכף כשהגיע הפריחה שמזל"ז להטמאה. י"ל דפקע כח הטהורה. וכשפרח אח"כ בכולה הו"ל כפרח מהטמאה אלא אפילו בהנך. דרק כשמדובקין זל"ז נראין כא' אבל באמת הן מופרשין זמ"ז הפרש רב. וא"א לומר שנתבטלה הטהורה בטמאה קודם שפרח כולו. אפ"ה מדעכ"פ נראין כנגע א' אם פרח אח"כ בכולו. אפילו התחיל הפריחה מהטהורה מחשב כאילו פרח מהטמאה:

פרחה בכולו אבל לא בבוהק:    שהי' לו נגע קטנה והוסגר על ידה. ובסוף הסגר מצא שפרח בכולו רק שנשאר בהק או שהוחלט בנגע קטנה ע"י סיט"ו ואח"כ פרח בכולו רק שנשאר בהק ובוהק היינו כתם שלמטה מד' מראות. שאין דינו כבהרת:

טמא:    דאע"ג דבוהק אמ"ט משום מחיה [כפ"ו סימן ל"ו] עכ"פ מעכב הוא את הפריחה בתחלה. ולהכי אם מתוך הסגר פשה הרי הוא טמא משום פשיון. ואם מתוך החלט פרח לא מחשב פריחה לטהרו. אבל אי"ל דמיירי הכא בבא בתחלה פרח בכולו חוץ מבהק. או שפרח כך אחר שנפטר בנגע קטנה. ליתא דא"כ אפילו יהי' דינו כפרח בכולו ממש. אפ"ה אם בתחלה צריך הסגר ב' שבועות. ואם לאחר הפטור הו"ל פרח מתוך הטהרה ויוחלט:

חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק:    שפרח בכולו וטיהרו הכהן. ואח"כ חזרו בו רא"ב ובמקום החזרה הי' שם בהק:

טהור:    וק' למה נקט הכא תרתי. בהק שבראשי [אברים] הרי גם בהק לבד החוזר אינו מעכב וטהור. וכדדרשינן בת"כ [שהביא הר"ש ותוי"ט] ובהראות בו בשר חי יטמא ולא בהראות בו בהק. ונ"ל דה"ט דהרי על כרחך הכא מיירי בשעיכבו רא"ב בתחלת הפריחה דאל"כ גם הם לבד בלי בהק אין מעכבין בסוף לפיכך אי הוה נקט בהק לחוד סד"א דדוקא בהק בשאר עור הבשר אינו מעכב בסוף. אבל בהק ברא"ב. כיון דרא"ב חמירי שכשיש בהק כעדשה ברא"ב מעכבין בתחלה [כרמב"ם פ"ז מטו"צ ה"ז] להכי יעכבו גם בסיף. קמ"ל דאע"ג שעכב בתחלה אפילו הכי מדאיכא תרתי לטיבותא בהק ברא"ב בסוף אין מעכבין וטהור:

חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה:    דהו"ל נמי ב' לטיבותא:

ר' מאיר מטמא:    דלא דמי לבהק ברא"ב דמודה ר"מ דאינו מעכב בסוף. די"ל בהק קיל מפחות מכעדשה. דבהק מצ"ע אינו מטמא כבהרת. משא"כ פחות מכעדשה רק מצד שיעורו אמ"ט דעכ"פ עור הבשר הוא. וראוי להטמא בבהרת כשאר עור הבשר. ולפיכך ס"ל לר"מ דכיון דהך פחות מכעדשה ברא"ב עיכב בתחלה הפריחה. להכי מעכב גם בסוף:

סימן טומאה בתחלה:    בתחילת הפריחה בין א' מהן לבד בין שניהן יחד מעכבין הפריחה:

ואין סימן טומאה בסוף:    דכמו כן בסוף בין א' מהן בין שניהן יחד אין מעכבין הפריחה. ותמוה דטענו חיטין והודו לו בשעורין. דר"מ קאמר דינו ברא"ב פחות מכעדשה דמעכב. ורבנן השיבו לו מבהק פחות מכעדשה דאינו מעכב. ולכן נ"ל גירסת הראב"ד [פ"ז מטו"צ ה"ה] היא עיקר. דגרס במשנתינו בהק ופחות מכעדשה. וא"כ ה"ק רבנן לר"מ. הרי בהק ופחות מכעדשה דינן שוה. דשניהן סיט"ו בתחלה ואינן סיט"ו בסוף. וא"כ כמו דמודית לן בבוהק ברא"ב בסוף שאינן מעכבין. ה"נ בפחות מכעדשה ברא"ב בסוף אף שעכב בתחלה אינו מעכב בסוף דהרי בשניהן יש ב' לטיבותא. ולפי"ז ג' חלוקים יש בחזרה. עור הבשר. בהק. ראשי אברים. בתחלה כל השלשה אפילו בפחות מכעדשה מעכב. דבפרח בכולה חוץ מפחית מכעדשה בא' מאלו הג'. לא מקרי פרח בכולה. אבל בסוף יש חילוק. (א) דבעור הבשר דוקא בכעדשה מעכב. (ב) ב ה ק אפילו בכעדשה אינו מעכב. אפי' עכב מתחלה הפריחה. (ג) ראשי אברים. צריך בסוף תרתי לריעותא. שיהי' כעדשה. ושכבר עיכב שם בתחילת הפריחה אבל בחדא לריעותא אינו מעכב. ר"ל בפחות מכעדשה. אפילו בעיכב בתחלה. או בכעדשה בסוף ולא עיכב בתחלה. אין מעכב בסוף. וכ"כ בוהק ברא"ב אע"ג דבתחלה עיכב. אפ"ה בסוף אינו מעכב הפריחה. והיינו נמי מדהו"ל תרתי לטיבותא [ועי' היטב לעיל פ"ו מ"י. ופ"ח מ"ה ודו"ק]:

משנה ז

הבא:    ר"ל הבא בתחלה לפני כהן:

כולו לבן יסגיר:    ב' שבועות ככל בהרת. שבאם יוולד לו ביני ביני מחי' או ש"ל. יחליט ובאם לאו יפטרנו:

נולד לו:    בסוף הסגר א' או ב' של הבא בתחלה כולו הפך לבן:

שער לבן:    וכ"ש מחי'. דהרי אפילו הפך לבן מתוך הטומאה ונטהר. ואח"כ נולד לו מחיה טמא. רק נקט ש"ל לרבותא. דאע"ג דבכל הפך לבן מתוך הטומאה שטהור. אף שנולד לו אח"כ ש"ל נשאר בטהרתו. אפ"ה הבא בתחלה הפך לבן שצריך הסגר. אם נולד לו ש"ל אח"כ טמא. ונקט תנא שנולד בו הסיט"ו בסוף הסגר וכ"ש בבא בתחלה מיד הפך לבן עם סיט"ו שמחליטו הכהן מיד [כהרמב"ם רפ"ז מט"צ]:

השחירו שתיהם או אחת מהן:    אחר שהוחלט בש"ל:

הקצירו שתיהן:    או הקצירו וכו'. וכן כולהו או או קתני:

נסמך:    או או:

השחין את שתיהן או את אחת מהן:    וא"כ אין השערות בהבהרת:

או חלקן:    שנולד שחין בין ב' השערות:

המכוה ומחית המכוח והבוהק:    והרי כל א' מהני לטהר הש"ל שבבהרת קטנה [כלעיל סוף פ"א]. והכא בפרח בכולו מיירי שאחר שנולד לו א' מהשנויים הללו טיהרו הכהן ואח"כ נולד לו וכו':

או שער לבן טמא:    אע"ג דכל ש"ל שנולד אחר שנטהר בפריחה אמ"ט [כלעיל מ"ב סי' י"ז] והרי הכא נמי בשטיהרו כהן אחר שעבר ש"ל מיירי וכמש"ל [וכ"כ רתוי"ט ד"ה נולד]. י"ל התם מיירי בשפרח מתוך הטומאה דנטהר משום הפיכה. אז דוקא ש"ל שנולד בו אח"כ אמ"ט. אבל הכא שבא בתחלה בהפיכה. דלא משום הפיכה נטהר רק מדעברו הש"ל להכי כשחזרו טמא:

ולא שער לבן טהור:    ג"ל דקמ"ל דאף שהש"ל שהוחלט בהן מקודם שעברו. נולדו לו בסוף שבוע א'. והרי אפי' לא הי' נולדים לו הש"ל הי' מחויב להסגר עוד שבוע א'. וכי משום שנולד לו ש"ל והוחלט ואח"כ עבר הש"ל. ירוויח השתא לבלי להסגר עוד השבוע שהי' חייב. קמ"ל דכיון שהוחלט ביני ביני. עבר חיובו דמעיקרא. ולפיכך כשעבר הסיט"ו נפטר לגמרי. והך משנה הוה ממש דוגמת משנה ה' בפרק א'. רק קמ"ל הכא. דבהרת גדולה. דהיינו פרח בכולו בתחלה. דינו כבהרת קטנה התם. שהיתה תחלה רק על מקצת גופו. דכשם בבהרת קטנה התם יסגיר שבוע א' וב'. ואם נולד ביני ביני ש"ל או מחיה או פסיון טמא. ה"נ בבהרת גדולה הכא. אף דפסיון לא שייך בה. דהרי כולו מכוסה. עכ"פ. בנולד לו ש"ל או מחיה יחליט. וכשם שהתם בבהרת קטנה. אם עבר אח"כ הסי"ט. פטור מההסגר של שבוע ב' שהי' חייב מתחלה ה"נ בבהרת גדולה:

וכולן:    נ"ל דמלת וכולן אכולה ג' אופני נגע שנזכרו לעיל במשנה קאי. דאם בא בתחלה כולו הפך לבן. שדינו להסגיר. אם בסוף הסגר א' או ב' חזרו בו רא"ב לא אמרינן דנגע חדש הוא. ויסגירו מבתחלה. אלא הרי הוא כמו שהי' ויסגירו רק עוד שבוע אחד. אם עומד בסוף שבוע א'. ואם בסוף שבוע ב' יפטרנו. ואם הפרח בכולו בסוף הסגר א' הוחלט בש"ל. ובעודן בו חזרו בו רא"ב. אין אומרים הראשון עברה השתא מדחזרו בו רא"ב. ואין זה צורת נגע הראשונה. וזו השתא נגע חדש הוא ויחליטנו מחדש עם הש"ל שבה [כלעיל פ"ד מ"א]. וגם אם היתה הראשונה נטמא במחיה. ועדיין היא שם סד"א דנימא דזו נגע חדש הוא. ואת"ל מה נ"מ הרי גם נגע חדש יוחלט בהמחיה. י"ל דנ"מ כשהשתא יו"ט הוא שיכול הכהן לטהרו עבור הנגע הראשונה [ועי' לעיל פ"ג סי' י"ב]. קמ"ל דהרי הוא בהחלטו כבתחלה. ואם השחירו הש"ל וכו'. שדינו לטהרו וחזרו בו רא"ב. לא אמרינן זו נגע חדש הוא ויסגירו מחדש. אלא הרי הוא בטהרתו כבתחלה. והיינו טעמא כיון דתחלת תחלתו לא הי' הרא"ב בנגע זו מעכבין הפריחה. גם השתא כשחזרו הרא"ב בסוף לא מעלה ולא מוריד [כלעיל כ"ו. ומכאן נ"ל ראי' ברורה לדברינו שם דכל רא"ב שלא עכבו תחלה הפריחה גם בסוף אינן מעכבין. דהרי הכא שחזרו רא"ב לאחר הפטור נשאר בטהרתו. וזה לפע"ד פי' הברייתא שהביא רתוי"ט הכא בד"ה הרי אלו וז"ל יכול הבא כולו לבן וחזרו בו רא"ב. מתוך הפטור יהיה טמא וכו' אלא טהור. ר"ל הבא כולו לבן שלא עכבו הרא"ב הפריחה בתחלה]:

פרחה במקצתו:    ארישא קאי דקאמר דבחזרו בו רא"ב הרי הוא בכל הג' אופנים כמו שהי'. ועלה קאמר הכא. דאם לאחר שחזרו רא"ב ונידן כמו שהי'. חזר ופרח לתוך מקצת ראש האבר:

טמא:    משום פשיון דאע"ג דכל שהנגע מקפת המחיה אמרינן שכשכסתה הנגע את המחי' טהור. דאין נגע פושה לתוכה [כפ"ו מ"ב]. היינו בשהנגע והמחי' שניהן עומדין בשטח שוה שבגוף. ולא בשהמחיה ברא"ב:

פרחה בכולו:    ר"ל אם לאחר שפרח במקצת ראש האבר ונטמא. חזר ופרח בכולו:

הרי הוא טהור:    דהרי פרח מתוך הטומאה. והא דתנן ברישא פרחה במקצתה טמא ה"ה בפרח בכולו בבת אחת נמי טמא מדפרח בכולו מתוך הטהרה [וכמפורש במשנה ח]. ואפ"ה נקט ברישא פרח במקצת. מדבעי למתני בסיפא אחרי' פרח בכולו טהור. דהיינו שהי' פרח במקצת ונטמא. דבכה"ג הו"ל השתא פרח מן הטמא. שהוא טהור:

משנה ח

אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא ומתוך הטומאה טהור:    אי אפשר לומר דהך בבא מיירי בכל נגע קטנה שנטהר או נטמא. ועלה קאמר הכא דבפרח אח"כ בכולה כאחת אם מתוך הטהרה טמא. ומתוך הטומאה טהור. ליתא דא"כ מה לשון כולו כאחת דקאמר הרי כיון שכבר הי' שם נגע קטנה מקודם. א"כ לא פרחה כולו כאחת ותו הא כבר תנא הך דינא בריש פרקן. אלא נ"ל דפרח כולו כאחת דקתני. לאו אכל הגוף קאי. רק אכל רא"ב. ומשנתינו סיומא דמשנה ז' היא דקתני התם ג' מיני הפך לבן דהיינו שהוסגר או הוחלט או נטהר עמה. ואם אחר א' מג' אלו אירע בו ג' חזרות. דהיינו שחזרו ונתגלו רא"ב הרי הוא כמו שהי' ואם אחר שנתגלו חזר ונתכסה קצתן. טמא משום פסיון. ואם אחר שנתכסה קצתן חזר ונתכסה כולן טהור. ועלה קאמר הכא. דאם לאחר חזרתו רא"ב הראשונה שהי' דינו כמו שהי'. חזרו ונתכסו הרא"ב כאחת ר"ל לא שנתכסו במקצת וחזרו ונתכסו כולן. רק נתכסו כל הרא"ב בבת אחת. אם מתוך הטהרה. ר"ל אם אירע זה אחר שחזרו הרא"ב מתוך הטהרה וכגון הפך לבן שבו ש"ל והושחרו ונטהר וכשחזרו הרא"ב ונתגלו והרי הוא כמו שהי' ונשאר בטהרתו. חזר השתא ונתכסו בבת אחת הר"ז טמא. ואם מתוך הטומאה. ר"ל ואם אחר שחזרו הרא"ב אחר ההסגר או אחר ההחלט של ההפך לבן. חזר השתא ונתכסו הרא"ב בבת אחת. הר"ז טהור. ואע"ג דכבר שמעינן מריש פרקן החילוק שבין פרח בכולו מתוך טומאה או מתוך טהרה. התם שמעינן רק בבהרת קטנה. והכא אשמעינן דגם בבהרת גדולה כך הוא הדין:

ומן הפרימה:    רישא דקרא נקט דכתיב במוחלט בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע. ועל שפם יעטה. וטמא טמא יקרא. וקאמר הכא דמכולן פטור המוסגר:

ומן הצפרים:    כשיפטור לגמרי מההסגר:

מתוך החלט חייב בכולן:    הכא נמי פירושי' כברישא דהיינו שחייב כל א' בזמן הראוי לו. דהיינו בפריעה ופרימה. עטוי. וקריאת טמא טמא כל ימי חלוטו. ובתגלחת וצפרים כשיפטור מחלוטו:

זה וזה מטמאים בביאה:    ר"ל בין מוסגר או מוחלט שבא לבית נטמא כל אשר בבית ונעשה ראשון לטומאה. [ועי' מ"ש במראה כהן סי' יד]. וה"ה דשניהן שוין לענין שלוח למחוץ לעיר המוקף חומה בא"י:

משנה ט

ובו מחיה כעדשה:    נ"ל דמדלא קאמר ונולד בו מחיה. ש"מ דר' ישמעאל מיירי אפילו בבא בתחלה פרח בכולו ובו אז מחיה והוחלט עי"ז. דמחיה או ש"ל מטמאין בתחלה [כלעיל פ"ד מ"ב] אפ"ה ס"ל לר' ישמעאל דדין חזרת ראשי אברים שבו. הוא כאילו חזרו בבהרת גדולה:

פרחה בכולו:    ר"ל ואחר שהוחלט ע"י המחי'. פרח בכולו עד שנתכסה המחיה ג"כ ונטהר מדפרח מתוך הטומאה [וכלעיל מ"ח]:

ואחר כך חזרו בו ראשי אברים:    והרי ראשי אברים אינן מטמאים משום מחיה [וכלעיל פ"ז מ"ז]:

רבי ישמעאל אומר כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה:    ר"ל אע"ג דתחלה באמת לא היה בו בהרת גדולה. דהיינו פרח בכולו. דהרי הי' נשאר בו מחיה בתחלה. אפ"ה דיינינן ליה כאילו היה בו אז בתחלה בהרת גדולה. שהי' אז דינו. שאם לאחר שהוסגר על ידו ונטהר היה חוזרים בו רא"ב. היה נשאר בטהרתו מדלא עכבו בו הרא"ב בתחלה הפריחה [כלעיל סי' ע"ב]. כ"כ זה שבשעה שהי' בו הרא"ב מכוסי' בתחלה. לא עכבו בו הפריחה. דהרי מכוסים הי' ואפ"ה הי' טמא משום המחי' שהביא עמו. ואפילו אם בשעה שנתכסת המחיה אח"כ הי' מתגלים עמה מיד הרא"ב עם הפריחה ג"כ הי' טהור. מדעברה המחיה. נמצא שבפריחתו לא טיהרו הטמא. דהרי אפילו אם נתגלו אז הי' טהור מדעברה המחיה. לפיכך כשחזרו ונתגלו השתא נשאר בטהרתו [והיינו כמ"ש לעיל סי' כ"ו]. ונ"ל עוד דמדלא קאמר ר' ישמעאל טהור וראב"ע טמא ש"מ דבהא לא פליגי. דלתרווייהו טהור הוא. דוכי משום שחזרו רא"ב ונתקטנה הנגע נטמאו. ואי משום שנתכסה המחיה ופשה. הרי אין הנגע פושה לתוכה. אלא בהא פליגי דלר' ישמעאל דינו השתא כנגע גדולה. וכשיגדלו בה ב"ש ישאר בטהרתו. ולראב"ע דינו כבהרת קטנה. דאע"ג דמטהרין אותה השתא עכ"פ כשיוולדו בה בש"ל יטמא:

ר' אלעזר בן עזריה אומר כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה:    דס"ל דמדהי' בו מחיה בתחלה. להכי דינו כאילו הי' בא בתחלה עם הבהרת קטנה ובה מחיה והוחלט. שאם אח"כ פרח בכולו ונטהר ואח"כ חזרו בו רא"ב. הרי דינו כנגע קטנה. דאם יולד בה ש"ל טמא. ה"נ הכא שכשחזרו בו רא"ב ויוולד בו שער לבן טמא ככל ש"ל שבנגע קטנה [ולפי מ"ש לעיל סי' ב' כדעת מהר"ם דבתחלה ברא"ב רק בכעדשה מעכב ומטמא משום מחיה א"כ ה"נ לר"י טהור מדלא עיכב בתחלה ולראב"ע טמא משום מחי']:

משנה י

יש מראה נגעו לכהן ונשכר:    ע"י שנזדרז להראותה לכהן מקודם. ומלת מראה לאו דוקא דאפילו ראהו. כל שלא חרץ משפטו הו"ל כלא ראהו [וכדמוכח לעיל פ"ז מ"ג ומ"ק ד"ז ב']:

כיצד:    מראה ומפסיד קמפרש. מדסליק מיני' [כרתוי"ט ריש שבת]:

מי שהיה מוחלט:    על א' מג' סי' שבבהרתו:

והלכו להן סימני טומאה:    בכל האופנים המפורשים לעיל [פ"א מ"ה]:

לא הספיק להראותה לכהן:    שעבר הסיט"ו:

עד שפרחה בכולו טהור:    מדפרח מתוך החלט:

שאילו הראה לכהן:    שעבר הסיט"ו והי' אומר שהוא טהור:

היה טמא:    הרי הי' אז פורח מתוך הטהרה. והרי שע"י זריזותו להראות נגעו מקודם הי' מפסיד:

לא הספיק להראותה לכהן עד שפרחה בכולו טמא:    ר"ל מסגירו ככל הבא בתחלה כולו הפך לבן:

שאילו הראה לכהן:    בעודה בהרת קטנה. והי' הכהן משגירו. והי' מוצא בסוף הסגר שפרח בכולו:

היה טהור:    דהרי פרח מתוך ההסגר. הרי שע"י זריזתו להראות נגעו הי' מרוויח. ואע"ג דכבר אשמעינן תנא כה"ג כבר לעיל [פ"ז מ"ג]. קמ"ל נמי הכא. דגם לענין פריחה אין אנו משגיחים על השנויים שהי' בהנגע קודם שהובאה לפני הכהן: