משנה חלה ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ד · משנה ו | >>
נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי עד שתסרח.
שחלת דמאי נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף.
נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה,
- לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי,
- עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ.
- שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
נוטל אדם -
- כדי חלה - מעיסה שלא הורמה חלתה,
- לעשותה - בטהרה,
- להיות מפריש עליה, והולך - חלת דמאי,
- עד - שתסרח.
- שחלת דמאי -
- ניטלת מן הטהור - על הטמא.
- ושלא - מן המוקף.
אומר בכאן, שלוקח אדם שיעור מן העיסה והוא טהור, ומצניעו להיות חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי, אפילו יהיו אותן העיסות טמאות, לפי שהעיקר אצלנו מה שזכר "חלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף".
ואמר עד שתסרח - חוזר עד כדי חלה שהוציא בטהרה, לפי שהוא מפריש עליה עד שתסרח ותפסד, ולא תהיה ראויה לאכילת אדם:
לעשות בטהרה. כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין:
עד שתסרח. מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי:
שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף. כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר:
ירושל' (שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו:
עוד ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם:
נוטל אדם כדי חלה וכו' - הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא, יכול לקבוע חלתן מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה ושתהיה זאת העיסה הטהורה קבועה לחלה על כל עיסות שילוש מן הדמאי הטמא:
עד שתסרח - עיסה זו ולא תהיה ראויה למאכל אדם, שבדמאי הקילו לתרום מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף, והקילו נמי לתרום מן הרע על היפה. וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים ולאכסניא, כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. וחלה שמפרישים ממנה היא חלת דמאי ה:
להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'. פי' הר"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב"ם בהדיא בסוף פ"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע"כ. ותימה על הר"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר"ב גם על דרך פירוש הר"ש. ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ"ש בא"י דלא:
(ה) (על הברטנורא) ותימה לפירושו דהרי ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד ע"ה ומאי ספק חלה איכא. והר'ש כתב ז"ל תימה. דבלוקח עיסה או לחם מע"ה. היכן מצינו דנחשדו ע"ה על החלה. והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומ"ש חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דסברי דלא הוי במיתה כו' וי"ל דחלת דמאי היינו שלקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה והוציא ממנה חלה. והחלה אסורה לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי כו'. ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה כו' וע"ע. והת"ח מישב מלת דמאי. תרומת מעשר של דמאי שביד כהן כיון שאינו ודאי תרומה חייב להפריש ממנה חלה. וכן מע"ש שביד ישראל דקי"ל מעשר שני פטורה מן החלה לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא. אבל במעשר שני של דמאי הוה ספק:
נוטל ארם כדי חלה וכו': כתב הר"ס ז"ל לשון הר"ש ז"ל לעשותה בטהרה כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפי' נשכו ונמצאת העיסה טהורה והחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין. עד שתסרח מפ' בירוש' עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי. שחלת דמאי נטלת וכו' כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ופי' חלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי כו' עכ"ל הרב אלא שקצרתיו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו'. כתב על זה הר"ס ז"ל כל זה אין לו הבנה כלל ועיין בפי' הר"ש ז"ל שכתבתי ע"כ. וזה פי' ה"ר יהוסף ז"ל נוטל אדם כדי חלה וכו' פי' מי שקונה פת מן הנחתום שחשוד על החלה ורוצה להפריש עליו חלה מעיסה טהורה כיצד יעשה שהרי זה הפת אינו ודאי טבל אלא דמאי והעיסה היא ודאי חייבת ואסור להפריש מן הודאי על הדמאי ועל כן קאמר התנא שמותר לאדם לעשות עיסה וליטול ממנה השיעור של החלה שהיא חייבת ולהניחו בפני עצמו כדי שיוכל להפריש מאותה העיסה חלת דמאי ואחר שעשה את כל העיסה חלה יקרא שם לאותה חלה שנטל כבר כדי להוציא מן העיסה עצמה חלה שהיא ודאי טבל וה"ק מתני' נוטל אדם כשיעור חלה מעיסה החייבת שרוצה לעשות בטהרה מאותה העיסה יטול תחלה כדי חלה כדי שיהא רשאי להיות מפריש מן העיסה על סמך אותה החלה חלת דמאי עד שתסרח העיסה כי חלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' כן נ"ל לפ' לשון המשנה וצ"ע ע"כ עוד כתב וז"ל להיות מפריש עלי' פי' ממנה וכך הוא לשון המשנה בכל מקום כגון במסכת גיטין פ"ג המניח פירות להיות מפריש עליהן פי' מהן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו' כתב פי' זה נראה בעיני רחוק מאוד וכי משום שיש על התבואה הזו עוד ספק איסור אחר יהיו מקילים בה יותר מבשאר עיסות שאין בהן חשש איסור תרומה ומעשרות על כן נראה בעיני דחלת דמאי היינו הנוטל עיסה מן הנחתום שאינו נאמן להפריש חלה ומעשרו' כמו שאמרו במסכת דמאי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' והיינו חלת דמאי כלומר חלת עיסה או פת שיש בו ספק אם נטולה ממנה חלה או לאו ועל כן כיון שספק הוא הקלו בה ומיירי שנוטל כדי חלה מחלת דמאי עצמה ולא מעיסה שהיא ודאי חייבת וה' יאיר עינינו בדבר עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל מוכח בירושלמי בפירקין דלעיל שפירוש משנתנו כך נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עלי' והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותו החלק שהפריש כל זמן שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כל זמן שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הירושלמי ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה ועוד מאי להיות מפריש עלי' והולך. חלת דמאי עד שתסרח אם חלה זו גדולה כ"כ שראוי' גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסות דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקלו בחלת דמאי להיותה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקלו בה נמי להיותה נטלת מן הרע על היפה והקשו רבינו שמשון והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח מעיסה או לחם מעם הארץ שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' וכשהפרישו החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותי' מן הרע על היפה ועוד האריך ונלאיתי לסובלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ"ה דמסכת דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא [הגהה נלע"ד דבזה יתורץ מה שכתב בתוס' י"ט ולהרמב"ם ז"ל צריך ישוב וכו':] ועוד יש דרך אחרת כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל ותלמיד חכם אית לי' למיחש עכ"ל ז"ל ורבינו שמשון ז"ל עצמו אני רואה שהביא בתוך פירושו דמתני' דהכא שקלא וטריא דאיתא בירוש' התם פ"ה בדמאי ע"ש שהאריך הוא ז"ל. ור"ע ז"ל תפס בפירוש חלת דמאי היכי משכחת לה מה שפי' הר"ש ז"ל מפני שהרמב"ם ז"ל לא פי' בו דבר אבל ברישא דמתני' תפס פי' הרמב"ם ז"ל מפני שפי' הרב רבינו שמשון ז"ל רחוק מאוד ע"ש. אכן שם ברמב"ם בחבורו ספ"ז מבואר קצת יותר:
יכין
חלת דמאי: זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת