רבינו גרשום על הש"ס/מעילה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ח עמוד א[עריכה]


הוכשרה ליפסל. כלומר משמלקה ניתוספה בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה:

הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול. דהזאה דעוף במקום זריקה דבהמה קאי דהזאה קובעת פיגול כשחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה. ושוב יש בו איסור נותר וטמא:

ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמו יש בו היתר לכהנים:

אבל איטמויי לא שתטמא אחרים לא:

מתניתין מני. דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא:

רבנן היא. דאמרי כשם שפוסל טבול יום משקין תרומה ואוכלי תרומה ואינו מטמא כדתנן ואלו פוסלין בתרומה כו' וטבול יום כך פוסל אוכלי קדש ומשקי קדש ולא מטמא:


דף ח עמוד ב[עריכה]


אמר רבא לאבא שאול. שאמר נמי דקאמר תחילה לקדש דקעביד קדש ראשון מיתרצא מתניתין דודאי טבול יום מדאורייתא אינו אלא פוסל ורבנן עבדו מעלה חומרא בקדשים דעביד תחילה לקדש:

ולרבי מאיר. נמי מיתרצא מתניתין דהאי דקאמר מטמא את הקדש מדרבנן קאמר דמעלה עבדו בקדשים. וקסבר ר' מאיר עבדו רבנן טבול יום בקדשים כאוכל שני מה אוכל שני מטמא את הקדש להיות שלישי והשלישי בקדש טמא והרביעי פסול. ופוסל את התרומה כדתנן והשלישי בתרומה פסול אף טבול יום נמי מטמא את הקדש ופוסל את התרומה אבל מדאוריית' אינו אלא פוסל מאחר שטבל:

ולרבנן דאמרי. כשם שפוסל ולא אמרי דמטמי קסברי כיון דטבל קלישא טומאתו ופסול משוי ולא טמא:

הא איסורא איכא. כלומר איסור אכילה. ואמאי הא ממונא דכהנים הוא. מאחר שהוזה דמה:

א"ר חנינא ליוצא. כגון שיצאה ור' עקיבא היא דאמר זריקה מועלת ליוצא לאפוקיה מידי מעילה אבל לאו בת אכילה כדאמרינן לעיל בסיפא דפירקין אבל לאכילה לא מרצה והא הזאה נמי נפקא מידי מעילה אבל להתיר יוצא לאכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא:

מיצוי חטאת העוף. דכתב בה והנשאר בדם ימצה אינו מעכב דכיון שהוזה אע"ג דלא מיצה אמרינן נעשת מצותו ויצא מידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול:

ותני רב. הוזה דמה ולא קתני מיצה אלמא דסבירא ליה נמי דמיצוי לא מעכב:

ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב דמיצוי חטאת מעכב:

בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת היא. דההוא דנשאר נמי קרוי חטאת אלמא דשיריים דמיצוי מעכבי:

אלא לרב הונא דאמר דמיצוי לא מעכב מאי והנשאר. אמאי איצטריך למיכתב והנשאר להכי לכדתנא דבי ר' ישמעאל שאם נשאר מצוה למעבד מיצוי אבל אינו מעכב:

ומאי חטאת היא ארישא. כלומר לאו כדקאמרת דוהנשאר קאי אנמצה דמיצוי מעכב אלא ארישא דקרא קאי אוהזה מדם החטאת באצבעו חטאת היא לומר דהזאה מעכבא ולא מיצוי:

הכי נמי שאם ניתותר. כשקמץ את המנחה הכי נמי שאם ניתותר שפיר ואי לא לית לן בה. והתניא מסלתה ומשמנה. הוה יכול למימר מסולת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שיהא כל סולתה ושמנה שלם ואפילו שירים:


דף ט עמוד א[עריכה]


פרט לשחסר סולתה. ואפילו דשירים אלמא דחיסור שירים מעכב הכא נמי והנשאר בדם דמיצוי נמי מעכב. לא דמי התם גבי מנחה כתיב והנותרת קרא יתירא דכתיב ביה והנותרת תרי זמני שנה הכתוב בהו לעכב פרט לשחסר:

הכא כתיב והנשאר. לחודה משמע שאם נשאר קתני מיהת ומיצה דמן מכלל דמשמע דמיצוי מעכב נמי בחטאת העוף הואיל ומצי מפגל בו במיצוי:

לצדדין קתני. שמלקה משמע אתרוייהו אחטאת העוף ואעולת העוף ומיצה לא קתני אלא בעולת העוף דלית בה אלא מצוי אבל בחטאת העוף לא מצי מפגל במיצוי ולא מעכב:

והא תני דבי ר' ישמעאל התם. בפרק איזהו מקומן של זבחים:

שירים מעכבין. דהכי קאמר התם שירים מעכבין איכא בינייהו ר' ישמעאל סבר מעכבין ואמר רב פפא התם דכולי עלמא שירים לא מעכבין והכא במיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו. מר סבר רבי ישמעאל מעכב. ומר סבר ר' עקיבא אינו מעכב וקשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל:

תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל. האי תנא דהכא סבר אליבא דרבי ישמעאל דמיצוי לא מעכב דאמר שאם נשאר ימצה:

מיצה דמה חייב עליה משום פיגול. דמיצוי דעולת העוף קאי במקום זריקה דבהמה והזאה דחטאת העוף דלא כתיב בה אלא ונמצה דמה וההוא מיצוי קבע לה בפיגול אם חישב עלה במליקה להקטירה חוץ לזמנה דכי מיצה דמה קרבו מתירין דפיגול:

ואם אכל שוב ממנה חייב כרת. וה"ה דבתר הכי חייב עליה משום נותר וטמא:

ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן. דכיון דכולה כליל ולית בה שעת היתר לכהנים לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה ותינטל מאפרה תרומת הדשן כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש ושוב שנעשת מצותה ויוצאה לבית הדשן אל מחוץ למחנה אין מועלין בה:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. הוו קדשי קדשים ואין בהן היתר לכהנים כלל:

והזאת דמן קובעתן. לפיגול לכרת האוכל מהן אם חישב עליהן בשעת שחיטה וכיון דלית בהו היתר לכהנים מועלין בהן בבית הדשן חוץ למחנה היכא דנשרפים מי שנהנה מהן:

עד שיתיך הבשר. עד שיתאכל הבשר דכיון דלשרפה קיימי לא נעשת מצותן עד שיתיך הבשר:

העולה. וכל הני דמפרש במתניתין בקדשי קדשים מיירי:

ואין מועלין בעורה. דשל כהנים הוא דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה:

ומועלין בבשר עד שתצא לבית השרפה. דכליל הוא:

שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו. בקדושת פה:

קרמו בתנור. היינו תחילת תיקונו וההיא קרימא חשיבא בהכשר ליפסל כשחיטה דקדשי קדשים והכא לא כתב בלינה משום דשתי הלחם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה ואם יש ספר שכתוב בלינה קסבר לאחר זמן אכילתן נפסלות בלינה והוכשרו נמי לישחט עליהן את הזבח דכיון דקרמו קרויין לחם:

ואין בהן מעילה. דיש בהן שעת היתר לכהנים וכבר נעשת מצותן:

ולחם הפנים. נמי בההוא ספר דלא כתב ביה ובלינה היינו טעמא שהרי נאכל משבת ועד שבת והיכא דכתב ובלינה קסבר אם לן לאחר זמן נפסלין:

והוכשר. נמי להיסדר על גבי השולחן:

קרבו הבזיכין. היינו מכשיריו:

ואין בו מעילה. שהותר לכהנים ונעשת מצותו. המנחות כו'. אבל מועל בקומץ עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אמורי חטאת ואשם:

אפר תפוח. היינו לאחר שהרים תרומת הדשן ושמו אצל המזבח למטה והנשאר בדשן שעל גבי המזבח היה צוברו ביחד ועושהו עגול כעין תפוח וגבוה כעין כובע ואח"כ היה פושט בגדיו ולובש בגדיו גרועים והיה מוציאו חוץ למחנה לבית הדשן וההוא קאמר הנהנה מאותו אפר תפוח:

ר' יוחנן סבר. כיון דצריך הוצאת הדשן בגדי כהונה דההוא ולבש בגדים אחרים היינו בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי ומועלין בו אפילו לאחר תרומת הדשן:

תנן מועלין בה עד שתצא לבית הדשן. משמע דאע"ג דנתרמה תרומת הדשן מועלין בה עד שתצא לבית הדשן (מועלין):

קשיא לרב. אימא עד שתראה לבית הדשן מועלין בו כלומר עד שעת שתורם לתרומת הדשן מועלין בו. אבל מאחר שנתרם ששוב אותו הנשאר ראוי ועומד הוא להוצאת הדשן שוב אין בו מעילה והיינו כרב:


דף ט עמוד ב[עריכה]


וכולן שפקעו מעל גבי המזבח. לארץ לא יעלו במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש קתני ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים כו' הצמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התישים (שמחובר לאימו') והעצמות והגידים וקרנים וטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבח:

פרשו לא יעלו. וכולן שהיו בראשו של מזבח ופקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר:

וכן גחלת שפקעה. לאו בגחלת דאימורין קאמר אלא מגחלת דעצים קאמר דאי מאימורין ודאי הוא חייב להחזיר דהא לא נעשת מצותו עד שנתרמה תרומת הדשן:

מעל גבי המזבח לארץ הוא דלא יחזיר. הא על גבי המזבח כגון שפקע מצד זה של מזבח לצד זה על גבי המזבח יחזיר ומדקא דייקינן יחזיר משמע נמי דאפילו פקע לאחר הרמת הדשן נמי על המזבח לצד המזבח יחזיר ומדצריך להחזיר ש"מ דמועלין בו לאחר הרמת הדשן והיינו כר' יוחנן וקשיא לרב:

אמר לך רב שאני גחלת דאית בה מששא. משום הכי חשיבא וצריכה חזרה ומועלין בה אפילו לאחר הרמת הדשן אבל דשן דאין ביה מששא לא:

איכא דמותיב להך גיסא. טעמא דגחלת דאית בה מששא כי פקעה מעל המזבח הוא דלא יחזיר הא על המזבח יחזיר:

הא אפר דלית ביה מששא. אפילו על גבי המזבח לאחר הרמת הדשן אין מועלין בו:

אמר לך ר' יוחנן הוא הדין דאפילו אפר. שפקע ע"ג המזבח לאחר הרמת הדשן יחזיר ומועלין בו והיינו טעמא דקתני גחלת ולא אפר דהיינו דשן לאשמועינן דאפילו גחלת דחשיבה כי פקע מעל גבי המזבח לארץ לא יחזיר:

רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה. כלומר קרן וחומש שהוא חייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה וחייב נמי להביא אשם מעילה ומתכפר בו בשביל שמעל ולוי אמר יביא מאותו קרן וחומש דבר שכולו קרב למזבח:

ומאי ניהו קטרת. מעילה זו להיכן הולכת קרן וחומש שחייב להביא מי שנהנה מן הקדשים להיכן הולכת:

הלמדים לפני חכמים. היינו לוי מר' איהו קתני הא ברייתא יביא דבר שכולו למזבח קטרת ואעפ"כ מביא אשם מעילה:

הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם. כגון שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונהנה ממקצתן עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאתו הכי קאמר אם נודע לו שנהנה מהן עד שלא לקח חטאתו מוסיף האי קרן וחומש שחייב לשלם על הנהו מעות דפיישי דלא מעל בהן ויביא חטאתו מאלו ומאלו וה"ה נמי לאשם:

כבר קרבה חטאתו. קודם שנודע לו שמעל ואח"כ נודע לו ילכו האי קרן וחומש לים המלח דכיון דאילו לא קרב חטאתו עדיין הוה מוסיף הא קרן וחומש על דמי חטאתו ומביא בהן חטאת יפה השתא שנודע לו לאחר שקרבה חטאתו והנך מעות דקרן וחומש דהוה צריך להוסיף על דמי חטאתו כיון דקרב חטאתו הוו כחטאת שכפרו בעלים וחטאת שנתכפר בעלים למיתה אזלא. והולכת מעות לים המלח היינו במקום מיתה. ואם כבר קרב אשמו נמי יפלו הקרן והחומש לנדבה. משום דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שתסתאב ויפלו דמיו לנדבה. הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים כו':

מה שנהנה. יפלו לנדבה היינו תניא כותיה דרב:

כל קרבן מזבח למזבח. קרבנות בדק הבית לבדק הבית קרבנות הצבור לנדבת צבור. הכי קאמר מה שנהנה מקרבנות מזבח יפלו לנדבה למזבח ומקדשי בדק הבית ישלם לנדבה דבדק הבית ומקרבנות צבור לנדבת צבור לשופרות. רישא דאמר דילכו לים המלח רבי שמעון היא דאמר חטאת שכיפרו בעליה תמות:


דף י עמוד א[עריכה]


וסיפא. דקתני קרבנות מזבח למזבח:

רבנן. היא דאמרי דאין חטאת מתה אלא אותה (כפרה) [שאבדה] ונמצאת לאחר [כפרה] וכן המעות:

שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמאו לפני זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן על גבי המזבח. אפילו קודם שנעשו אפר פטור:

פשיטא. דפטור מאי קא מפסיד לא לכהנים קא מפסיד דכיון דניטמא בשר קדשי קדשים לפני זריקה לא חזי לכהנים ולא לגבוה קא מפסיד באימורי קדשים קלים שהרי כבר העלן ונעשת מצותן:

מהו דתימא בשר קדשי קדשים שניטמא. אכתי אית ליה מקצת קדושה דבעי שרפה לכהנים בקודש כשאר פסולי קדשים:

ואימורי קדשים קלים. שהעלן אכתי איכא בהו מצוה להפוכי בצינורא כדי שיהו נשרפין לגמרי וליחייב בהו משום מעילה:

קמ"ל דלא. ואי קשיא לך אמאי אמר עולא באימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור ממעילה והא אמרן לעיל לפני תרומת הדשן דכולי עלמא לא פליגי דמועלין בהן [והני אימורים נמי] לפני תרומת הדשן הוא ואמאי פטור הא לא קשיא התם לעיל בעולה ובאימורי קדשי קדשים מיירי דחמירי משום הכי מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן. אבל אימורי קדשים קלים לא חמירי כ"כ משום הכי הנהנה מהן מאחר שהעלן פטור:

הני מילי היכא דאיתידע ליה דמעל קמי כפרה. קודם שקרב חטאתו דכיון דהוה ליה להוסיף‏[1] אלו מעות קרן וחומש על דמי ושיירינהו הוו כחטאת שכיפרו בעליה וילכו לים המלח:

אבל נודע לו שמעל לאחר כפרה. לאחר שקרב חטאתו הני קרן וחומש אין מביא בהן שוב חטאת דכבר כיפרו בעלים והוויין לאיבוד וילכו לים המלח אלא יפלו לנדבה דאין מפרישין תחילה ליאבד לים המלח:

הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת נסכים. מנחה הבאה עם הזבח דאין בה שיריים וכל הני כולהי כליל נינהו:

מועלין בהן משהוקדשו. בקדושת פה בעלמא:

ופיגול אין בהו. דאין להן מתירין:

כל שיש לו מתירין. כגון שלמים וחטאת ואשמות דדמן מתירים אימורים למזבח ובשר לכהנים או דבר שיש לו מתירין למזבח בלבד כגון עולת העוף ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפים שדמן מתירן למזבח בלבד וכגון שתי הלחם דדמן של כבשים הוו מתיריהן. וכגון לחם הפנים דסידור בזיכין הוי מתירן וכגון מנחות דיש להן היתר בקומץ:

אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. עד שיקרבו מתירין דהכי כתב גבי פיגול בשלמים לא ירצה ואמר (בהו) [כהרצאת] כשר כך הרצאת פסול כו'. ויליף נותר וטמא מפיגול:

וכל דבר שאין לו מתירין כי הני הקומץ והלבונה כו' דהן עצמן מתירין הן:

חייבין עליהן משום נותר וטמא. משום טמא כי היכי דמפרש לקמן בגמ' וטומאתו עליו ונכרתה בכל הקדשים הכתוב מדבר ומשום נותר דילפינן ליה חילול חילול מטמא אבל חיוב פיגול אין בו משום דחיוב פיגול לא כתב אלא בדבר שיש לו מתירין דהא בשלמים כתב וכן יליף נותר וטמא מפיגול גבי דבר שיש לו מתירין דנותר יליף קדש קדש מפיגול וטמא יליף חילול חילול מנותר:

מנהני מילי. דנותר וטמא דחייבין עליהן בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין:


דף י עמוד ב[עריכה]


דת"ר יכול כו'. פיגול שהוא חמור שהוא בידיעה אחת חייב כשנודע לו דאינו צריך ב' ידיעות כטומאת מקדש וקדשיו דהכי אית לן בטומאה ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן ב' ידיעות:

וקרבנו קבוע. חטאת בהמה:

ולא הותר מכללו. בצבור אבל טומאה הותר מכללה בצבור כגון פסח הבא בטומאה:

לרבות כל הקדשים לטומאה בין שיש להן מתירין בין שאין להן מתירין יכול אם הוא דבר שיש לו מתירין שיהו חייבין עליהן מיד משום טומאה קודם שיקרבו:

ת"ל אשר יקרב. דמשמע דבנגיעה לחודה הוי חייב דכי יגע מתרגימנא ארי יקרב:

וכי יש נוגע שהוא חייב. כרת א"כ למה נאמר אשר יקרב (לומר שאין חייבין עליו) הכי קאמר האי דכתב אשר יקרב לאו נגיעה משמע אלא הכי משמע אינו חייב עליו משום טמא אלא עד שיכשר ליקרב:

הא כיצד כל דבר כו'. ונותר יליף חילול חילול מטמא:

הדרן עלך חטאת העוף

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דהוה ליה להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהפריש ושיירינהו וכו'.