רבינו גרשום על הש"ס/מעילה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף י עמוד ב[עריכה]


ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת (שכיפרו) [שמתו] בעליה ימותו. דהני נינהו מהנך חמש חטאות דגמירי דמתות והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה ובין לאחר שנתכפרו:

ושעברה שנתה. כגון שלא הספיק להקריבה עד שעיברה שנתה:

ושאבדה. עד שהיא תמימה ושוב נמצאת והרי היא בעלת מום אם כפרו בעלים באחרת שלא רצו להתכפר בדמי אלו שעיברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום בין זו ובין זו תמות:

ואין עושה תמורה. דכיון דכיפרו באחרת ולא אחשבוה להני לא חזו לא לקדושת הגוף ולא לקדושת דמים הילכך לא אלימי למתפס תמורה וימותו אע"ג דבעלמא בעלת מום עושה דכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס:

ולא נהנין. בהן לכתחלה הואיל וקדושין הוו ואם נהנו אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן דמייתי קרן לחוד:


דף יא עמוד א[עריכה]


ואם עד שלא כיפרו הבעלים. שעדיין לא כיפרו באחרת ורוצים להתכפר בדמי אלו אותה שהיא בעלת מום כיון דמסאבא וקיימה תמכר לאלתר ויביא חטאת בדמיה ואותה שעיברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת:

ועושה תמורה ומועלין בה. הואיל דיש בהן קדושת דמים:

מאי שנא רישא. הני תלת דלא קא מפליג בהו רישא פסיק ליה דבין משכיפרו ובין עד שלא נתכפרו לעולם ימותו ואי' דאמר מה הפלגה איכא למיעבד להו ברישא:

הא תנא ליה גבי תמורה. ליה נמי כי האי גוונא:

תנא התם אגב (דאידחי) דאיירי בתמורה והכא משום מעילה:

המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמים:

לא נהנין ולא מועלין. בכל אותן המעות:

מפני שהן ראויין. ראוי לבוא כולן לשלמים. כלומר דמכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפרק קמא קדשים קלים לפני זריקת דמים כו' ומ"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא שהן ראויין לבוא כולן עולה ואית בהו מעילה מ"מ דמי קדשים קלים יש בהן דאינן בני מעילה ואי קא מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הילכך אזיל לקולא דלא נהנין ולא מועלין:

יפלו לנדבה. שהלכה היא בנזיר:

דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא:

דמי עולה יביאו עולה.‏[1] האשה שמתה יביאו יורשין עולתה דדורון בעלמא הוא:

ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר:

ואין טעונין לחם. משום דכתיב ביה ונתן על כפי הנזיר והא ליתי' דמייתי:

מפני שהן ראויין לבוא בהן תורין שלא הגיע זמנן. וכיון דראויין הן לבוא לאחר זמן מצי למיתני לא נהנין ולא מועלין:

ובני יונה שעבר זמנן. תחילת הציהוב שבזה ושבזה הפסולין לקרבן וכיון דפסולין לאו קדשי ה' נינהו ולית בהו מעילה:

אמר רבא. לא דמי מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקינו. דגבי נזיר אמרה תורה במעות סתומים הבא שלמים. משום דמחוייב להביא בהן נמי שלמים הילכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקינו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח למאי כן קא מייתו להו הילכך לא תני הכי:

הדם בתחילה. אין מועלין בו והוא קודם זריקתו:

יצא לנחל קדרון מועלין בו. היינו בתר זריקה. כדתנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצא לנחל קדרון ונמכרין לזבל ומועלין בו והא מעילה מדרבנן היא ולא מדאורייתא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו:

ירדו לשיתין אין מועלין בהן. דכבר נעשת מצותו מה לאחר כפרה אין בו מעילה מדאורייתא דנעשת מצותו:

אימא הכי לאידך גיסא מה לפני כפרה יש בו מעילה דאכתי לא נעשת מצותו. לטעמא דרבי יוחנן קאמר דדריש הוא:

וקאמר ליה (האי הוא) [מאי חזית] דדריש הכי [אמר לך] (ואמר) רבי יוחנן וכי יש לך כו' ש"מ דמיסתבר הכי כדאמינא:


דף יא עמוד ב[עריכה]


והרי תרומת הדשן דנעשת מצותו ויש בו מעילה. מתרומת הדשן עצמו מיירי דהוי אצל המזבח כדאמר בפירקין דלעיל הנהנה מאפר תפוח ר' יוחנן אמר מועלין בו אימא הכא נמי:

ליכא למימר הכי משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין:

הניחא למאן דאמר. במסכת יומא בפ' שני שעירי יוה"כ אין נהנין אף על גב דנעשת מצותן משום דכתיב גזרה שפיר הוו ב' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין:

מלמד שהן טעונין גניזה. דאית בהו מעילה הנהנה מהן שפיר:

אלא לר' דוסא דאמר מותר לישתמש בהו כהן הדיוט. אלמא לית בהו מעילה. אפילו למאן דאמר מלמדין הני אין מלמדין דתרי מעוטי אית בהו:

כתיב הכא הערופה. דה"א יתירא הוא:

וכתיב התם ושמו. וי"ו בתראה מיותר לומר לך הני (אין) אית בהו מעילה לאחר שנעשת מצותו מידי אחרינא לא:

לימא מתני'. דקתני דנסכין שירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כר' אלעזר בר צדוק דאית ליה דנסכין שריפתן בקדושתן וכיון דמצריך להו שריפה אלמא אית ליה דמועלין בהן:

מה נותר דשריפתו בקדושה. דכל פסולי דקדשים שריפתן בקדש דגמ' מחטאת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' בקדש באש תשרף שרפתו תהא בקדושה:

אפילו תימא ר' אלעזר בר' צדוק היא. והאי דקתני מתני' ירדו לשית אין מועלין בהן דאי קלט קתני כגון שלא ירדו ממש לארץ אלא קודם שירדו פשט ידו למטה וקלטן מן הדפנות אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן ואי' דמפרשי הכי אפילו תימא מתניתא רבי אלעזר בר' צדוק הוא והאי דקתני הכא ושורפין אותו בקדושה משום דאי קלט לקדושה כלומר דלול קלטן לקדושה:

ל"א והאי לישנא הוי דעיקר דהכי כתיב במסכת סוכה לימא מתניתא רבי אלעזר בר' צדוק היא מדאצטריך לתנא למתנא ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא דסבירא ליה כר' אלעזר דלול קטן היה שם דיכול להביאן דרך לול דאי רבנן דקסברי דשיתין מחוללין ויורדין עד התהום היאך יכול ללוקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום:

אפילו תימא רבנן דאי קלט. שאם הכניס ידו בשיתין וקלטן וקבל הנסך קודם שירד לתהום אפילו הכי קמ"ל דאין בו מעילה:

דאי ר' אלעזר בר' צדוק. כיון דאמר ושורפין אותו בקדושה אכתי בקדושה קיימי אפילו תימא רבי אלעזר בר' צדוק ואין לך דבר כו'. אמאי קאמר ושורפין אותו בקדושה הכי קאמר אם בא לשורפו שורפו בקדושה אבל אין בו מעילה:

דישון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהן היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהיה מניח את תרומת דשן של מזבח החיצון ואחר שהוציאו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ביה ושמו כמו בדישון מזבח העולה:

המקדיש דישון מזבח בתחילה מועלין בו. הכי קאמר אם הקדיש אחד מעות דמי אותו דישון כגון דאמר הרי עלי דמי דישון בתחילה קודם שהוציאו לעזרה דיש בו מעילה ואח"כ הוציאו לחוץ ובא אחד ונהנה מן הדישון אף על גב דכבר נעשת מצותו אפילו הכי מועלין בו דכיון דנהנה ממנו וחיסר מן הדשן שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתנדבה ונמצא מפסיד להקדש משום הכי מועלין בו לאלתר כשנהנה ממנו:

בשלמא מזבח החיצון. בהדיא כתיב ביה דדשן שלו היה מניח אצלו דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו' משום הכי מצינו למימר דאותו דישון הוי קודש:


דף יב עמוד א[עריכה]


אלא מזבח הפנימי מנין. דהוה ליה עביד דישון כלל ושהיה מניחו אצל מזבח החיצון:

אמר קרא והסיר את מוראתו וגו':

אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן הכא דיכול למימר והשליך אותה אצל המזבח ובהכי סגיא דידעי' דהיינו מקום הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון של מזבח הפנימי וששם היה מקומו:

אימא אידי ואידי. קראי בדשן של מזבח חיצון מיירי והאי דשנה עליו הכתוב משום דלקבוע לו מקום אתא דמקום השלכת מוראת העוף תהא אצל המזבח ואכתי לא ידעינן אי הוה ליה דישון אי לא וההוא קרא דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קא מיירי:

ודאי מצי יליף מהכא א"כ הוא כדקאמרת דלקבוע לו מקום הוא לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח ותו לא וממילא ידעינן דהיינו מקום הדשן דיליף אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דתרוייהו במזבח החיצון קא מיירי אלא מדאצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש"מ בדישון של מזבח הפנימי קא מיירי:

הדשן. מריבויא דה"א אתי דישון של מנורה:

בשלמא לר' שמעון. דקא מחייב מעילה בלא הגיע זמנן:

כדקתני טעמא שהיה ר' שמעון אומר. בפרק אותו ואת בנו השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה דשחוטי חוץ ואין כאן כרת:

שהיה ר' שמעון אומר. כל הראוי לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר ושחטו בחוץ הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת דאינו מתקבל בפנים דאותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים אף הכא נמי הני תורין שהקדישן קודם זמנן כיון דלקמן מיחזי אית בהו מעילה השתא:

אלא לרבנן. תנא קמא דאמר לא נהנין ולא מועלין:

מאי שנא ממחוסר זמן. דבהמה דנכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפרק מעשר בהמה [בהלכה דהלקוח תניא ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מחוסר זמן כו'] נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמן וקרב לאחר זמן ומעשר יליף העברה העברה מבכור אף הני תורין נמי ליקדשו לפני זמנן ולמעול בהן:

אמרין. לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דקדושה דמחוסר זמן דבהמה מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא כדתנן כל הקדשים שקדם מומן להקדישן ונפדו דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית ביה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מיגו הואיל ואין המום פוסל בעופות הכי נמי אין בהן קדושה במחוסר זמן:

יצאו מידי מעילה דבר תורה. דלאו קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה דהא מתו:

א"ל. רבא אע"ג דאמינא יצאו מידי מעילה דבר תורה:

מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן. ומשלם הקרן בלבד אפילו בתורין שלא הגיע זמנן:

וקשיא לי לרב חסדא מי איכא מידי. דמעיקרא לית בה מעילה כלל ולבסוף אית בה מעילה מדרבנן ואתורין קא קשיא ליה והכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא היכא דהוה ביה מעילה מדאוריי' מעיקרא כגון הני קדשים שמתו אי אמרת דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דלא הוה בהון מעילה דאוריי' בשעת הקדש דהא לא חזו לקדשי ה' מי אמרי' דליהוי בהון מעילה מדרבנן:

דם בתחלה. לאלתר כשנשחט קודם שנתקבל בכלי אין מועלין בו:


דף יב עמוד ב[עריכה]


המקיז דם לבהמת קדשים. אותו דם שהקיז:

אסור בהנאה ומועלין בו. דכיון דלא חזי לזריקה חשיב נמי כי גופה דבהמה ומועלין בו:

דלא מתקיימא הבהמה בלא דם. דדם הוא הנפש הלכך מועלין בו:

הזבל והפרש שבחצר. של הקדש וה"ה דאפי' בכ"מ אלא דרגיל למיהוי בחצר של הקדש:

הכא נמי נימא לא מתקיימא בהמה בלא פרש. שלא יהא לה קצת פרש בבטנה ולימעול ביה:

אמרין. לא דמי דמה לפרשה דפרש מן עלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל אפילו אזיל האי לגמרי מגופא אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופא דמי:

מסייעא ליה לר' אלעזר. הא דקתני לא נהנין ולא מועלין דהיינו קדוש ואינו קדוש‏[2] והכי מסייע ליה דקדוש ואינו קדוש זהו לא נהנין ולא מועלין דההיא דקתני לא נהנין ולא מועלין מסייע בה הכי ודמיו יפלו ללשכה לבדק הבית ובמסכת זבחים הויא:

בד"א בקדשי מזבח. דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך לא נהנין ולא מועלין:

אבל בקדשי בדק הבית. הכי נמי דמועלין בהן הואיל וקדושת דמים הן ראוין הן לגבי בדק הבית. השתא קא דייק לה למתני' דקתני בד"א כו':

וקאמר אלא בקדשי מזבח אי אקדיש להאי חלב ובצים לקדושת דמים. למזבח שיקנה מהן דבר הראוי למזבח לא אית ביה מעילה אמאי:

אלא אמר רב פפא חסורי מחסרא כו'. בור מלא מים. זהו ראוי לבדק הבית לבנין ולא למזבח ואי אמרינן הא חזי למזבח לניסוך המים כיון דלאו מים חיים הן לא חזו לניסוך:


דף יג עמוד א[עריכה]


אשפה מלאה זבל. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית דאינה ראויה לשום דבר לבנין אלא לדמיה:

שובך מלא יונים ראוי למזבח ולא לבדק הבית:

אילן מלא פירות. ראוי למזבח לביכורים ולא לבדק הבית:

שדה מלאה עשבים. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית. תנא קמא דר' יוסי אית ליה אין מועלין בשבח הקדש כלל במה שהשביח לאחר שהוקדש:

ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. היינו שאם יצאת נקבה בעשירי והיה לה בן קודם לכן לא יינק ממנה שוב שבנה חולין הוא ונמצא נהנה מחלב מוקדשין:

ואחרים מתנדבין כן. כלומר אבל אחרים שהתנדבו קודם לכן רשאין ומתנין שאם תצא נקבה בעשירי יהא חלבה חולין כדי שינק את בנה ממנה בהיתר וכן נמי בולד מוקדשין לא היו מקדישין חלב אמו:

מה בכור דזכר מועלין בו. בכל דבר שיש בו אף מעשר דנהיג נמי בנקבה מועלין בכולה ובחלבה:

אתיא אמו אמו מבכור. כתיב בבכור כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וכתיב במוקדשין והיה שבעת ימים תחת אמו מה בכור יש בו מעילה בכולו אף מוקדשין נמי:

הפועלין לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. אע"ג דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו' ואפועל הכתוב מדבר כדפריש' בפ' השוכר את הפועלים אפ"ה בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא דהקדש:

וכן פרה. שדשה בשל הקדש לא תאכל מההקדש:

מלעין מין קטנית הן. הדש מלעין בשדה הקדש מעל דנהנה משדה הקדש:

והא בתלוש בעינן. כלומר דהכי אית לן דאין מעילה במחובר לקרקע וכ"ש בקרקע עצמו ש"מ דמדקאמר מעל ש"מ דאבקה אבק של שדה מעלי לה לקיטנית לאותו מלעין ואבק שמעלה מן השדה היינו תלוש מש"ה מעל:


דף יג עמוד ב[עריכה]


שרשי אילן של הדיוט הבאין בשדה של הקדש לא נהנין ולא מועלין הואיל ואמרינן בתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי:

ושל הקדש הבאין בשל הדיוט נמי. אע"ג דמצינן למימר הא אזלינן בתר אילן ושרשי אילן דקאי בשל הקדש וליהוי ביה מעילה אפ"ה אין בו מעילה דבגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקסבר האי תנא אין מועלין בשבח הקדש מדאורייתא מעין שהוא יוצא כו'. הכי הוא דמעין של הדיוט הוא ונובע משדה חולין ויוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו בתוך שדה של הקדש ולא מועלין:

יצאו המים. מתוך שדה של הקדש נהנין ממנו לכתחלה:

המים שבכד של זהב. אותו כד של זהב שבו ממלאין הניסוך כדתנן בפרק לולב וערבה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהוא ממלא מע"ש חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח כו':

ובאותן מים לא נהנין ולא מועלין. משום דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שניתנו בצלוחית דהיינו כלי מקודש:

ערבה. שהיו סודרין אותה אצל המזבח לא נהנין כו':

נותנין היו ממנה בלולב. לכתחלה:

אמר ריש לקיש אין מועלין בכולן. הכי קאמר אם יש באותה כד של זהב יותר משלשת לוגין או פחות מג' לוגין אין בהן מעילה בכולן כלל:

אבל. אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר מועלין באותן ג' לוגין משום דבכך הוא שיעור ניסוך:

והא קתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין. מכלל דרישא בכד של זהב אפי' בג' לוגין גמורין אין מועלין:

יש שיעור למים. הכי משמע שאין מועלין במים עד שיהא בהן כשיעור מצותן לנסך והיינו ג' לוגין:

והתנן ר' אלעזר אומר המנסך מי חג בחוץ. במס' זבחים היא:

לטעמא דמנחם יודפאה קאמר. איהו ודאי ריש לקיש בעי שיעור אלא לטעמא דמנחם קא בעי אי מה כו':

הקן שבראש אילן. עצים שעשוי מהן הקן:

יתיז בקנה. יתיז בקנה ויפיל הקן לארץ ויהנה ממנו:

המקדיש את החורש כל היער מועלין בכולו. בעצים ובענפים ובעלים:


דף יד עמוד א[עריכה]


גזברים שלקחו עצים מיער של חולין. לצורך קורות מועלין בעצים עצמן שהן לשום קורות:

ולא בשיפוי. הנסורות ונכייה עלין שלו:

דלא בטלה. שלא ביטלה עדיין שום עובד כוכבים בפירוש:

ריש לקיש אמר מותרת. שבלבו מבטלה בודאי העובד כוכבים דמימר אמר היא גופה לא אצלה שלא תשבר כו':

מאי לאו דאיתבר מגופו שהעוף שיבר מן הענפים של אילן אשירה ותיקן הקן וקתני יתיז דמשמע דמותר בהנאה:

לא דאייתי ענפים מעלמא. דייקא נמי דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא כו':

מידי איריא כדקא משנית. לעולם אימא לך דאיתבר מגופו דאמאי לא נהנין ולא מועלין משום דבגידולין הבאין לאחר מכן שהוקדש עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אבל בגידולין דאשירה לעולם אסירי ולא קשיא לר' יוחנן ור' אבהו:

א"ר יוחנן. מתרץ בפירוש דהא יתיז לאו בקן מיירי אלא מאי יתיז יתיז באפרוחים דהא בקן [עצמו בוודאי אסור]:

אפרוחים כאן וכאן בין באילן של הקדש בין בשל אשרה מותרין. משום דלא צריכי לאילן שטסין בכל מקום שרוצין:

אבל ביצים כאן וכאן אסורין. (דלא מירי) דצריכי לאילן וכאילן דמי:

אם אפרוחין צריכין לאימן שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח כביצים דמי ואסירי:

אמר שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין. כלומר כשהיו בונין בדק הבית היו קונין כל צורך הבנין ממעות של חולין וכשנגמר הבנין כולו אח"כ היו מקדישין אותו כן שהיו מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין ושכר האומנין ואומרין תיחול קדושה שיש באלו מעות על הבנין זה ונמצא הבנין קודש והמעות יצאו לחולין ופורעין מהן שכר האומנין ופורעין לאותן שלוו מעות של חולין שנקנה בהן צורכי הבנין:

מ"ט. בונין בחול משום דמאן דמתנדב מעות לבדק הבית לאלתר מקדיש להו וכיון דמקדיש להו אין יכול לקנות מהן להדיא דבר של חולין אלא צריך לחללו הכי כדאמרן:


דף יד עמוד ב[עריכה]


מותר הקטרת. מה שהיה יותר על שס"ה מנה:

מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. קס"ד השתא דלאלתר כשבנו צורכי הבנין לאלתר היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים על כל מה שקונים ופורעין אבל לא על שכר האומנין שבונין הבנין אלא לאחר שנבנה כל הבנין היו מביאין מותר הקטרת:

ומחללין אותה על מעות האומנין. כלומר על אותן מעות הקדש שנתנו לאומנין בשכרן ויצאת הקטרת לחולין ומעות האומנין בשוה הקטרת חזרו והיו קודש וחוזרין ולוקחין אותה מותר קטורת מן האומנין ממעות תרומת הלשכה ומערבין אותה קטורת עם קטורת חדשה והויא כולה חדשה:

ואמאי ליחלה אבנין. הכי קא קשיא ליה אי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואחר כך מקדיש' ליחלה לקטרת אבנין עצמו:

דלא איכא בנין. כלומר דלא בנו אותה שנה כלום:

והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין:

אין ודאי הוי בנין אלא דליכא בנין כשיעור מעות. ששוה זה הקטרת משום דלאלתר כשקונין צורכי הבנין היו פורעין ממעות הקדש מידי יום ביום והאי דקאמר דליכא בנין כשיעור מעות דבונין שנבנה באותו יום קאמר דדבר מועט היו קונין ביום אחד אבל מעות הא ומנין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לכשנגמר כל הבנין יש שם שכירות הרבה הלכך מחללין אותה על מעות האומנין ולא על הבנין:

ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההיא פורתא בנין דבנו באותו יום דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה כו':

הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא. הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד דהי' (להם) מקבלין מעות הרבה אבל אם היה בבנין כשיעור מעות ששוה הקטרת הכי נמי דמחללין אותה אבנין:

רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול:

לא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דזימנין דלא יתיב בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מעיל:

דדלמא בעי למיזגא וזגא עליהן. כלומר הוצרך לו לישב וישב עליהן ונמצא נהנה מהן:

אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי אלא כו'. הכי קאמר אי בעצים דלא קיימי לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיהו בנויין בבנין הואיל ואיכא למיחש דלמא אתי למיזגא וזגא עליהון וקא מעיל בקדשים:

אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומיה. שבונה אותן באותו יום עצמו שהקדישו דהשתא ליכא למיחש דליתי למיזגא עלייהו הואיל ובני להו בבנין לאלתר:

הדרן עלך ולד חטאת'

  1. ^ הערת המדפיס - צ"ל דדורון בעלמא הוא וכדתנן בקינין פ"ב דהאשה שמתה יביאו יורשין עולתה.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והכי מסייע ליה לר"א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללישכה דההיא כו'