תוספות יום טוב על נגעים ח
<< · תוספות יום טוב · על נגעים · ח · >>
הפורח מן הטמא טהור. כבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור. להיות המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומאה [וז"ש הפורח מן הטמא טהור] הרמב"ם. ועיין לשונו דלקמן [בד"ה מן הטהור]. ועוד עיין בסוף פרקין. וז"ל מהר"ם הפורח מן הטמא פי' מתוך הסגר והדר מפרש פורח מתוך חלוט מחיה שער לבן ופסיון:
חזרו בו ראשי אברים. פירש הר"ב דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים ת"כ והביאה הר"ש. וז"ל קרבן אהרן הוכרחו לומר שלא אמר זה אלא על ראשי אברים לפי שאם הוא בשאר המקומות אם בלא פרח בכולו הוי מחיה סי' טומאה ה"ה כשפרח בכולו ולא הוי צריך למכתב זה אלא ודאי שלא בא להודיענו אלא על המקומות שאינם מטמאים במחיה כשלא פרח בכולו לומר שאם פרח בכולו אף באלו המקומות המחיה סימן טומאה בהם עכ"ל. ועיין במ"ב [ד"ה נולדה לו מחיה]. ומ"ש הר"ב והוא שיראו כעדשה. כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר"ל במחיה מה בשר האמור להלן בכעדשה כמו שבארנו בששי [מ"ב] אף כאן בכעדשה. הרמב"ם:
מן הטהור טמא. לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון סיפרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת"ל הוא. [הוא] טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא. וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא. הרמב"ם. ועיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ז'. ומ"ש הר"ב כגון שהחליטו בשער לבן כו' מסיים הר"ש או שפשתה ואח"כ כנסה ופטרו בכל הני כו':
או שהלכה לה המחיה. ואח"כ פרח בכולו טהור. וא"ת הרי פרחה מתוך פטור וה"ל להיות טמא. וי"ל דהב"ע כשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. הכ"מ פ"ז מהט"צ [הלכה ג]:
נולדה לו מחיה טמא. כמו שבא הפסוק. וביום הראות בו בשר חי יטמא. הרמב"ם. ויראה לי דלא תני ליה. אלא משום דאצטריך למתני פלוגתא דרבי יהושע וחכמים בנולד לו שער לבן דאי לגופיה הא תנא לעיל חזרו בו ראשי אברים טמא. וכ"ש כשנולדה לו מחיה. שענינו במקום שמטמא משום מחיה אילו היה בא מתחלה. וכדכתב נמי הר"ב לעיל אפילו ראשי אברים כו':
נולד לו שער לבן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים. ר' יהושע אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה. וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמים יביאו ראיה מאמרו או כי ישוב הבשר החי אמרו בשר חי מטמא [כשיחזור]. ואין שער לבן מטמא [כשיחזור] ירצה להופך כולו לבן. הרמב"ם. ובת"כ ובתוספתא נדרש כן. וקשיא לי דהשתא דבא הכתוב למעט שער לבן א"כ מנלן לרבות אפי' ראשי אברים. שהרי לא יכולנו לרבויי אלא משום דלגופיה לא אצטריך כמ"ש לעיל וי"ל דשפיר שמעינן מיניה תרתי דאי לא אתא אלא למעט דשער לבן לא. ה"מ לכתוב הכי וכסתה הצרעת את כל בשרו והיא הפכה שער לבן וטהר הכהן וגו':
בהרת ובה שער לבן כו'. כ' הר"ב הא קמ"ל דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה. כדילפינן בת"כ הביאה הר"ש בסוף מתני' א' וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור מה ת"ל. שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא אחר חלוט מחיה כו' מנין כו' ואחר החלוט שער לבן כו' ואחר חלוט הפסיון כו' ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן ע"כ:
אע"פ ששער לבן במקומו טהור. ואפי' אצל ר' יהושע. הרמב"ם. וכ"כ מהר"ם:
וכולן שחזרו בהן ראשי אברים כו'. בת"כ וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. מה ת"ל שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים. אלא אחר פריחת חלוט מחיה כו' מנין כו' אחר פריחת חלוט הפסיון כו' אחר פריחת הסגר כו' ת"ל וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן. הר"ש. ואע"ג דאחר פריחת חלוט שער לבן לא קתני ממילא משמע דנתרבה ג"כ. וז"ל מהר"ם וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאים. פי' אחר חלוט שער לבן משום שער לבן או משום פסיון ואחר חלוט פסיון משום פסיון ואחר חלוט מחיה אינו טמא משום מחיה דהא נתכסית ולא חזרה ונתגלתה אלא ראשי אברים הוא דנתגלו שאינן מטמאין משום מחיה. אלא צ"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמאין ליה משום פסיון ע"כ. וכתב עוד דהא קמ"ל דאפי' פורח מתוך חלוט מחיה דמטהרים ליה אם חזרו ראשי אברים ונתגלו כעדשה סד"א לא יעכבו הפריחה. כיון דלא מטמא משום מחיה קמ"ל ע"כ. [והא דבברייתא דת"כ נסיב ליה לקרא וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא העתקתיו כן מדברי הר"ש. אבל בת"כ עצמו ראיתי דלא נסיב הבשר החי טמא הוא ולמד הכל מן וטמאו. והדר נסיב לטמא הוא צרעת הוא למיעוט דהפך כולו לבן בתחלה כו' וחזרו ראשי אברים דטהור. כדלקמן מתניתין ז ומיהו נראה גירסת הר"ש עיקרית דמן טמא ומן צרעת מרבה לכולן והדר מן הוא הוא ממעט לכולן]:
הרי אלו טמאין. לעיל דלא קאי אלא אפורח מתוך הסגר נקט טמא אבל הכא דקאי אפורח מתוך חלוט מחיה מתוך חלוט שער לבן מתוך חלוט פסיון נקט טמאים כלומר כל הפריחות הללו שחזרו בהן ראשי אברים. טמאים. והכא קתני סתמא טמאין. ולא קתני עד שנתמעט בהרתו מכגריס כדקתני ברישא משום דרישא דמיירי בפורח מתוך חלוט הסגר שייך למתני הכי. אבל הכא אפי' עמדה בהרתו על כגריס אם הלכו להן סימני הטומאה טהורה ונהי דה"מ למתני טמאים עד שילכו להן סימני טומאה י"ל דלא אצטריך. דברישא נמי לא הוה צריך למתנייה אלא משום דזימנין טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. וזימנין טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה דהיינו כשפרח מתוך לאחר הפטור משום האי חילוקא דאיכא ברישא תנייה התם. מהר"ם:
פרחה במקצתו טמא. כתב הר"ב אצטריך לאשמעינן כו' אפי' פרתה ברובו כו' א"נ וכו'. וכ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב דא"נ במקצתו אע"פ שפרחה בכולו חוץ מפחות מכעדשה. וקמ"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה. ואפילו בראשי אברים וסתמא כר"מ דרבנן דמתני' ו ועיין מה שאכתוב בשמו במשנה ו':
פרחה בכולו טהור. להודיעך שאין מתנאי אומרו ית' כלו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור. הרמב"ם. ותניא בת"כ הביאה הר"ש במשנה ו ואם פרח תפרח אין לי אנא בזמן שפרחה בכולו כאחת מנין פורחת וחוזרת. ופורחת וחוזרת. ת"ל תפרח:
אפילו מאה פעמים. בת"כ. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו. שיהו טהורים. יכול פעם אחת. מנלן אפי' מאה פעמים. נתכסו טהור. נתגלו טמא. ת"ל ישוב. כי ישוב או כי ישוב. הר"ש:
פרחה מזו לזו. פירש הר"ב בין מטהורה לטמאה כו'. משום דטהורה נעשית טמאה כו'. וכ"כ הר"ש. ובת"כ יליף ליה מדכתיב כפל לשון. ואם פרח תפרח. וכתב מהר"ם דלא נהירא לו לפרש כן משום דטהורה נעשית טמאה. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן לטמאו. פורח מן הטהור קרינן ליה. דכולה מלתא בכהן תליא כדמוכח בפ"ק בלהקל ולהחמיר. וכן בסוף פרקין. ועוד למה לי דתני פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. לתני סתמא פרחה בכולו. על כן נ"ל לפרש דדוקא נקט פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ ולבסוף פרח מזו לזו. ה"ל פורח מן הטהור. וטמא. אבל השתא דפרחה ברישא מזו לזו. אפי' פרחה מן הטהורה לטמאה. כיון דנתחברו ונעשו אחת קודם שפרח בכולו. כי הדר פרח בכולו. לא אמרי' ה"ל פורח מן הטהור וטמא. אלא פורח מן הטמא וטהור. דכיון דנתחברו ונעשו אחת. מסתבר טפי שהטהורה א) בטלה לגבי הטמאה. ב) כלומר ג) שהטמאה בטלה לגבי הטהורה כיון דאילו הוה חזי ליה כהן בההיא שעתא. הוי מחליט ליה משום פשיון ועוד כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. בנגעים אמרינן לקולא. וטובא אשכחן כה"ג במכילתין דאזלינן לקולא. וטעמא הוי כדמפרש בשלהי מס' נזיר הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. לטהרו או לטמאו. [וכתבתיו ספ"ד] הלכך אמרינן הכא. דה"ל פורח מן הטמא. וטהור. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהט"צ [הלכה ז] כתב בל' הזה ופרחה הטהורה לטמאה ואח"כ פרחה בכולו. הרי זה טהור. מפני שהיה מוחלט בטומאה. אע"פ שהטהורה היא שפרחה. ע"כ:
בשפתו העליונה בשפתו התחתונה כו'. פירש הר"ב בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר מאחר דע"י דבוקם נראה כגריס. הוי טמא. וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור. וכ"כ הכ"מ [שם] [ולשון אע"פ שמדובקים כו'. כלומר אע"פ שדוקא כשמדובקים וכו']. והרמב"ם מפרש דהא קמ"ל שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה. חשיב הפך כולו לבן. ומהר"ם לפי שטתו דלעיל דדוקא בפרח מזו לזו ברישא כו'. כתב בכאן. דה"פ דכשהיו לו שתי בהרות אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה [אחת טמאה ואחת טהורה. ויש מעט הפרש ביניהן. כשאינו מדביק שפתיו בחוזק זו לזו. וכן בשתי אצבעותיו. וכן בב' ריסי עיניו] ופרחה מזו לזו. ואח"כ פרחה בכולו מצד הטהורה לחוץ. ואתא לאשמעינן דלא תימא מאי דפרח ברישא מזו לזו ומחבר להו הוי כמאן דליתא. ולא חשיבא פריחה שמזו לזו לאחשובינהו כנגע אחד. כיון דזימנין כשמדבק שפתיו. אינו נראה. וכי הדר פרח מן הטהורה לחוץ. ליהוי כמו פורח מן הטהור. וטמא קמ"ל. דפריחה שבינתים חשיבא חבור. אע"ג דזימנין לא מתחזיא. וה"ל פורח מן הטמא וטהור. עכ"ל. וניחא טובא לדידיה דהשתא בשפתו העליונה וכו'. קאי שפיר ארישא אדקתני שתי בהרות וכו' [וגם ניחא לדידיה. לישנא דאע"פ כו'. אבל ק"ק לי דלמה יגרע בנראי' כאחד. דהא כתבתי לעיל בשמו דכשמחוברים אמרינן כאילו כולו טמאה. ועל כרחנו צריכין לומר. דסברתו דה"א שצריך שהפריחה תהיה נראית]:
פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא. בת"כ וכסתה הצרעת. ולא הבהק. שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה. ת"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. הר"ש. ועיין לשון מהר"ם דלקמן:
חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. מדלא יהיב שעורא כמה. ש"מ אפילו כעדשה. ואפילו טובא חזרו ונעשו בהק טהור. דאינה מעכבת את הפריחה לבסוף כלל. דדינו לבסוף כמו ד' מראות. וכן פרחה בכולו. אבל בבהק דרישא. לא יהיב שעורא. דאפילו פחות מכעדשה מעכב את הפריחה בתחלה לכ"ע. ומ"מ אצטריך לפרושי בסיפא וחכ"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. כי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. מהר"ם:
טהור. בת"כ בשר חי. בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. והלא דין הוא. בהק מעכב. ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמאה. אף בהק יחזור ויטמא. ת"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. הר"ש:
חזרו בו ראשי אברים ונתגלו פחות מכעדשה ר"מ מטמא. נ"ל מדלא קאמר בהדיא בהק. ש"מ דבכל ענין קאמר. בין שנתגלו ונעשו בהק. בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. והכי אמר ר"מ בהדיא בת"כ. מהר"ם:
וחכמים אומרים בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין סימן טומאה בסוף. וכתב הר"ב דרבנן מטהרי אפילו טובא נמי. דבהק בסוף אינו מעכב וכן כתב הר"ש. ומשום בתחלה דדוקא פחות מכעדשה. הוא דנקטי במלתייהו פחות מכעדשה. וכ"כ מהר"ם בתחלה. ואח"כ חזר בו. וכתב דבחנם נדחק בכך. כי מתפרש יפה בלא דוחק. דהא לא קאמר. ואין פחות מכעדשה סימן טומאה בסוף. אלא סתמא קתני וא"כ ה"ק בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין בהק סי' טומאה בסיף כלל וכלל. ואפי' טובא כדפריש ברישא חזרו ראשי אברים כמין בהק טהור. ואפי' טובא. ואיכא למימר נמי דאיירי נמי בלא בהק. (אין) [וק"נ דאין] גלוי אברים בלא בהק סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. כמו שהוא סימן טומאה בתחלה. וחכמים דהכא הוא ר' יוסי דפליג אר' מאיר בת"כ בגלוי אברים בלא בהק פחות מכעדשה דאין מעכב הפריחה בסוף ולהכי לא קתני ואין בהק סימן טומאה בסוף. אלא סתמא ואין סימן טומאה כו'. משום דבתרי גווני איירי. בלא בהק אין סימן טומאה פחות מכעדשה. הא בכעדשה הוי סימן טומאה בסוף בגלוי ראשי אברים. ובבהק אין סימן טומאה כלל בסוף בגלוי ראשי אברים. ואפי' טובא. והשתא ניחא דקיימא אר"מ. דאיירי נמי בתרתי כדפרישית. ופליגי עליה בתרוייהו ע"כ:
נולד כו' עד המכוה ומחית המכוה והבהק. מן הדין ה"ל להיות בכאן בספרים טהור. אמנם אין צריך דבסיפא במסקנא מפרש לה. כמו שאפרש. וה"ק נולד לו שער לבן יחליט. ואם לאחר שהחליטו השחירו השערות וכו'. ונולד שוב מחיה או חזרו השערות לבנות למקומן שחזרו ונתלבנו. או שבאו אחרות טמא. לא נולד שוב מחיה או שער לבן. לאחר שהלכו שערות לבנות הראשונות. טהור לגמרי. ואתא לאשמעינן דדין בהרת גדולה שפרחה תחלה בכל גופו. כדין בהרת קטנה כגריס. כשם שבהרת קטנה יסגיר. ואם נולד לה שער לבן או מחיה יחליט. ה"נ בהרת גדולה. וכשהלכו להם סימני טומאה [גבי בהרת קטנה] לא אמרינן יחזור להסגרו. אלא טהור גמור. ה"נ בבהרת גדולה. מהר"ם:
נולד לו שער לבן יחליט. לשון הר"ב. ואם לא באו לו סימני טומאה יפטור וכן ל' הר"ש. ומשום דשער לבן דקתני. ודאי דלאו דוקא. דה"ה למחיה. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ז מהט"צ [הלכה ב]. נולד לו שער לבן או מחיה. ע"כ. וכדתנן בהדיא בסיפא. והתם מייתי הר"ש ת"כ. באדם להביא את הבא כולו לבן שתהא מחיה מטמאתו והלא דין הוא וכו':
וכולי שחזרו בהן ראשי אברים וכו'. הא כבר תנן לעיל כה"ג בבהרת קטנה. והדר קתני ליה הכא בבהרת גדולה. מהר"ם. [וקשיא לי דהא התם קתני טמאים. ואילו הכא קתני כמות שהיו ואצטריך למתני הכי משום דהכא כי נתגלו מתוך הפטור. טהורים כדכתב מהר"ם [גופיה] לק'. והרמב"ם ג"כ כתב דאע"ג דנשנה לעיל. קמ"ל דאין לחלק אף בבהרת גדולה. ולדידיה ניחא שהוא מפרש כמות שהיו הכל לטומאה. כמו שאכתוב בס"ד לקמן. ולהר"ב והר"ש. ודאי דהכא צריכא. דאדרבה קמ"ל. דאין דין חזרתן דראשי אברים בבהרת גדולה שוה כלל לחזרתן בבהרת קטנה. כמ"ש בסמוך בס"ד]:
[הרי אלו כמו שהיו. כתב הר"ב וטהורים. דלא חשיבי מחיה כיצד כו'. והוסגר שני שבועות כו'. ואם בסוף שבוע ראשון כו'. וכ"כ הר"ש בפי' הברייתא שכתבתיה לעיל משנה ג. על דין בהרת קטנה בד"ה וכולן כו'. דהתם למדה הברייתא שבכל הפריחות שאחר כל החלוטים. ואחר ההסגר אם חזרו ראשי אברים טמאים. מהפסוק שאמר וראה הכהן את הבשר החי וגו'. וקתני בתר הכי יכול הבא כולו לבן. שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא ת"ל הוא. אוציא כו' ולא אוציא את הבא בכולו לבן וחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר. ת"ל טמא הוא צרעת הוא [הוא טמא] ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפטור. טמא. אלא טהור. ע"כ. ולדברי הר"ש והר"ב פטור פי' אחר שני הסגרות. והסגר פי' לאחר שבוע ראשון. ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני. דהא ההיא לאחר הפטור. דע"כ ה"נ שלא נולדו בו סימני טומאה. דאי נולדו לו. הוצרך ג"כ לומר שהלכו להם. או שהושחרו אם היה שער לבן. והוי השתא מתוך החלט. אלא ודאי בלא נולדו לו סימני טומאה ולכך בחנם נקטו מתוך שבוע שני דהא היינו מתוך הפטור. אבל קשיא לי היאך מצינו לפרושי במשנתינו דמתוך הסגר לאחר שבוע ראשון דטהור. ואנן לכמות שהיו תנן והיה הדין להסגירו. וכדכתב מהר"ם לקמן. והא משום ה"נ מפרשינן להחליט. לא שנשאר בחלוטו. אלא שהשחירו השערות. משום דאי נשאר בחלוטו. הא תנן כמות שהיו. ולא היה טהור אלא דוקא כשחזרו ראשי אברים אחר שנטהר. דאילו בבהרת קטנה שהפריחה טהרתו. כשחזרו ונתגלו טמאים. ובבהרת גדולה שנטהר. אין החזרה מטמאתו. כיון שלא טהרתו הפריחה. אבל לעולם בחזרה מתוך טהרה אנן קיימין. וכי לא הוסגר רק שבוע אחת אמאי יהיה טהור ועדיין לא נטהר שצריך הסגר שני. ואע"פ שהברייתא דת"כ על כרחנו כך מתפרשה. מדקתני תלתא. החלט. והסגר. ופטור. מ"מ משנתינו א"א לפרש כן. וזה נ"ל שהוקשה להרמב"ם ומהר"ם. שלא פירשו משנתינו כהר"ש. וע"פ הברייתא דת"כ. שהרמב"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו. קודם שיכללהו הצרעת וטמא. בין שנטהר ע"י פריחה בכולו בין שבא כולו לבן והוסגר ונפטר. או הוחלט שנולדו לו סימני טומאה והלכו להם ונפטר. ע"כ. ופירושו של מהר"ם תמצא לקמן. וצ"ע היאך מפרשים הרמב"ם ומהר"ם לברייתא דת"כ אולי דחו אותה מהלכה כנגד משנתינו. ואין כעת בידי ספר קרבן אהרן לעיין בו מה שפירש הוא על זאת הברייתא דת"כ]:
פרחה במקצתו טמא. כתב הר"ב ה"ה פרחה בכולו נמי טמא משום פסיון. וכ"כ הר"ש. ומסיים מהר"ם ואין לנו לטהרה משום פריחה. דהא פרח מתוך חלוט מחיה ושער לבן שהלכו להם. דטהור. והפורח מן הטהור טמא. וכתב עוד ולי נראה דדוקא נקט פרחה במקצתו טמא. ולא ה"מ למנקט פרחה בכולו טמא. דהא קאי נמי ארישא דקתני הבא כולו לבן יסגיר. דקתני וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו. והרישא כמות שהיו דקתני היינו להסגיר כדמעיקרא. וכשחזר ופרח בכולו לא מצינן לטמויי משום פשיון. דהא לא פשה מכמות שהיה תחלה בשעת הסגר. ואם כנסה וחזרה ופשתה כדמעיקרא אין זה פשיון. וה"פ וכולן בין הבא כולו לבן ולא נולדו לו מחיה ושער לבן שאינו אלא להסגיר בין שנולדו לו סימני טומאה שהוא מוחלט שחזרו בהן ראשי אברים ונתגלו. הרי הן כמות שהיו. זה להסגיר. הבא כולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון להסגירו. דקתני יסגיר. וזה להחליט מי שנולדו בו מחיה. או שער לבן. והשתא לא ה"מ למתני פרחה בכולו טמא. דההוא דהבא כולו לבן דרישא שנתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון וטמא לחזור ולהסגיר אם שוב פרחה בכולן טהור דה"ל פורח מן הטמא דטהור. אע"ג דכי פרחה בכולו חזר להיות כולו לבן לכמות שהיה תחלה. והוה לן למימר טמא ולהסגיר כבתחלה דפרח מן הטהור. אפ"ה כיון דנתגלו ראשי אברים ובר הסגר הוא עדיין. ושוב חזר ופורח בכולו. ה"ל פורח מן הטמא וטהור. וכן משמע לעיל דקתני מטהור טמא. ומשמע מכל מי שהוא טהור ואפי' מאדם שהוא טהור גמור שלא היה בו שום נגע. ופרח בכולו בתחלה טמא. חזרו בו ראשי אברים טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. דהיינו שחזר ופרח בכולו לאחר שנתגלו בו ראשי אברים דטהור. דה"ל פורח מן הטמא וטהור. ולהכי נקט מלתא דפסיקא בכולהו. פרחה במקצתו טמא. אם מתוך הסגר נתגלו ראשי אברים. וחזר ופרח במקצתו טמא להסגיר כדמעיקרא דה"ל עמד בעיניו. ואם מתוך חלוט מחיה או חלוט שער לבן שבבהרת גדולה שפרחה בכולו נתגלו ראשי חברים. ושוב פרחה במקצתן. הרי אלו כמות שהיו מוחלט. ואם שוב פרח בכולו הרי זה טהור. דה"ל פורח מן הטמא וטהור. ואם מתוך הפטור. נתגלו ראשי אברים. כגון נולד לו שער לבן. דקתני יחליט. ושוב השחירו או הלכו להן ולא נולד נמי שוב מחיה. דקתני טהור. והיינו נתגלו בו ראשי אברים מתוך הפטור הרי אלו כמות שהיו וטהור. פרחה במקצתו טמא. בכולהו יש מהן להסגיר. ויש מהן להחליט. ואי לאחר הפטור טמא. משום פסיון דלאחר הפטור. [פרחה] בכולו טהור. דה"ל פורח מן הטמא וטהור. ולפי דבריו הא דתנן לקמן פ"ט. שאלו את ר"א מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין וכו' עד א"ל שמא תכנוס ותפשה. אין לפרש שמא תכנוס ותפשה קודם הפטור. דאפי' כנסה ופשתה לכמות שהיתה. לא מטמא משום פסיון. כדפרישית. אלא יש לפרש שמא תכנוס ותפשה לאחר הפטור. דאז מטמאים משום פסיון כדפי'. ואין לתמוה היכא דנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר הבא כולו לבן בתחלה וחזר ופרח כולו כאחד אמאי טהור. כיון דחזר להיות כבתחלה נימא יסגיר. דע"כ לכאורה משמע כדפרישית. מדנקט הכא פרחה במקצתו [טמא]. ומדקתני לעיל [משנה א] מטהור טמא. חזרו ראשי אברים ונתגלו טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. ומשמע דכלל גמור הוא. דמכל טהור קאמר דהוי דינא הכי. אפי' טהור גמור הבא כולו לבן בתחלה. ושמא הטעם הוא. דאתרבי מישוב. כי ישוב. או כי ישוב כדיליף בת"כ. [ולעיל במשנה ד כתבתיו] הלכך מהתם מרבינן כל בא כולו לבן. שאינו בא בתחלה טהור. והשתא איירינן בנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר. ומתוך החלט. ומתוך הפטור. דכולהו הוי דינא הכי. הרי אלו כמו שהיו. ואם שוב פרחה במקצתן טמא בכולהו. ואם שוב פרחה בכולן טהור. והדר קתני פרחה בכולן כאחד [במתני' דלקמן]. אז דינן חלוק. מתוך טהרה טמא. מתוך טומאה טהור. עכ"ל:
הטהור מתוך הסגר פטור כו'. עיין במשנה ה פ"ק דכלים. ובמשנה ז פ"ק דמגילה:
מטמאין בביאה. מפורש בפי"ג ממשנה ז ולהלן:
הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה פרחה בכולו וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי שלא הספיק להחליטו וכו'. וכ"כ הר"ש. וכתב עלה מהר"ם שלא פי' כל הצורך. ויש לפרש דאדלעיל קאי. דקתני הבא כולו לבן יסגיר. וקתני בתר הכי נולד לו מחיה כו'. והשתא קתני הכא הבא כולו לבן בתחלה והסגירו. ובסוף שבוע ראשון. או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. נולד לו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה בכולו. כלומר שכסתה הבהרת את המחיה ושוב נתגלו ראשי אברים. ר' ישמעאל אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. פי' דינה כמו הבא לבן בתחלה כל גופו בלא מחיה ושוב נתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון יסגיר שנית. ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור יפטור. ה"נ הכא שהיתה בו מחיה ולא הספיק להחליט על המחיה עד שפרחה גם על המחיה דינו כן. ואין להחליטו משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ראב"ע אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. כמו בבהרת כגריס והסגירה ונולד לה מחיה אח"כ. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה על המחיה ובכולו. ושוב נתגלו בו ראשי אברים דטמא משום פסיון לכ"ע. שהרי הנגע פשה לחוץ. ה"נ הכא מוחלט משום פסיון. דס"ל כר"מ דאמר [פרק דלעיל משנה ג] שהנגע פושה לתוכו ע"כ. ומ"ש הר"ב. ועוד יש לפרש דאפי' החליטו במחיה וכו'. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם ועוד נראה לפרש שחלטו במחיה. ושוב כשפרחה בכולו. ה"ל פורח מן הטמא וטהור ושוב נתגלו בו ראשי אברים. טהור. דה"ל חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ואמרי' לעיל חזרו בו ראשי אברים הרי אלו כמו שהיו והיינו דקאמר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. דהיינו הבא כולו לבן בתחלה בלא מחיה. ועמד בעיניו שני שבועות כך ופטרו. ושוב חזרו בו ראשי אברים. ה"ל נמי חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ופטור. וכי היכי דהתם מודו כ"ע דפטור. דליכא שום טעם להחליטו. ה"נ הכא לר"י פטור. ולא מחלטינן ליה משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ולראב"ע כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. דטמא משום פסיון דכי היכי דהתם טמא משום פסיון. הכי נמי הכא. דס"ל שהנגע פושה לתוכו עכ"ל:
יש מראה נגעו לכהן ונשכר. כפי הלשון נראה. שזריזתו להראותו לכהן. משכירו. וכן לשון הרמב"ם בסוף פ"ז מהלכות טומאת צרעת [הלכה ז']. יש מראה נגעו לכהן ונשכר. מפני שהקדים להראותו. ולא נתאחר. וק"ל דבנדון לא הוי הכי. דהא קתני לא הספיק להראות כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. וכן נמי בסיפא:
משנה נגעים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב