רש"י על הש"ס/מעילה/פרק ג

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה י ב (עריכה)

גמ' מה"מ - דנותר וטמא חייבין עליהן בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין:

דתנו רבנן כו' - ומה פגול שהוא חמור כ"כ שהוא חייב קרבן בידיעה אחת כשנודע לו שאכל פיגול שאינו צריך שתי ידיעות כטומאת מקדש וקדשיו דבטומאת מקדש וקדשיו בעינן שתי ידיעות ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים דכתיב (ויקרא ה) ונעלם מכלל שידע והדר כתיב והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות:

וקרבנו קבוע - דהאוכל פיגול בשוגג מביא חטאת בהמה:

ולא הותר מכללו - בצבור אין חייבין כו':

והותרה מכללה - כגון פסח הבא בטומאה אינו דין כו':

לרבות כל הקדשים לטומאה - בין שיש להן מתירין בין שאין להן מתירין:

יכול - אם הוא דבר שיש לו מתירין יהו חייבין עליו משום טומאה מיד קודם שיקרבו מתירין ואותן שאין להן מתירין יהו חייבין עליהן משום טומאה לאלתר קודם שינתנו בכלי:

ת"ל אשר יקרב - והאי יקרב משמע נגיעה דבנגיעה לחודה מחייב דכי יגע (ויקרא יא) מתרגמינן ארי יקרב ואמר ר"א וכי יש נוגע שהוא חייב כרת א"כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה בעלמא לא משמע נגיעה אלא הכי משמע דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב דהיינו עד שיקרבו מתירין:

הא כיצד כל דבר שיש לו מתירין וכו' - ונותר אתי חילול חילול מטמא כדאמרינן במס' זבחים (דף מה.):

פרק שלישי - ולד חטאת

מתני' ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו - דהני הוו מהנך ה' חטאות המתות והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה ולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת נמי להכי מתה שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב וחטאת שמתו בעליה נמי להכי מתה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם:

שעיברה שנתה ושאבדה - עד שהיא תמימה ושוב נמצאת והרי היא בעלת מום אם כיפרו הבעלים באחרת שלא רצו להתכפר בדמי זו שעברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום תמות ואפילו נמצאת קודם כפרה ונתכפרו בעליה באחרת תמות הואיל ונמצאת בעלת מום אבל אם נמצאת תמימה קודם כפרה אע"פ שנתכפרו באחרת אינה מתה אלא תרעה והכי אמרינן במסכת תמורה בפרק ולד חטאת (דף כב.):

ואינה עושה תמורה - דכיון דנתכפרו באחרת דלא אחשבה להאי לא לקדושת דמים ולא לקדושת מזבח הילכך לא אלימא למיתפס אחרים בתמורה ואע"ג דבעלמא בעל מום עושה תמורה דכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס:

ולא נהנין - מהם לכתחלה הואיל וקדושין הוו ואם נהנין אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו משלם אלא קרן בלבד:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יא א (עריכה)

ואם עד שלא כיפרו הבעלים - באחרת נמצאו ורוצין להתכפר בדמי אותה שהיא בעלת מום הואיל ומסאבא וקיימא תמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת ואותה שעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ועושה תמורה ומועלין בה הואיל וקדושה קדושת דמים:

גמ' ומאי שנא הני רישא דלא קא מפליג בהו - ואמר דלעולם ימותו בין משכיפרו בין עד שלא כיפרו:

רישא פסיקא ליה - דלעולם ימותו דמאי הפלגה איכא לפלוגי ברישא התם ליכא למימר כיפרו ולא כיפרו דולד חטאת ותמורת חטאת אינהו גופייהו לא הוו חטאת וחטאת שמתו בעליה נמי הא מתו להו בעלים אבל בסיפא איכא לפלוגי:

הא תנא ליה גבי תמורה - כי האי גוונא:

תנא התם משום תמורות - איידי דאיירי בתמורה איירי נמי במעילה:

והכא תנא משום מעילה - ואיידי דאיירי במעילה איירי נמי בתמורה:

מתני' המפריש מעות לנזירותו - ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים:

לא נהנין ולא מועלין - בכל אותן מעות:

מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים - כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלין נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפ' קמא (לעיל דף ז:) קדשים קלין לפני זריקת דמים אין מועלין בהן ומאי טעמא אזיל לקולא דאי אמרת (נימא) כולן ראויין להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינן בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין:

מעות סתומות - דלא פריש:

יפלו לנדבה - דהלכה היא בנזיר:

דמי חטאת ילכו לים המלח - דחטאת שמתו בעליה היא:

דמי עולה יביאו עולה - דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמרינן בקינין (פ"ב משנה ה) האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה:

ונאכלין ליום א' - כדין שלמי נזיר:

ואינן טעונין לחם - משום דכתיב ביה (במדבר ו) ונתן על כפי הנזיר ואין כאן נזיר:

גמ' מתקיף לה ריש לקיש - הואיל וקתני במתניתין לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין כו' ליתני נמי המפריש מעות לקינין כו' דלא נהנין ולא מועלין כדקתני בני יונה שעבר זמנן שכבר הן צהובין ותורין קטנים שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין דכיון דאינן ראויין לקרבן דפסולין נינהו לא קרינא בהו מקדשי ה' ולית בהו מעילה:

אמר רבא - לא דמי מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקינו דגבי נזירות אמרה תורה במעות סתומים הבא שלמים משום דאיחייב נמי להביא במקצתו שלמים הלכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקינו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח כלל למאי מייתי להו הילכך לא תני להו הכא:

מתני' יצא לנחל קדרון מועלין בו - מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפילו מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירות במקדש דהא לנחל קדרון לאחר זריקה הוא כדתנן (יומא דף נח:) אלו ואלו מתערבין לאמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן והאי מעילה מדרבנן היא ולא מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין כגון לאחר שיצא לנחל קדרון: גמ' וקבעי עלה מ"ט דמ"ד אין מועלין בו מדאורייתא לישנא אחרינא ה"ג ע"כ לא פליגי וכו' מנא ה"מ דאין מועלין בדמים מדאורייתא:

מה לאחר כפרה אין בו מעילה - דנעשית מצותו:

ואימא הכי לאידך גיסא מה לפני כפרה יש בו מעילה - שהרי לא נעשית מצותו וכו' ואוקימנא דאידי ואידי יש בו מעילה לטעמיה דר' יוחנן קאמר דדריש הוא וקא"ל מאי חזית דדרשת הכי:

אמר ליה ר' יוחנן וכי יש לך כו' - אלא ודאי הכי מיסתבר כדאמינא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יא ב (עריכה)

והרי תרומת הדשן - דהוי אצל המזבח דנעשית מצותו ומועלין בו דכתיב ושמו וגו' ונגמר מיניה הכא:

משום הכי - לא גמרינן מיניה דהוי תרומת הדשן כו':

הניחא למאן דאמר - התם (יומא דף סז.) איברי שעיר של יום הכפורים מועלין בהן אע"פ שנעשית מצותן משום דכתיב אל ארץ גזירה שפיר להכי לא גמיר מתרומת הדשן דהוי תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד:

אלא למ"ד נהנין - דמפיק ליה ממדבר:

מאי איכא למימר - נגמר מתרומת הדשן דלא הוו שני כתובין וכו':

אלא לרבי דוסא דאמר וכו' - דלית בהו מעילה ומאי והניחם שם שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר:

מאי איכא למימר - אפילו למ"ד מלמדין מהן הכא אין מלמדין משום דתרי מיעוטי כתיבי בהו:

הערופה - דה"א קמייתא יתירא היא:

וכתיב התם ושמו - דוי"ו בתראה מייתרא לומר לך הני הוא דמועלין בהן לאחר שנעשית מצותם אבל אחריני לא:

לימא מתניתין - דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק דהוא אית ליה דאע"ג דירדו לשיתין שריפתם בקדושה וכיון דמצריך להו שריפה בקדושה אית ליה נמי דמועלין בהן:

מה נותר שריפתו בקדושה - דכל שפסולו בקדש שריפתו בקודש דגמר לה (פסחים דף פב:) מחטאת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף שריפתו תהא בקדושה:

אפילו תימא ר' אלעזר בר ר' צדוק היא - והא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן:

דאי קלט קתני - שלא ירדו לקרקע השית אלא קודם שיגיעו לשית פשט ידו למטה וקלטה מן האויר דהתם אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש להו:

איכא דאמרי לימא מתניתין ר' אלעזר בר' צדוק - כלומר מדאיצטריך ליה לתנא למיתנא ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא סבירא ליה כרבי אלעזר דאמר לול קטן היה שם שיכול להביאו דרך לול דאי רבנן סברי שיתין חלולין ויורדין עד התהום היאך יכול ללקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום:

אפילו תימא רבנן ואי קלט - שאם הכניס ידו לאויר השיתין וקלטן קודם שירדו לתהום אפילו הכי קמ"ל דאין מועלין בהן. לישנא אחרינא דאי רבי אלעזר בר ר' צדוק כיון דאמר ושורפין אותן בקדושה אכתי בקדושתייהו קיימי וסבירא ליה דמועלין אפילו תימא רבי אלעזר בר רבי צדוק דאין לך כו' והא דקאמר ושורפין אותו בקדושה הכי קאמר אם בא לשורפו שורפו בקדושה אבל מעילה אין בו מאחר שירד לשיתין:

מתני' דישון מזבח הפנימי והמנורה - הדשן שעליהם היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהוא מניח תרומת הדשן של מזבח החיצון וקודם שהניחו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון:

המקדיש דישון בתחלה מועלין בו - כלומר לאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון דאי אפשר דלא לידחו ביה פורתא ולהכי מועלין בכולו:

גמ' בשלמא תרומת מזבח החיצון כתיב בהדיא דמועלין בו - דכתיב (ויקרא ו) ושמו לפיכך טעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יב א (עריכה)

אלא דישון מזבח הפנימי מנלן - שהיה מניחו אצל מזבח החיצון ושיהו מועלין בו לאחר שבא עם תרומת הדשן:

והסיר את מוראתו בנוצתה וגו' - אל מקום הדשן אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן לדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב (ויקרא ז) והרים את הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי והמנורה ששם היה מקומו דמועלין בו כבתרומת הדשן של מזבח החיצון המונח שם:

אימא אידי ואידי - קראי בדישון מזבח החיצון מיירי והא דשנה עליו הכתוב והשליך וגו' כדי לקבוע לו מקום שתהא השלכת מוראת העוף אצל המזבח קדמה ואכתי לא ידעינן אמאי מועלין בדישון מזבח הפנימי דהא לא כתיב ביה דישון כלל דהאי דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קמיירי:

אם כן - כדאמרת דלקבוע לו מקום הוא דאתא א"כ לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה ותו לא וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דבתרוייהו בדישון מזבח החיצון קמיירי אלא מדאיצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש"מ בדישון מזבח הפנימי מיירי דאם אינו ענין כו' וכיון דכתיב ביה דשן בתרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בה:

הדשן - מריבוייא דה"א אתי דישון המנורה:

מתני' ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן - לפי שראוין למזבח כשיבוא שיגדילו:

גמ' בשלמא לר"ש - דמחייב מעילה בשלא הגיע זמנן:

כדקתני טעמא - בפרק אותו ואת בנו:

שהיה ר"ש אומר - השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה (דאותו ואת בנו) ואין בו כרת שהיה ר"ש אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר בפנים ושחטו בחוץ ה"ז עובר בלא תעשה ואין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים דאיסור אותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים (חולין דף עח.) והני תורים נמי שהקדישן קודם זמנן הואיל ויהיו ראוין לאחר מכאן השתא נמי אית בהו מעילה:

אלא לרבנן - ת"ק דאמר לא נהנין ולא מועלין מאי שנא ממחוסר זמן דבהמה דקי"ל שנכנס לדיר להתעשר כדאמרי' פרק מעשר בהמה (בכרות דף נו.) מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף העברה העברה מבכור מה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמונה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והני תורין נמי ליקדשו קודם זמנן ולמעול בהו:

אמרי - לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דמחוסר זמן דבהמה קדוש מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף:

יצאו מידי מעילה דבר תורה - דלא קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים:

ותיקשי לך מתני' כו' - אלא כי היכי דבמתני' לא אמרי' קדושה שבהן להיכן הלכה ה"נ לא אמר גבי קדשים שמתו הלכך יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל בהא מודינא לך אע"ג דאמינא יצאו מידי מעילה דבר תורה מודינא דאיכא מעילה מדרבנן בקדשים שמתו ובתורין שלא הגיע זמנן ומשלם הקרן:

וקשיא לי - אתורין דלרב חסדא דאמר וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו' דמשמע דסבירא ליה דאית בהו קדושה ומי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה כלל ולבסוף אית בהו מעילה דרבנן בשלמא היכא דהוה בה מעילה מעיקרא מדאורייתא כגון הני קדשים שמתו דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דבשעת הקדש לא הוה בהו מעילה מדאוריי' דלא חזו בקדשי ה' מי אמרי' דליהוי בהו מעילה מדרבנן לבסוף:

והא איכא דם - דמעיקרא לאלתר כשנשחט קודם שנזרק אין בו מעילה לפי שאין מועלין בדמים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יב ב (עריכה)

המקיז דם לבהמת קדשים - אותו דם שהקיז אסור בהנאה ומועלין בו דכיון דלא חזי לזריקה חשיב כגופה דבהמה ומועלין בו וכיון דאית ביה האי מעילה מעיקרא מש"ה אית ביה מעילה נמי לאחר שיצא לנחל קדרון אבל תורין דלא הויא בהו מעילה מעיקרא כלל קשה לי:

איתיביה רב המנונא חלב המוקדשין וכו' - ולא אמרי' דכגופה דמי הכי נמי לימא גבי מקיז דם אמאי מועלין:

דלא מתקיימת הבהמה בלא דם - דדם הוא הנפש להכי אמרי' כגופה דמי ומועלין בו:

הא מתקיימא בלא חלב - הלכך אין מועלין בו:

הזבל והפרש - של קדשים שהוא בחצר ה"ה בכל מקום אלא דדרכו להיות בחצר של הקדש לא נהנין ולא מועלין: ויפלו דמיו ללשכה גרסי':

הכא נמי לא מקיימא הבהמה בלא פרש - שלא יהא קצת פרש במעיה וכגופה הוא ולימעול ביה:

אמרי - לא דמי דמה לפרשה דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל של חולין אפילו אזיל מגופה לגמרי אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופה דמי הלכך אין מועלין בו:

לאפוקי דם דגופה של בהמה היא - שהרי נברא עמה הלכך מועלין בו: קתני לא נהנין ולא מועלין ודמיו ללשכה מסייע ליה לר"א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש. דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללשכה:

מתני' בד"א בקדשי מזבח - דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך אין מועלין בהן:

אבל בקדשי בדק הבית - הואיל וקדושת דמים הן וכולן ראוין לבדק הבית אפילו אם הקדיש תרנגולת וכו' דמועלין בין בביצים בין בחלב: גמ' השתא קא דייק למתני' דקתני בד"א וקאמר גבי מזבח אפילו כי אקדשיה קדושת דמים לית בהו מעילה דהכי משמע בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב וכו' אבל אם הקדיש בהמה ועוף למזבח שיקנה מהם דבר הראוי למזבח אין מועלין בחלב וביצים ואמאי לית בהן מעילה אלא אמר רב פפא כו':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יג א (עריכה)

מתני' בור מלא מים - ראוי לבדק הבית לבנין לעשות בו טיט ולא למזבח ולניסוך המים נמי לא חזי שלא היו מנסכין אלא ממי השילוח שהן מים חיים:

אשפה מליאה זבל - היא עצמה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית:

אילן מלא פירות - אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדק הבית לפי שעצי גפן דקין הן ואינן ראויין לשום בנין ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אינם קריבין לגבי המזבח:

שדה מלאה עשבים - אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית:

ואין מועלין במה שבתוכו - (דבור ונתמלא מים) דכל הני הוו גידולין:

ר' יוסי אומר כו' - לא פליג אלא אהנך תרתי דת"ק אמר אין מועלין בשבח הקדש במה שהשביחו לאחר שהוקדשו ורבי יוסי סבר המקדיש שדה או אילן מועלין בגידוליהם הואיל וגדלו ממש בהקדש אבל בור ואשפה ושובך דלאו גידולי שובך נינהו לא פליג רבי יוסי:

ולד המעושרת לא ינוק מן המעושרת - לפי שהיא קדושה דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש ובנה חולין הוא ונמצא נהנה מחלב המוקדשין:

ואחרים מתנדבים כן - כלומר בסתם ודאי אסור לינק מן המעושרת אבל אחרים מתנדבים כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה ולדה בהיתר ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה והוי כנדבה ולהכי קרי להו אחרים שאינן מחמירין עליהן כראוי וכן נמי בולד מוקדשין לא היו מקדישין חלב האם:

הפועלים - שעושין מלאכה בשל הקדש לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואע"ג דכתיב כי תבוא בכרם רעך ואכלת וגו' (דברים כג) ואמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פז:) בפועל הכתוב מדבר בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש:

וכן פרה של חולין - חרשה בשל הקדש לא תאכל מכרשיני הקדש:

גמ' אתיא העברה העברה - כתיב בבכור (שמות יג) והעברת כל פטר רחם וכתי' במעשר (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט וגו' מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה אף מעשר נמי דנוהג בנקבה מועלין בכולו אפילו בחלב:

אתיא אמו אמו מבכור - כתיב בבכור (שמות כב) כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וגבי מוקדשין כתיב בפ' אמור [והיה] ז' ימים (יהיה עם) [תחת] אמו מה בכור שהוא זכר מועלין בכולו אף מוקדשין נמי מועלין בכולו:

הפועלין כו' מ"ט - לא תאכל מכרשיני הקדש גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי:

דישו - כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דענינא כולה בחולין קמיירי:

קלעילין - מין קטנית קדש מועלין של חולין בשדה הקדש מעל דנהנה מהקדש:

והא בתלוש בעינן - כדאמרינן לקמן בפרק הנהנה (דף יח:) דאין מעילה במחובר לקרקע וכ"ש בקרקע עצמו:

מדקאמר מעל שמע מינה אבקה - אבק של שדה מעלי להו לאותן קלעילין וכי מעלה אבק מן הקרקע דמתערב בקלעילין הוה ליה תלוש ולהכי מעל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יג ב (עריכה)

מתני' שרשי אילן של הדיוט הבאין לשל הקדש לא נהנין ולא מועלין - דאזלינן בתר אילן ואילן בשל הדיוט קאי:

ושל הקדש הבאין בשל הדיוט - נמי לא מועלין ולא נהנין הואיל ועיקרו קאי בשל הקדש:

מעין היוצא בתוך שדה הקדש - שהמעין מתוך שדה של חולין הוא נובע אלא שיוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו כל זמן שהוא בתוך שדה של הקדש (הוו מועלין) ולא מועלין בו כל מי שהוא שותה ממנו בתוך שדה של הקדש:

המים שבתוך הכד של זהב - באותו כד שהיו ממלאים לצורך ניסוך כדתנן בפ' לולב וערבה (סוכה דף מח:) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע"ש מן השילוח בחבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה ובאותם מים שבחבית של זהב שאינה מקודשת לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש:

ולא מועלין - משום דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך:

ערבה - שהיה סידורן בהר הבית לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת אבל משזקפוה דנעשית מצוותה נהנין ממנה:

נהנין היו ממנה זקנים בלולביהן - אפי' קודם שנזקפה אצל המזבח:

גמ' אין מועלין בכולן - שאם יש באותו כד של זהב יותר מג' לוגין אין מועלין בהן אבל אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר דאין ביה שיעור ניסוך מועלין בו:

והקתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין בהן מכלל דרישא - בכד של זהב אפי' בג' לוגין גרידי אין מועלין:

דיש שיעור למים - של ניסוך דהיינו ג' לוגין להכי אין מועלין בהו אלא בג' לוגין כשיעור הראוי לניסוך ור' יוחנן סבר אין שיעור למים להכי קאמר מועלין בכולן:

והתנן ר"א אומר המנסך מי החג בחג בחוץ חייב - משום מעלה בחוץ דכל דבר שהוא מתקבל בפנים חייבין עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן במסכת זבחים:

וא"ר יוחנן משום ר' מנחם יודפאה - התם בפרק השוחט והמעלה בחוץ:

ואחד ניסוך המים - וכיון דניסוך המים נפקא ליה מדאורייתא מש"ה קאמר דחייב עליו משום מעלה בחוץ:

וא"ל ר"ל לר' יוחנן - כיון דאמרת דר"א בשיטת ר"ע אמרה דדריש נסכיהם ואמרת דניסוך המים הוי דאורייתא כמו ניסוך היין א"כ נימא הכי אי מה יין ג' לוגין ומדקאמר ליה ר"ל הכי מכלל דסבירא ליה דאין שיעור לניסוך המים:

לטעמיה דרבי מנחם יודפאה קאמר - וקא"ל ר"ל לטעמיה דר' מנחם דאמר אין שיעור למים וקדריש נסכיהם אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר משום מנחם יודפאה מועלין בכולן דמשמע דאין שיעור למים אבל ר"ל לעולם סבירא ליה דיש שיעור למים כדאמרינן לעיל:

מתני' הקן שבראש האילן - בגמרא מפרש מאיזה עצים הוא עשוי:

יתיז בקנה - שאם אינו יכול להגיע בידו לקן יפיל בקנה הקן לארץ אבל לא יעלה לאילן ויקחנו שלא יהנה מן האילן בעלייתו כשעולה עליו ובגמרא מפרש מאי יתיז:

המקדיש את החורש מועלין בכולו - בעצים בענפים ובנבייה: גמ'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יד א (עריכה)

דלא ביטלה - שהרי לא ביטלה עובד כוכבים בפירוש:

ריש לקיש אמר מותרת - דביטלה העובד כוכבים בלבו דמימר אמר העובד כוכבים היא גופה לא מצלה שלא הצילה עצמה שלא תישבר:

דאיתבר מגופיה של אילן - שיבר מן הענפים של אילן ועשה הקן דהיינו עבודת כוכבים שנשתברה מאליה דלא ביטלה העובד כוכבים וקתני יתיז דמשמע דמותר בהנאה:

לא דאייתי העוף עצים מעלמא - ועשה קן:

דיקא נמי - דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דאייתי עצים מעלמא להכי לא נהנין מדרבנן הואיל ועל אילן של הקדש קאי ולא מועלין הואיל דאייתי מעלמא אלא אי אמרת וכו':

לעולם אימא לך דאיתבר מגופיה - ואמאי לא מועלין הכא גבי הקדש בגידולין הבאין לאחר (מכאן) שהוקדש עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין וליכא למידק מהכא לעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ולא קשיא לרבי יוחנן:

ורבי [אבהו אמר רבי] יוחנן - מתרץ להאי יתיז לאו בקן עצמו מיירי אלא דכיון דאיתבר מגופה דאשרה קן עצמו אסור בהנאה אלא מאי יתיז בקנה באפרוחים קמיירי. לישנא אחרינא [ה"נ מסתברא] ולא שמענו משום דקתני בה לישקליה משקל דמשמע שיעלה באילן ויקחהו בידו והא א"א שלא יהנה מן האילן:

אפרוחים כאן וכאן - בין באילן של הקדש ובין של אשרה לפי שאינן צריכין לאילן שפורחין בכל מקום שרוצין אבל ביצים כאן וכאן אסורין משום דלא ניידי וצריכין לאילן וכאילן עצמו דמי ואפרוחין שצריכין לאמן שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח כביצים דמי ואסירי:

מתני' הגזברין שלקחו את העצים - מן היער של חולין לצורך קורות:

מועלין בעצים - עצמן הראוים לקורות:

ולא בשפוי - הנסורת שמשפה החרש מן הקורה:

ונבייה - היינו עלין שלהן לפי שהגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה:

גמ' אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין - כלומר כשהן בונין בבדק הבית היו קונין כל צרכי הבנין ממעות של חולין או היו לוקחין כל צרכי הבנין באמנה ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין אותו כן שהיו מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין והשבח שהשביחו האומנין בבנין ושכר האומנין ואומר תחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין הזה ונמצא קדוש והמעות יצאו לחולין ופורעין מהן שכר האומנין ממה שחיללו השבח שהשביחו האומנין בבנין ופורעין לאותן שלוו מהן מעות של חולין שנהנו בהן צורכי הבנין או לאותן שהאמינו להן צרכי הבנין:

מאי טעמא - בונין בחול משום דמאן דמתנדב מעות לבדק הבית לאלתר מקדיש להו וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן לפיכך צריך שיאמר כך תחול וכו' שיהו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מעילה יד ב (עריכה)

מותר הקטרת - מה שהיה נשאר על שס"ה מנה מה היו עושין בה דלאחר שנכנס ניסן אין ראוייה להקטרה דבעינן חדש והבא קרב מתרומה חדשה:

מפרישין ממנה - ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין דקס"ד דלאלתר כשקנו צרכי הבנין מיד היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל צרכי הבנין שקנו ופורעין אבל לא שכר האומנין שבונין בבנין שהכל היה קדש חוץ מן השבח שהיו האומנים משביחין בבנין בכל יום ובכל יום היה הגזבר מביא מעות הקדש כשיעור השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום ומחלל אותן על השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום והיינו טעמא דעושין כן בכל יום משום דאמרן לעיל דמאן דמתנדב מעות וכו' והיו המעות חולין והבנין קדש אבל לא היה הגזבר נותן להן המעות לאלתר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיגמר הבנין וכן היו עושין כל השבח ועדיין לא היה שם מותר הקטרת על המעות אבל כשמגיע ניסן שיש שם מותר הקטרת דצריכין ללוקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחילל על השבח שהשביחו האומנין והוי הקטרת חול ומעות חזרו לקדושתן כבתחלה וחוזרין ולוקחין הקטרת מן האומנין מתרומה חדשה ואי קשיא לך מה צורך לחללה על מעות האומנים ליתבה לקטרת לאומנין לאלתר הא לא קשיא דליכא בהאי מותר כשיעור כל שכר האומנין להכי עבדי הכי: ואי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישים ליחלה לקטרת אבנין עצמו ואמאי מפרישים וכו':

ומשני דלא איכא בנין - שלא בנו אותה כלום:

והא על מעות האומנין קתני - אלמא דבנו בנין: אין ודאי בנו בנין אלא דליכא בנין שיעור מעות: ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההוא פורתא בנין על אותו מיעוט שהשביחו האומנין בבנין לאחר שיחללו על מה שהשביחו אע"ג דלא הוי כשיעור דמי הקטרת דאמר שמואל הקדש וכו':

אבל לכתחלה לא - הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד: רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול דלא נתנה תורה למלאכי השרת. דאי אפשר דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדלמא בעי למיזגא עליהון כלומר שאם הוצרך וישב עליהן נמצא נהנה מהן:

אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי - כלומר אי בעצים דאין דעתו לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דלמא יתיב עליהון וקא מעיל:

אלא כי תנן במתניתין דמועלין בעצים דיומיה - שדעתו לבנותן בו ביום שלקחום דהשתא ליכא למיחש דלמא אתי למזגא עליהון הואיל ובנו להו לאלתר בו ביום בבנין:

פרק רביעי - קדשי מזבח