משנה טבול יום ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק ג · משנה ו | >>
טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה, טהור.
היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות, כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו ה ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה, טמא.
היה אוכל זיתים נגובין ותמרים יבשות, כל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה, טהור.
אחד טהור ואחד טבול יום, כאלו.
רבי מאיר אומר, אלו ואלו טמאין בטבול יום, שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו.
וחכמים אומרים, אין טבול יום טמאז.
טהור שנגס מן האוכל,
- ונפל על בגדיו, ועל כיכר של תרומה - טהור.
- היה אוכל זיתים פצועים, ותמרים רטובות -
- כל שהוא רוצה למוץ את גלעיניתו,
- ונפל על בגדיו, ועל כיכר של תרומה - טמא.
- היה אוכל זיתים נגובין, ותמרים יבשות -
- כל שאינו רוצה למוץ את גלעיניתו,
- ונפל על בגדיו, ועל כיכר של תרומה - טהור.
- אחד טהור, ואחד טבול יום - באלו.
- רבי מאיר אומר: אלו ואלו - טמאין בטבול יום,
- שמשקין של טמא - מכשירין לרצונו, ושלא לרצונו.
- וחכמים אומרין: אין טבול יום טמא.
כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה. וכבר ידעת, כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בעניין מוכשר ואינו מוכשר.
ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל כיכר של תרומה, כי הכיכר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו, וראיה על זה שתיתתו על בגדיו, ואפילו אם עברו מעל בגדיו לכיכר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין.
והוא הדין עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו. ועל כן כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על כיכר של תרומה והיא בלולה ברירו, הוא כחילוק הזה שזכר, והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר, ואם לא נתכוין אינו מכשיר.
וכן אם היה האוכל הזה טבול יום, רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו, ואף אם נתכוין למוץ את גרעינתו.
ואמר רבי מאיר, כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינן על כיכר של תרומה הוכשר, שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין, ואין חולק בזה.
אמנם חכמים אומרים, כי טבול יום אינו טמא בעניין זה.
והלכה כחכמים:
שנגס. יש מפרשים לשון מגיס בקדירה ובערוך הביאו בערך נגס ופי' כמו לועס ויש לפרש שבידיו מהפך באוכל שבפיו ושלא מדעתו נפל ממנו:
על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור. ולא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימאו את הבגדים והתרומה שהמשקה ההוא לא חישבו וכיון שלא חישבו לא מכשיר ולא מטמא וכר' יהודה דספ"ח דכלים:
כל שהוא רוצה למוץ גרעינתו. הוחשב המשקה שבו ונטמא בידיו וחזר וטימא את בגדיו והתרומה אבל נגובין ויבשו כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו לא הוחשב המשקה ההוא ולא נטמא:
אחד טהור ואחד טבול יום כאלו. כלומר שניהם שוין בדין זה:
ר' מאיר אומר אלו ואלו. כלומר בין רטובין בין נגובין טמאין בטבול יום כדמפרש דמשקין של טמא מכשירין ומטמאין אפילו שלא לרצון ורבנן לגבי הכי חשיבי ליה לטבול יום כטהור:
שנגס - שמהפך האוכל בפיו. לשון מגיס בקדרה:
ונפל - האוכל עם לחלוחית הרוק שבו, על בגדיו ועל ככר של תרומה:
טהור הככר, כלומר לא הוכשר לקבל טומאה - ואע"ג דרוק בעלמא מכשיר, שאני הכא דלא אחשביה לרוק ואינו לרצון, שהרי נפל על בגדיו, ופשיטא דלא ניחא ליה:
כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו - אם נתכוין למצוץ הלחות שבגרעין, ונפל הגרעין עם הרוק שבו על ככר של תרומה, הוכשר הככר ברוק שעל גבי הגרעין, דהא אחשביה:
זיתים נגובים ותמרים יבשות כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו - לא הוחשב המשקה ההוא ואינו מכשיר ו:
אחד טהור ואחד טבול יום כאלו - כלומר שניהם שוין בדין זה:
ר' מאיר אומר אלו ואלו - בין רטובות בין יבשות:
טמאים בטבול יום - כדמפרש טעמא, דמשקין של טמא מכשירים ומטמאין אפילו שלא לרצון, וטבול יום כטמא לדין זה. ורבנן חשבי ליה לטבול יום כטהור. והלכה כחכמים:
טהור פי' הר"ב לא הוכשר. וכן פי' הרמב"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע"כ. אבל הר"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ"ח דכלים. ע"כ. ואין להקשות דא"כ ה"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל:
כל שהוא רוצה למוץ כו'. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב"ם בספי"ד מהל' ט"א העתיק וכל בוי"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ"ב דעוקצין:
טמא. פי' הר"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי"ל דאי מרישא ה"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ"ל. נ"ל מהר"ם:
שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין:
וחכ"א אין טבול יום טמא. חכמים היינו ת"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל תימה לי חכמים היינו ת"ק י"ל משום דר"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט"י לא איקרי טמא סתם. ע"כ:
(ה) (על המשנה) כל כו'. משמע דתרתי בעינן. ובסיפא משמע דברוצה למוץ לחוד סגי. והר"מ העתיק בשניהם וכל בוי"ו:
(ו) (על הברטנורא) ואם תאמר, הא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. ויש לומר, דמרישא ה"א שאוכל דבר יבש, אבל זיתים ותמרים לא קא משמע לן. מהר"מ
(ז) (על המשנה) וחכמים אומרים כו'. חכמים היינו תנא קמא, אלא טעמא קאמרי. וזה לשון מהר"מ, משום דר"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קיבל שמשקין כו', וטבול יום נמי איקרי טמא, ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה לדידן, דטבול יום לא איקרי טמא:
טהור שנגס: פי' בערוך שלעס והיפך בידיו בלא נטילה והידים שניות לטומאה וחזרו משקים שבפיו תחלה שהן עלולין לקבל טומאה. ונפל שלא לדעת מן האוכל על בגדיו או על ככר של תרומה טהור הבגד או הככר ולא אמרי' שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידים מסואבות וטימא בגדיו או את הככר של תרומה משום דלא חישב ההוא משקה וכיון שלא חשבו לא מטמא ולא מכשיר וכר' יהודה דספ"ח דכלים הר"ש והרא"ש ז"ל. ור"ע ז"ל תפס לעיקר פי' הרמב"ם ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בספי"ד מהלכות טומאת אוכלין נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל כולו לרצון ע"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב טהור שנגתרס את האוכל וכו' פי' לשון מגרס ע"כ ואיני יודע אם יש שם טעות:
ותמרים רטובות וכל שהוא רוצה למוץ וכו': ותמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו וכו': כך נראה שצ"ל עיין ביד פי"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן י"ו וחכמים אומרים אין טבול יום טמא ס"א אין משקה טבול יום טמא ובין כך ובין כך קשה לע"ד חכמים היינו ת"ק:
יכין
טהור שנגס: שלעס:
ונפל: המאכל עם לחלוחית הרוק:
ועל ככר של תרומה טהור: לא הוכשר הככר מדלא ניחא ליה שיפול על בגדיו. ותמיהני אם כן למה נקט תרומה. ותו בגדים ל"ל. גם בלא ירא שיטניף בגדיו. אינו רוצה לפלוט משקה שבפיו. והו"ל שלא לרצון דאינו מכשיר. והר"ש מוקי למתני' לענין טומאה. ומיירי הכא בידים מסואבות. ונטמא הרוק מחמת ידיו. ולפי דבריו יש ליישב קצת. לפי מאי דס"ל סוף זבים דמשקין שמחמת ידים מטמאין לכלים א"כ י"ל דבגדים וככר דנקט. או או קתני. אמנם עכ"פ ק' דידים לא נזכרו במשנה כלל. ותו דבסיפא מוכח דמתני' לענין הכשר מיירי. מדמסיים מכשירין לרצונו וכו'. ול"מ מרבותי נ"ל ממ"ד בפ"ח דכלים מ"י דרוק במחובר אמק"ט ואינו מכשיר. רק כשנתלש בפיו ע"ג מטבע וכמקואות פ"ח מ"ה. והכא דלא נתלש לרצונו. אף שנפל אח"כ אבגדו והרי בגד אוכלי חולין בטהרה. מדרס לתרומה. כפ"ב דחגיגה מ"ו. אעפ"כ לא נטמא הככר מהרוק שנגע בבגד. מדלא הוכשר הככר מרוק הזה שנתלש שלא לרצון. ולא הוה כמשקין טמאין דמכשירין ומטמאין כאחת לרצון ושלא לרצון. כריש מכשירין. דעכ"פ כיון דטומאת הבגד לתרומה אינו רק מעלה בעלמא. לא גזרי בה רבנן:
היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות: דהיינו כל שהוא וכו':
כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו: דעי"ז מחשבו כתלוש כפ"ח דכלים מ"י בפונדין. להכי מכשירו ומק"ט מבגדיו כך נ"ל:
כאלו: דינן שוה:
וחכ"א אין טבול יום טמא: וליכא למימר גביה שיטמא אף שלא לרצון:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת