משנה מעילה ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ג · משנה ד | >>
דשון מזבח הפנימי והמנורה, לא נהנין ולא מועלין.
המקדיש דשון בתחלה, מועלים בו.
תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלים.
רבי שמעון אומר, תורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן.
ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין.
דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
- הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה,
- מוֹעֲלִים בּוֹ.
- תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן,
- וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים.
- וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן,
- מוֹעֲלִין בָּהֶן;
- וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:
- תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן,
דישון המזבח הפנימי, והמנורה - לא נהנין, ולא מועלין.
- המקדיש דישון בתחילה - מועלין בו.
- תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין, ולא מועלין.
- רבי שמעון אומר:
- תורין שלא הגיע זמנן - מועלין בהן,
- ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין, ולא מועלין.
- רבי שמעון אומר:
כבר ידעת שדישון הוא האפר.
ודישון המנורה קצות הפתילות השרוף שנשרף מהם.
ואמר רבי שמעון, שתורים שלא הגיע זמנן [הואיל והם ראוים ליקרב לאחר זמן מועלין בהם. וחכמים אומרים,] הואיל ואינם ראוים עכשיו ליקרב לא מועלין ולא נהנין.
ואין הלכה כרבי שמעון:
דשון מזבח הפנימי והמנורה - הדשן שלהם ושירי הפתילות של מנורה, היה מוציא ומניחן אצל המזבח החיצון, מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון ז. ואחר שהוציא שם לא נהנין ולא מועלים, דבהני לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדשון מזבח העולה:
המקדיש דשון בתחילה מועלים בו - הכי קאמר, המקדיש דמי דשון, בתחלה קודם שהוציאו לעזרה ח יש בו מעילה. כגון דאמר דמי דשון עלי ואח"כ הוציאו לחוץ ובא אחר ונהנה מן הדשון, אע"פ שכבר נעשית מצותו, אפ"ה מועלים בו, דכיון דנהנה ממנה וחסר מן הדשן, שוב ליכא לשער ט כמה היו דמיו כשנתערך י זה, ונמצא זה מפסיד להקדש, משום הכי מועל בו לאלתר יא כשנהנה ממנו:
תורין - שהקדישן קודם זמנן, ובני יונה שעבר זמנן:
לא נהנין ולא מועלים - ולא דמו למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו יב, דבהמה מגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון, אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן, אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו, שהרי אין המום פוסל בעופות יג ולית בהו פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, הכי נמי אין בהן קדושת מחוסר זמן:
תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן - כיון דלקמן מחזו, אית בהו מעילה השתא. ואין הלכה כר' שמעון:
דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א') והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא:
לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם:
המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:
תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין:
לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]:
(ז) (על הברטנורא) הכי יליף להו בגמ' מקרא:
(ח) (על הברטנורא) דאי אפר כירתו מאי בתחל' והתוס' כ' דאפר כירתו פשיט' דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלק'. דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית:
(ט) (על הברטנורא) ק"ל דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משנעשי' מצותן דלעיל נמי ומאי ארי' בדישון דוקא. והתו' כ' דמיירי באדם שנטל מהדשן) לאחר שהורמה והקדישה מועלין בה מן התורה. והר"מ נראה שמפרש באפר כירה. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) נ"ל דלא דק שהל"ל כשנדר זה:
(יא) (על הברטנורא) לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר. תוי"ט. ול"נ דקמ"ל דאפי' אם אחר שנהנה החזירה למקומ' וא"כ נוכל לשערו. מ"מ כיון דזמן מה לא הי' אפשר לשער בשבילו מועלי בו ת"ח:
(יב) (על הברטנורא) וכן בני יונה שעבר זמנן. לא דמו לחטאת שעברה שנתה. דאמר בר"פ דמועלין בו קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואית לה פדיון. אבל הכא אין לעופות. פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס':
(יג) (על הברטנורא) דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות:
דישון מזבח הפנימי וכו': תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ט) ודפ' ב"ש דזבחים דף מ"ו ודפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד) ודס"פ כל הבשר. וביד שם פ' שני סימן ט"ו. בפירוש רעז"ל דהכא לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדישון מזבח העולה. אמר המלקט פירוש דמדכתיב ושמו ילפינן שטעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו ובגמרא יליף מקראי שהיה מניח דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה במקום שהיה תרומת מזבח החיצון:
המקדיש דישון בתחלה: יש מפרשים במקדיש אפר כירתו ואין נראה דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דקאמר בסמוך דמועלין וא"כ מאי קמ"ל הכא דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית לכך נראה לפרש דמיירי באדם שזכה בתרומת הדשן לאחר שהורמה והקדישה ומועלין בהן מן התורה תוס' ז"ל. ורעז"ל תפס פירוש הר"ר אליקים ז"ל אלא שצריך להגיה בלשונו כמה היו דמיו כשמתנדב זה ונמצא זה מפסיד וכו'. [הגה"ה וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע מה לי קודם שהוציאו מה לי לאחר שהוציאו כבר נעשית מצותו ורש"י ז"ל לא פירש כן ע"כ]. ונראה שהוא קרוב לפירוש תוס' ז"ל והוא פירוש אחרון שאכתוב בס"ד בשם פירוש לא נודע למי. והרמב"ם ז"ל לא פירש בו דבר ונם ביד לא הביאו רק שם ברפ"ה כתב אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן ע"כ. ורש"י ז"ל משמע דמפרש דישון בתחלה מועלין בו כלומר שאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בכולו דכמו שמועלין בדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה ושמו ה"נ מועלין בשל מזבח הפנימי והמנורה דאי אפשר דלא נתערב בו מה שהוא משל חיצון על של פנימי הלכך מועלין בכולו אבל קודם שהניחו שם במקום שהוא מניח דישון מזבח החיצון קתני רישא דלא נהנין ולא מועלין דהא לא כתיב ביה ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון כך נראה שפירש רש"י ז"ל אלא שהרחבתי דבריו ז"ל. ומ"מ מלת המקדיש ומלת בתחלה לא נתיישבו לפירושו ז"ל לע"ד והפירוש ראשון שאכתוב בשם שלא נודע למי קרוב לפירוש זה וז"ל דישון מזבח הפנימי והמנורה היו נותנין אבית הדשן מקום שהיה נותן תרומת הדשן של מזבח החיצון כדתנן במס' תמיד וצבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. והשתא תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו והא דכתיב ודשנו את המזבח בשעת סילוק מסעות כתיב ואנן בעינן דישון שלא בשעת מסעות דומיא דתרומת הדשן דמזבח התיצון והלכך קודם שהוציאוהו והניחוהו אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין עד שהניחו על בית הדשן דלאחר שהניחו על בית הדשן היה מעורב עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע איזוהי תרומת הדשן ואיזוהי דשן מזבח הפנימי מועלין בו והיינו דקתני דישון בתחלה מועלין בו כלומר מועלין באותו שמניחו על בית הדשן שהיה מתחלה שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואח"כ היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה ע"כ: עוד כתוב שם. ענין אחר פירשה מורט למתניתין דישון של קטרת דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין וכו' דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמרינן לעיל בפרק שני דצריכין בגדי כהונה:
המקדיש דישון: של קטרת דלאחר שהיציאו הדשן בין ממזבח הפנימי בין ממזבח החיצון והמנורה בא אדם אחד ואמר הרי דשן זה הקדש כלומר הרי עלי ליתן דמי הדשן ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קמפסיד להקדש דהמקדיש לא יהיב כולי האי ולהכי קתני מתניתין בתחלה כלומר כתחלה דכי היכי דקודם שהוציאו מעל המזבח היו מועלין בו השתא דהאיך קבל עליו ליתן דמי הדשן נמי מועלין ע"כ מה שמצאתי ומובן הענין שהלשון קשה. והמחוור שבפירושים נראה שהוא מה שפירש הר"ר אליקים ז"ל והוא קרוב הרבה לפירוש האחרון שלא נודע למי כדכתיבנא. ועל הפירוש שהביא רעז"ל המקדיש וכו' עד ונמצא זה מפסיד להקדש כתב הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה כלל כי המזיק את ההקדש אינו חייב קרבן מעילה וכ"ש הגורם היזק להקדש וכל זה הדרך שפירש אינו נזכר במשנה אפילו אות א' ממנו ונראה לפרש שהוא מדבר במי שמקדיש דישון משלו והתוספות פירשו שהקדיש דישון של המזבח והמנורה כגון שבא אחד ולקח אותו וחזר והקדישו אז הוי כאילו הקדיש דישון מביתו ומועלין בו כי כבר זכה בו והרי הוא שלו ויפה פירשו אך קצת קשה כי היה לו לתנא לפרש דבריו עכ"ל ז"ל:
תורין שלא הגיע זמנם וכו': לא נהנין ולא מועלין וכו' פירוש לא מועלין כלל ואפילו מדרבנן ולא משלם כלל ועל כרחך ה"פ דאין לפרש דאין מועלין מן התורה קאמר אבל מדרבנן איכא מעילה דהא לעיל גבי דם דקאמר אין מועלין ע"כ ר"ל אין מועלין כלל דאי מן התורה דוקא קאמר מאי קאמר יצא לנחל קדרון מועלין וכי נמי יצא לנחל קדרון אין מועלין אלא מדרבנן וכדפרישית לעיל וכן גבי חטאות המתות דקאמר אין מועלין ר"ל אף מדרבנן כדמשמע לעיל ברפ"ק וא"כ ש"מ דכל היכא דקתני אין מועלין ר"ל אף מדרבנן תוספות ז"ל. ועיין במ"ש לקמן רפ"ה:
רש"א תורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן: ר"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא. דזבחים כל הראוי לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ובני חורין נמי שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהיו ראויין לאחר מכאן השתא נמי אית בהן מעילה:
ובני יונה שעבר זמנם לא נהנין ולא מועלין: ל"ד לחטאת שעברה שנתה דאמרינן לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם היינו משום דאזיל לרעייה כדפרישית לעיל ואין לה פדיון עד לאחר שיהיה בו מום ועוד שמן המעות קונים עולת קיץ למזבח וא"כ שפיר איקרו קדשי ה'. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה'. אבל ליכא למימר דשאני חטאת שעברה שנתה משום שהיא קדושה קודם שעברה שנתה אבל העופות הם מקודשין מיד (בהגיע זמנם פירוש שאינו מקדישן עד אחר שיגיע זמנם דזה לא יתכן) דהא קפסיק ותני הכא אפילו היכא שקדשו הבני יונה קודם אלא ודאי צ"ל כדפרישית תוס' ז"ל שבכתיבת יד:
יכין
דשון מזבח הפנימי: של קטורת:
והמנורה: של שירי הפתילות, דשניהן מוציא ומניחן אצל מזבח החיצון:
ולא מועלין: אחר שהניחן שם, מדכבר נעשית מצותו [ולרש"י אף. קודם שהניחן שם אין מועלין בהן, דאין גוזרין גזירה במקדש]. אבל תרומת הדשן של מזבח החיצון שתרמו בכל יום ומניחו במקום הנ"ל, מועל בו, מדכתיב גביה ושמו אצל המזבח, ומדלא כתיב וישימו, משמע שיהיה בהוויית קדושתו גם אחר ששמו שם, שימעול בו אף אחר שנעשת מצותו:
מועלים בו: ה"ק המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאוהו מעזרה, אמר מה ששוה הדישון הזה, עלי, ואח"כ הוציאו, ובא אחר ונהנה מהדישון קודם ששמוהו כמה שוה, אעפ"י שנהנה אחר שנעשת מצותו מועלין בה, משום דכשנהנה והחסיר הדשן א"א תו לשער כמה היה שוה האפר בשעה שנדר, ונמצא הפסיד להקדש:
תורים שלא הגיע זמנן: שזמן הקדשן הוא רק משיזהבו נוצותם כראוי. וזה הקדישן מקודם:
ובני יונה שעבר זמנן: שזמן הקדשן היא משנולדו רק עד כל זמן שכשיעקר נוצה מהכנף יתמלא מקום עיקורו בדם. וזה הקדישן אח"כ:
ולא מועלים: ואע"ג דבהקדיש בהמה מחוסרת זמן, אף שפסולה עדיין להקרבה, קדשה. בהמה שאני, דכמו מום שפוסל בה, ואפ"ה אתו מעותיה לכלל קדושה כשיפדוה כשתומם, כ"כ מחוסר זמן שלה, אף שפוסל בה, אפ"ה תפס בה קדושה. משא"כ עוף אי אפשר לדמות בו מחוסר זמן למום, מדאין מום פוסל בעוף [כתמורה פ"ו מ"ד]. ואפילו מחוסר אבר שפוסל בעוף, עכ"פ לא מהני בו פדיון שיבואו מעותיו לכלל קדושה, דאין פדיון רק בבהמה שהוממה. וכן בני יונה שעבר זמנן, לא דמי לחטאת שעברה שנתה דאין לה פדיון, ואפ"ה מועלין בה קודם כפרה. די"ל הכא שאני שהקדישה כשכבר לא היתה ראוייה להקדש, דמי למקדיש בעל מום למזבח דלא קדש [כתמורה ספ"ה]. ותו דהתם שאני דאזל לרעיא, וסופו שיבואו מעותיו לכלל קדושה:
מועלין בהן: מדסופן לבוא לכלל קדושה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת