תפארת ישראל על טבול יום ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על טבול יום · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כל ידות האוכלים:    עוקץ הפרי:

חבור בטבול יום:    דבנגע בא' נטמא חבירו:

אוכל שנפרס:    לשון פרוסה:

ומעורה:    מחובר:

ר' מאיד אומר אם אוחז בגדול:    בחלק הפרוסה הגדול:

והקטן עולה עמו:    ואינו נפסק מכל וכל ממנו:

הרי הוא כמוהו:    והו"ל חבור:

הרי הוא כמוהו ר' נחמיה אומר בטהור:    באותו שלא נגע הטבו"י משערים אם אוחז בו. אם הטמא עולה עמו בין שהוא גדול או קטן:

ושאר כל האוכלים:    כירקות:

את שדרכו ליאחז בעלה:    כשמטלטלו:

אוחז אותו בעלה:    וכשלא נפסק הוה חבור לקלח:

משנה ב[עריכה]

ירק של תרומה וביצה טרופה:    שנטרף החלבון והחלמון בכף. דאל"כ אינו חבור. דנשמטת מעל הירק:

ונגע טבול יום בביצה:    דאמק"ט מטבו"י שהיא חולין. ונ"ל דל"ק מפ"א סי' י"א דהתם מערבו בתרומה:

לא פסל אלא הקלח שכנגדו:    שנגע בו:

ר' יוסי אומר כל הסדר העליון:    הקלחים העליונים שהביצה מחברן:

אם היה כמין כובע:    שנתנפחה הביצה ע"י בישול על הקלחים:

אינה חבור:    נ"ל דסתמא כב"ה רפ"א בקולית המים:

משנה ג[עריכה]

שקרם על דפנות של לפס:    אלפס שיש בו תבשיל תרומה:

מן השפה:    של אלפס:

חבור:    ונטמא התבשיל:

ר' יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו:    שכשיקלף החוט רק מה שיעלה עמו מתבשיל הוה חבור. וטפי לא. אפילו אם החוט לפנים:

וכן בקטניות שקרמו על שפתה של קדרה:    דינו כביצה:

משנה ד[עריכה]

עסה שנדמעה:    נתערב תרומה בחולין:

אינה נפסלת בטבול יום:    דדמוע מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל:

ונילושה במי פירות:    שאינן מז' משקין המכשירין:

לא פסל אלא מקום מגעו:    דמדאינו מכשיר אינו חבור:

משנה ה[עריכה]

לא פסל אלא מקום מגעו:    דמי פירות אף המכשירין אינן חבור:

משנה ו[עריכה]

טהור שנגס:    שלעס:

ונפל:    המאכל עם לחלוחית הרוק:

ועל ככר של תרומה טהור:    לא הוכשר הככר מדלא ניחא ליה שיפול על בגדיו. ותמיהני אם כן למה נקט תרומה. ותו בגדים ל"ל. גם בלא ירא שיטניף בגדיו. אינו רוצה לפלוט משקה שבפיו. והו"ל שלא לרצון דאינו מכשיר. והר"ש מוקי למתני' לענין טומאה. ומיירי הכא בידים מסואבות. ונטמא הרוק מחמת ידיו. ולפי דבריו יש ליישב קצת. לפי מאי דס"ל סוף זבים דמשקין שמחמת ידים מטמאין לכלים א"כ י"ל דבגדים וככר דנקט. או או קתני. אמנם עכ"פ ק' דידים לא נזכרו במשנה כלל. ותו דבסיפא מוכח דמתני' לענין הכשר מיירי. מדמסיים מכשירין לרצונו וכו'. ול"מ מרבותי נ"ל ממ"ד בפ"ח דכלים מ"י דרוק במחובר אמק"ט ואינו מכשיר. רק כשנתלש בפיו ע"ג מטבע וכמקואות פ"ח מ"ה. והכא דלא נתלש לרצונו. אף שנפל אח"כ אבגדו והרי בגד אוכלי חולין בטהרה. מדרס לתרומה. כפ"ב דחגיגה מ"ו. אעפ"כ לא נטמא הככר מהרוק שנגע בבגד. מדלא הוכשר הככר מרוק הזה שנתלש שלא לרצון. ולא הוה כמשקין טמאין דמכשירין ומטמאין כאחת לרצון ושלא לרצון. כריש מכשירין. דעכ"פ כיון דטומאת הבגד לתרומה אינו רק מעלה בעלמא. לא גזרי בה רבנן:

היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות:    דהיינו כל שהוא וכו':

כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו:    דעי"ז מחשבו כתלוש כפ"ח דכלים מ"י בפונדין. להכי מכשירו ומק"ט מבגדיו כך נ"ל:

כאלו:    דינן שוה:

וחכ"א אין טבול יום טמא:    וליכא למימר גביה שיטמא אף שלא לרצון:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]