משנה כתובות ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ו · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מציאת א האשה ומעשה ידיה, לבעלה, וירושתה. הוא אוכל פירות בחייה.

בושתה ופגמה ב שלה.

רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבסתרג, לה שני חלקים, ולו אחד.

ובזמן שבגלוי, לו שני חלקים, ולה אחד.

שלו, ינתן מיד.

ושלה, ילקח בהן קרקעד, והוא אוכל פירות.

נוסח הרמב"ם

מציאת האישה ומעשה ידיה של בעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה רבי יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד ושלו נותנין לו מיד ושלה יילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

פירוש הרמב"ם

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה כו': פגמה הוא שיחתוך אבר מאבריה או שיחדש מום בגופה מסבת מכות או כל כיוצא בזה רואין אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק וכל מה שנפחת מדמיה זה הוא פגמה והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מציאת האשה - וירושתה. אם נפלה לה ירושה:

הוא אוכל פירות בחייה - והקרן שלה:

ופגמה - חבלה שיש בה פחת דמים ששמין אותה כמה היתה יפה לימכר בשוק וכמה היא שוה עכשיו:

ובזמן שבגלוי - שהבושת שלו. ועוד, שנמאסת עליו והוא סובלה:

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות - בחייה, והקרן שלה לכשימות או יגרשנה. ואם תמות היא, יורשה. והלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

מציאת האשה כו'. גמרא מאי קמשמע לן [תנינא בפרק ד' משנה ד'] האב זכאי כו' יתר עמו הבעל כו' בושתה ופגמה איצטריכא ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן:

בושתה ופגמה. פירש הר"ב ופגמה חבלה כו' וז"ל רש"י פגמה נזק חבלה כו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ה דב"ק. וכתב הרא"ש הא דלא תני שבת. דמלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדה לה סמא חריפא ואתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב"ם שכתב בפרק ד' בהלכות חובל ומזיק החובל בא"א הריפוי לבעלה עכ"ל. וכתב הב"י בא"ה סימן פ"ג מה שהקשה [הרא"ש] על הרמב"ם נתיישב מתוך דברי המגיד שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה. וכך כתב הר"ן בריש פרק מציאת האשה הא דלא תני במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו חייב לרפאותה עכ"ל הבית יוסף. ולי נראה דעיקר קושיית הרא"ש מההיא דסמא חריפא דמותר הרפואה שלה ומשום הכי הוא דליכא למימר דהא דלא תנא ריפוי משום דפשיטא דלבעל דהא לא פסיקא דלבעל ואם כן לאו מלתא דפשיטא הוא ותדע דהא שבת מתרץ הרא"ש דלא תנן משום דלבעל ואמאי אינו מתרץ כמו כן הריפוי ובחדא מחתא לחתינהו אלא דעיקר קושייתו דלאו פשיטא הוא וכי תימא דלהרמב"ם אה"נ דאפילו סמא חריפא המותר לבעל והויא פסיקא דלעולם דבעל ולהכי משום פשיטות לא שנאו במשנה דתקשה לך אמאי לא תהא צערה שלה דאם כן טובא הוה שמעינן ממתניתין אי תנא דריפוי כולו לבעל וכי תימא איפכא דהרמב"ם מודה בזה להרא"ש דהמותר דידה הוי ומתרצת מתניתין דלהכי לא תני כיון דלאו פסיקא הוא הא נמי ליתא דכי היכי דר' יהודה בן בתירה פליג ואשמעינן מלתא דלאו פסיקא. הכי נמי דלאשמעינן מילתא דלאו פסיקא לכ"ע:

בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר שביישה בינו לבינה. שבגלוי שביישה בפני כל אדם. תוס':

ושלה ילקח בהן קרקע כו'. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש"י. [*ומ"ש הר"ב והלכה [כרבי יהודה] כ"כ הרי"ף בשם רב האי גאון מדמקשו ומפרקו בגמרא אליביה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) מציאת כו'. מאי קמשמע לן, תנינא כו'. בושתה ופגמה אצטריכא. ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן. גמרא:

(ב) (על המשנה) ופגמה. ושבת מלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל, שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופא. לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי, שפגמה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר, שביישה בינו לבינה. שבגלוי, שביישה בפני כל אדם. תוס':

(ד) (על המשנה) קרקע. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מציאת האשה:    בקונטריס גריס פ' המדיר אחר אע"פ כו' [עי' ראל"צ] איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ואיידי דתנא בס"פ מציאת האשה המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש תוס' ז"ל ועד הנה לא מצאתי רמז בפירושי רש"י ז"ל שגורס פ' המדיר קודם פ' מציאת האשה. וביד רפכ"א דהלכות אישות. ובגמ' משמע דמתני' דקתני מציאת האשה לבעלה דלא כר' עקיבא דהאמר בגמרא פ' בתרא דאומרת קונם שאני עושה לפיך יפר שמא תעדיף עליו ע"י הדחק יותר מן הראוי לו דחייל עליה קונם ומציאה חשיבה כהעדפה שע"י הדחק דרוב מציאות צריך לחזר אחרייהם כגון דגים או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. ירושלמי מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה כלומר במתנה עצמה ניחוש להא שמא תגנוב ותאמר נתנו לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול. ונלע"ד דבדין הוא דה"ל למתני מעשה ידיה ברישא כיון דקאי האי פירקא אמאי דתנן לעיל סוף פרק אע"פ אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל אלא משום דבכל המקומות קתני ברישא מציאתה קודם מעשי ידיה כי ההיא דתנן לעיל בפ' נערה האב זכאי וכו' עד וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה דנלע"ד דשם הטעם ברור משום דיותר קודם ומצוי מציאת הבת לאביה ממעשי ידיה דהא אפשר להיות דמבת שלש שנים או פחות תמצא איזה מציאה ותריצנה לאביה מה שאין כן במעשי ידיה דלא משתכח שתרויח הבת עד שתגדל להיות מבת שבע שנים ולמעלה ומש"ה קתני בכל דוכתא אפי' באשת איש מציאתה קודם מעשי ידיה. והא דקתני מציאת האשה בהא ולא קתני מציאת אשה נלע"ד דאפשר שבא לרמוז אפי' מציאה שדחקה עצמה עד שמצאה אותה הויא לבעלה אי נמי לאשמועינן דוקא כאשה הידועה שהיא אשת איש ודאי אבל ספק מגורשת כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אע"פ שחייב במזונותיה מציאתה לעצמה ולדעת הרמ"ה נוכל לומר עוד לפ' האשה הידועה דוקא שהיא נזונת מבעלה אבל אם אינה נזונת מבעלה מציאתה לעצמה כל זה למדתי לפרש מן הטור אבן העזר סי' פ"ד: וירושתה בלשון שני פי' רש"י ז"ל אם מתה בחייו יורשה ע"כ. ולפי' זה נראה שצריך לומר דהוא אוכל פירות בחייה דקתני הוי בבא באפי' נפשה:

בושתה ופגמה שלה:    וכתבו תוס' ז"ל דר"ת ז"ל הגיה בספרו בשתה ופגמה שלו ומכח כמה קושיות דחו גירסא זו וכתבו דר"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמ' וכו'. עוד כתבו ז"ל דנראה לר"ת כפי' ראשון שבקונטרס דהיינו מה שהעתיק ר"ע ז"ל דאי כלשון אחרון שפירש ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמ' בשתה ופגמה איצטריכא ליה הל"ל דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתני' דיתר עליו הבעל לא שמעי' לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם. ומיהו איכא למימר דל"מ למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן ליה ממתני' דהכותב ומפרק יש נוחלין ע"כ: וביד שם פ' כ"ב סי' כ"ב ובפ' ד' דהלכות חובל ומזיק סי' ט"ו פסק כריב"ב וכתב שם בד"א שחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל על זה ובטור א"ה סי' פ"ג וסי' פ"ד ובחושן המשפט סי' תכ"ג ועיין ג"כ בתוס' יו"ט:

בזמן שבסתר וכו' ובזמן שבגלוי וכו':    ק"ק לע"ד דטפי הוה עדיף ליה לתנא למיתני אם בסתר וכו' ואם בגלוי כמו שהוא שם בהרמב"ם ז"ל והתימה יותר על הטור שבסתר כתב בזמן ובגלוי כתב אם. וכתוב בנמוקי יוסף בפ' המניח דף י"ו דכיון דקיי"ל כריב"ב דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד המזיק את אשתו בתשמיש המטה דקיימא לן דחייב בנזקה לא משלם לה אלא תרי תילתי נזקא וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וענין ד' דברים רפוי מדינא דאישות מיחייב לאסויי כ"ש כשאזקה איהו שבת ובשת ליכא דכל לגבי תשמיש דבעל ליכא בושת ושבת נמי לא דמעשי ידיה דידיה נינהו צער לא ידע דמצער לה וה"ל כמתכוין לזרוק שתים וזרק ד' דפטור ע"כ:

ובזמן שבגלוי:    שהבשת שלו דאשתו כגופו לו שני חלקים ולה חלק אחד. וכתב הר"ן ז"ל תמהני נהי דס"ל לריב"ב שהבעל מתבייש בבשת אשתו למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד ואחד דמי בשתו. ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה ע"כ: עוד הכריח ז"ל שם דפשיטא לן דבשתה ופגמה אפי' לת"ק כירושתה והוא אוכל פירות בחייה דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר בגמ' בושתה ופגמה איצטריכא ליה משום פלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריכא לומר שאינם כירושתה ואין לו בהם אכילת פירות אלא ודאי לת"ק נמי יש לו בהן אכילת פירות. ועוד דאי אפשר לומר דלת"ק בושתה ופגמה שלה לגמרי קאמר וריב"ב בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבושתה מה שאין כן בחבל בה הוא עצמו דליתא. דכיון דריב"ב פוסק לו חלק א' מפני בושתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה וכן מוכח בתוספתא וזו היא דעת הראב"ד ז"ל בפי"ד דהלכות חובל ומזיק ע"כ בקיצור. ועיין בספר הלבוש שם סי' פ"ג:


פירושים נוספים