משנה כלים יא ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יא · משנה ח | >>
קסדא, טמאה.
ולחיים, טהורים.
אם יש בהן בית קיבול מים, טמאים.
כל כלי המלחמה, טמאים.
הכידוןכ, הניקון, והמגפיין, והשריון, טמאין.
כל תכשיטי נשים, טמאים.
עיר כב של זהב, קטליות, נזמים, וטבעות, וטבעת כד בין שיש לה חותם כה ובין שאין לה חותם, נזמי האף.
קטלה שחוליות כו שלה של מתכות בחוט של פשתן או של צמר, נפסק החוט, החוליות טמאות, שכל אחת ואחת כלי בפני עצמה.
חוט של מתכות, וחוליות של אבנים טובות ומרגליות, ושל זכוכית, נשתברו החוליות, והחוט בפני עצמו קיים, טמא.
שיירי קטלא, כמלוא צואר קטנהכז.
רבי אליעזר אומר, אפילו טבעת אחת, טמאה, שכן תולין בצואר.
קַסְדָּא, טְמֵאָה; וּלְחָיַיִם, טְהוֹרִים.
- אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַיִם, טְמֵאִים.
- כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה, טְמֵאִים;
- הַכִּידוֹן, הַנִּיקוֹן, וְהַמַּגָּפַיִן, וְהַשִּׁרְיוֹן,
- טְמֵאִין.
- הַכִּידוֹן, הַנִּיקוֹן, וְהַמַּגָּפַיִן, וְהַשִּׁרְיוֹן,
- כָּל תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, טְמֵאִים.
- עִיר שֶׁל זָהָב,
- קַטְלָיוֹת, נְזָמִים, וְטַבָּעוֹת,
- וְטַבַּעַת
- בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ חוֹתָם
- וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ חוֹתָם,
- נִזְמֵי הָאַף.
- קַטְלָה שֶׁחֻלְיוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתָּכוֹת בְּחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל צֶמֶר,
- נִפְסַק הַחוּט, הַחֻלְיוֹת טְמֵאוֹת,
- שֶׁכָּל אַחַת וְאַחַת כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמָה.
- נִפְסַק הַחוּט, הַחֻלְיוֹת טְמֵאוֹת,
- חוּט שֶׁל מַתָּכוֹת,
- וְחֻלְיוֹת שֶׁל אֲבָנִים טוֹבּוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשֶׁל זְכוּכִית,
- נִשְׁתַּבְּרוּ הַחֻלְיוֹת, וְהַחוּט בִּפְנֵי עַצְמוֹ קַיָּם,
- טָמֵא.
- שְׁיָרֵי קַטְלָא,
- כִּמְלֹא צַוָּאר קְטַנָּה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ טַבַּעַת אַחַת, טְמֵאָה,
- שֶׁכֵּן תּוֹלִין בַּצַּוָּאר:
- אֲפִלּוּ טַבַּעַת אַחַת, טְמֵאָה,
קסדה - טמאה.
- ולחיים - טהורין.
- אם יש בהן בית קיבול מים - טמאין.
- כל כלי המלחמה - טמאין.
- הכידון, והניקון, והמגפים, והשרין - טמאין.
- כל תכשיטי אשה - טמאין.
- עיר של זהב, קטליות, נזמים, וטבעות.
- טבעת - בין שיש עליה חותם, ובין שאין עליה חותם,
- ונזמי האף.
- קטלה -
- שחוליות שלה של מתכת,
- בחוט של פשתן, או של צמר -
- נפסק החוט - החוליות טמאות,
- שכל אחת ואחת - כלי בפני עצמו.
- חוט של מתכת,
- והחוליות של אבנים טובות, ושל מרגליות, ושל זכוכית -
- נשתברו החוליות, והחוט בפני עצמו קיים - טמא.
- שירי קטלה - כמלוא צוואר קטנה.
- רבי אליעזר אומר:
- אפילו טבעת אחת - טמאה, שכן תולין בצוואר.
קסדא - כובע הברזל אשר יושם בראש בעת המלחמה.
ולחיים - לוחות ברזל יכסו החזה.
וכידון - הרומח הקטן אשר הוא ביד המלכים ברוב העיתים.
והניקון - "אל קנה", והוא הפוך "ומשקל קנו"(שמואל ב כא, טז), והוא הברזל בתוך הרומח.
ומגפים - נעל מברזל יכסה הרגלים, כדי שלא יורו על רגליו.
ושריון - ידוע.
תכשיטי אשה - חלי הנשים. והביא מהן קצתן על צד המשל, כמו שעשה בכלי החרב.
ועיר של זהב - עטרה של זהב על צורת ירושלים ישימוה בראש, ולזה נקרא עיר.
וקטלאות - הן חוטי זהב ישימו בצואר, והוא הנקרא בלשון התורה "רביד"(בראשית מא, מב).
וכבר יעשו חוליות זהב נקובות בדמיון גרעינים ויכניס בחוטים, וישימו אותן על הצואר, וזה יקרא "מחנק". וכבר יקרא גרעיני אודם פטדה וברקת, וירכיבו אותן בחוט זהב או כסף, ויעשו ממנו כבלים סובב סביב הצואר גם כן, וכל זה יקראו "קטלאות".
ונזמים - שני מינים, מהן שיתלו באוזן כמו שעושין היום, ומהן יתלו באף כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא.
וחותם - כמו שיעשו בקצה החותמות מספיר או מנופך, ומה שדומה להן מן האבנים.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
קסידא. פירש בערוך כמין כובעים:
לחיים. פי' בערוך הברזל שעושין בלחי הסוס ולעיל גבי עקרב היה ראוי לפרש כך אבל הכא דומיא דקסדא ששנינו גבי אדם בפרק במה אשה (דף ס.):
כידון. כדכתיב (ש"א יז) וכידון (של) נחשת:
ניקון. פירש בערוך כדכתיב (ש"ב כ"א) ומשקל קינו וקינו כמו ניקו:
מגפיים. בפרק במה אשה (שם) אמרינן פזמקי יינוליר"ש בלע"ז:
תכשיטי אשה. אע"פ שאין עשויין למלאכה אלא לנוי מרבינן להו בסיפרי זוטא מדכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים:
עיר של זהב. בפ' במה אשה (דף נט.) מפרש ירושלים דדהבא:
קטלא. תכשיט סביב הצואר כדמשמע בריש במה אשה (דף נז.):
נזמים. נוקבין את האוזן ותולין בה נזמים וכן החוטם:
בחוט של פשתן. החוליות נקובות וממלאות בהן חוט ותולין בצואר וכל חד באפי נפשיה חשיב כלי מעשה:
של אבנים. האבנים והמרגליות נוקבין ומכניסין בהן החוט. טמא מפני החוט של מתכת:
מלא צואר קטנה. בת קטנה ותימה האי שירי קטלא היכי דמי אי דחוט של פשתן וחוליות של מתכת למה לי מלא צואר הא כל חוליא בפני עצמה טמאה ואי בחוט של מתכת וחוליות של מרגליות אפילו נשתברו כולן החוט טמא ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה דה"ל כלי אבנים ואי בחוט של מתכת שנפסק איירי דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה מאי קא מהדר רבי אליעזר אפילו טבעת אחת:
קסדא - כובע נחשת שנותנים אנשי המלחמה על ראשן:
ולחיים - טסין של ברזל שנותנים על לחייהן:
אם יש בהן בית קיבול מים - ששותין בהם מים במלחמה:
כידון - רומח קטן שביד השרים והמלכים יט:
ניקון - כמו קינון. לשון ומשקל קינו (שמואל ב כא). והוא הברזל שבתוך הרומח:
מגפיים - בתי שוקים של ברזל שנושאין אנשי המלחמה:
תכשיטי נשים - אף על פי שאין עשויין למלאכה אלא לנוי, מרבינן להו מקרא דכתיב (במדבר לא) וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים כא:
עיר של זהב - כמין עטרה נותנות הנשים בראשן עשויה כצורת ירושלים:
קטליות - חוטים של זהב שנותנות סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שתיראה בעלת בשר, לכך נקראים קטליות:
ונזמים - יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האוזן כג:
בחוט של פשתן - שהיו החוליות נקובות ומלאו מהן החוט:
החוליות טמאות - דכל חדא באנפי נפשא חשיבא כלי מעשה:
של אבנים - שהיו מרגליות ואבנים נקובות ומלאו מהן החוט:
טמא - החוט, הואיל ושל מתכת הוא:
כמלוא צואר קטנה - כמלוא צואר של בת קטנה:
הכידון. פירש הר"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א' יז) משום דביה כתיב שהוא של מתכות:
הכידון וכו'. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך:
תכשיטי נשים טמאים. כתב הר"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ"כ הר"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ"ש בר"פ דלקמן:
עיר של זהב כו'. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב"ם:
נזמים. לשון הר"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ"ו דשבת. ובמשנה ו פ"ק דסוטה [מש"ש]. ולשון הרמב"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע"כ:
וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש"י פ"ו דשבת דף נט:
שיש עליה חותם. בגמ' פ"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה:
שחוליות שלה. פירש מהר"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב):
שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר"א אפי' טבעת אחת. הר"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ"ל. אח"כ מצאתי בדברי מהר"ם שכתב וז"ל. מיהו נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע"כ:
(יט) (על הברטנורא) כמו נטה בכידון אשר בידך (יהושע ח'):
(כ) (על המשנה) הכידון. כלומר כגון הכידון כו':
(כא) (על הברטנורא) ונשים לאו דוקא, שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי:
(כב) (על המשנה) עיר כו'. הובא מהן קצתן על צד המשל. כמו שעשה בכלי המלחמה. הר"מ:
(כג) (על הברטנורא) ומיהו הכא בנזמי האוזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא:
(כד) (על המשנה) וטבעת כו'. כלומר וטבעת שאמרנו, בין שיש עליה כו'. רש"י:
(כה) (על המשנה) חותם. בגמרא פרק ו' דשבת שם רמינן ממתניתין דהתם דלא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאתה חייבת חטאת, שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה, ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא, דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו', לאו ארישא ראיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו, אלא לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש, אין עליה חותם תכשיטין דאשה:
(כו) (על המשנה) שחוליות. לשון וחלי וכתם (משלי כ"ה). מהר"מ:
(כז) (על המשנה) קטנה. נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים שאין מכניסין אותן בחוט, ומשער תנא קמא כמלא צואר קטנה. ור"א קאמר אפילו טבעת אחת דרך לתלות בצואר. מהר"מ. ועתוי"ט:
קסרא: בלי יו"ד גרסי' לה:
ולחיים טהורים: שאין להם שם בפני עצמן:
הכידון: פשוט הוא שהוא בדלי"ת וכדכתיב וכידון נחשת:
והשיריון: נלע"ד דגרסי' לשון יחיד כחבריו השנויין במשנה בצדו ברישא. וכן הוא בקצת דפוסים:
כל תכשיטי נשים וכו': עיין בשבת בפ' במה אשה (שבת דף נ"ט) אם זו היא מאי דמייתי התם שאם היא משנה זו צריך לגרוס כך לפי מה שפי' שם רש"י ז"ל וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף וז"ל רש"י ז"ל וטבעת בין שיש כו' כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה חותם וכו' ע"כ. אכן ממה שכתב שם בפי' הסוגיא מוכח דההיא דהתם בריתא היא:
קטלאות: הן הנקראין בתורה רביד:
וטבעת בין שיש עליהן חותם ובין שאין עליהם חותם: פי' חותם לא קאי רק אטבעות ואיכא מאן דגריס וטבעת בין שיש עליה חותם כמו שכתבתי על הברייתא וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ופירוש הרמב"ם ז"ל חוחם בלשון ערבי פ"ץ כמו שעושים במקצת הטבעות חותמי אודם פטדה ודומיהם:
שחוליות שלה של מתכת: כמו שרגילין לעשות חוליות של זהב כמין גרגרין נקובין ומכניסין אותן בחוט וקושרין על הצואר:
שירי קטלא: מיירי בחוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ונפסק החוט והחוליות ונשתיירו מלא צואר בת קטנה טמא והא דאמרינן דהחוט בפני עצמו טמא היינו כשהחוט שלם אבל נפסק קצתו ונשאר מן החוט ומן הגרגרים מלא צואר קטנה טמא ורבי אליעזר סבר אם נשתייר מלא צואר קטנה ובו אפילו טבעת אחת כלומר חוליא אחת אכתי תכשיט הוא הרא"ש ז"ל ובזה אין מקום לקושית הרב רבי שמשון ז"ל.
ר' אליעזר אומר וכו': ואין הלכה כר' אליעזר:
יכין
קסדא: כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]:
ולחיים: טסין שבלחיי הלוחם:
טהורים: מדאין להן שם בפ"ע:
אם יש בהן בית קבול מים: לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]:
טמאים: תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו':
הכידון: רומח קטן:
הניקון: הוא הברזל המחודד שבראש החנית:
והמגפיין: בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה:
והשריון: פאנצער בל"א:
כל תכשיטי נשים טמאים: מק"ט. כגון עיר וכו':
עיר של זהב: עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה:
קטליות: שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה:
וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם: נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']:
נזמי האף: כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות:
קטלה שחוליות שלה של מתכות: וחרוזות בחוט וכו':
שכל אחת ואחת: מחוליות המתכות:
טמא: וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי:
שירי קטלא: שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין:
כמלוא צואר קטנה: ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]:
טמאה: אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט:
שכן תולין בצואר: שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת