משנה כתובות ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ו · משנה ב | >>
הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו, אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן.
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ,
- אָמְרוּ חֲכָמִים, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר:
- לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן,
- וּלְךָ אִי אִפְשִׁי לִתֵּן:
הפוסק מעות לחתנו - ומת,
- אמרו חכמים:
- יכול הוא שיאמר:
- "לאחיך - הייתי רוצה,
- ולך - אי אפשי ליתן".
( ראו משנה ד' )
ומת חתנו - ונפלה לפני יבם:
יכול הוא שיאמר - או חלוץ או יבם. ואילו לאחיו, או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. ה ואע"ג דאחיו עם הארץ והוא תלמיד חכם יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן:
יכול הוא שיאמר כו'. לשון הר"ב ואילו לאחיו או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. כ"כ רש"י ז"ל והוא תימא דהא קיימא לן כאדמון במתניתין ה' ריש פרק בתרא יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא ה"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא. שלא פסק אלא ע"מ שיכנוס האח. הר"ן:
(ה) (על הברטנורא) רש"י. והוא תימא, דהא קיימא לן כאדמון במשנה ה' פרק י"ג יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא הכי פירושו, שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנים באמירה הן. אבל יבם לא, שלא פסק אלא על מנת שיכניס האח. הר"נ:
הפוסק מעות וכו': נלע"ד דמשום דקתני לעיל דמציאת האשה ומעשי ידיה לבעלה ויבם נמי ודאי במקום בעל קאי למציאתה ולמעשי ידיה וסד"א דהוי נמי במקום בעל למעות שפסקו לאחיו קמ"ל דלא ולהכי אסמך האי מתני' לשלמעלה ממנה ואגבה תנא נמי פסקה וכו'. וביד שם פכ"ג סי' ט"ו. והביאוה תוספות ז"ל פ' נערה דף מ"ז ובפ' שני דייני דף ק"ט ובטור א"ה ובשו"ע סי' נ"ג ומפורש שם שיש מי שאימר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק כשקדשה הראשון לכשתנשא ולא פקעינן הקדושין שמכחם ייבמה אחיו ע"כ:
יכול הוא שיאמר וכו': וכתב הר"ן ז"ל בשם רב האיי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן כך וכך וכשמת חתנו אע"פ שאם היה החתן כונס קונה באמירה דשעת קדושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע"פ שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ. ונלע"ד דדוקא פוסק מעות לתתנו אבל פוסק נדוניא אינו יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן דנדוניא ודאי חשיבה כפוסק מעות לבתו ומ"מ יש להסתפק קצת אם יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן נדוניא גדולה ולך אי אפשי ליתן נדוניא גדולה וקרוב לומר דלא מצי למימר הכי ועוד נלע"ד דמדקתני ומת חתנו ולא קתני ומת החתן או ומת סתם דהא ודאי דאחתן קאי אלא בא לרמז לנו מאי דתניא בברייתא בגמ' שאפילו שהראשון ע"ה והשני ת"ח יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן והיינו דקתני חתנו החביב לו לכשיהיה מבלי טעם: עוד נלע"ד דמדהוה מצי למיתני יכול שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' וקתני יכול הוא שיאמר לרמוז לנו דבאב כל הדבר תלוי שאע"פ שהבת רוצה בשני לא חיישינן לה ומכאן נראה שהוציא הרמב"ם ז"ל דין זה שכתב שם פכ"ג סי ט"ו ואע"פ שהבת רוצה בו:
יכין
ומת חתנו: קודם שנתן, ונפלה לפני יבם:
ולך אי אפשי ליתן: וחולץ, או מיבם בחנם, ואילו אחיו, היה מוציא ממנו בדיינים [נ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת