משנה חולין ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ח · משנה ה | >>
קיבת נכרי ושל נבלה, הרי זו אסורהיז.
המעמיד בעור של קיבה כשרה, אם יש בנותן טעם, הרי זו אסורה.
כשרה שינקה מן הטריפה, קיבתה אסורה.
טריפה שינקה מן הכשרה, קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה.
קֵבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה,
- הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
- הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְּשֵׁרָה,
- אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם,
- הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
- אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם,
- כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה,
- קֵבָתָהּ אֲסוּרָה.
- טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה,
- קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת,
- מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ:
קיבת הנוכרי, ושל נבילה - הרי זו אסורה.
- המעמיד בעורה של קיבה -
- אם יש בו בנותן טעם - הרי זו אסורה.
- כשרה שינקה מן הטריפה - קיבתה אסורה,
- וטריפה שינקה מן הכשרה - קיבתה מותרת,
- מפני שהוא כנוס במעיה.
- וטריפה שינקה מן הכשרה - קיבתה מותרת,
הקיבה - ידועה. וכבר ביארנו בשני מעבודה זרה שפסק ההלכה בקיבה שהיא כמו זבל ומותרת, ומותר להעמיד החלב לכתחילה בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה מפני שהיא פירשא בעלמא.
ודע שאין מותר לכתחילה להעמיד החלב בעור קיבת שחוטה, ואם עבר והעמידו רואים אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב, ואם לא היה גוי מצוי משערים אותו בששים כמו שזכרנו. ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד, שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה, והאיסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד. אבל חלב שהעמיד בעור נבלה, אותה גבינה אסורה ואין טועמים אותה, לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד. וזו היא סיבת איסור גבינת הגוים כמו שבארנו שם:
קיבה - חלב הקרוש שבתוך הקיבה:
נכרי ושל נבילה - הכי קאמר שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה:
המעמיד - חלב:
בעור של קיבה - דהוא בשר:
אם יש בה - ליתן טעם בחלב הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואע"פ שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בה ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו. ולפיכך אסרו גבינות הנכרים, מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש יח שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא הוא. כן כתב רמב"ם. אבל רש"י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן [בע"ז דף כ"ט] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא יט. וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר:
קיבת נכרי ושל נבלה אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפ"ב דע"ז במתני' ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים. מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה וכדכתב הר"ב התם והכא. ומשמע הא קיבה גופה שריא. ומשנינן ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דרבי יהושע דהתם במשנה:
המעמיד בעור של קיבה כשרה וכו'. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם בקיבה עצמה דנבלה דהיינו החלב הקרוש כו'. לא דק. דלהרמב"ם אין חילוק בין קרוש לצלול. וכמו שכתב בטור סי' פ"ז. וכתב הכ"מ [פ"ט מהמ"א] שצ"ל דכשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה קודם חזרה נשנית. ע"כ. ועוד אכתוב מזה לקמן. ומ"ש הר"ב בשם רש"י דחלב הקרוש כו' חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כו' כתב הרא"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הרמב"ם. ע"כ. ובדברי רש"י ניחא דנקט קרוש דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. ועיין עוד מזה לקמן. וכתב הר"ן דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה בנמצא בה דיינינן ליה אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר. ומאי דאמרינן בפ"ב דמס' ע"ז [דף כ"ט] דפירשא בעלמא הוא [כמ"ש הר"ב שם בקיבת עגלי ע"ז] לאו למימרא שיהא כפרש. דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשירה שינקה מן הטרפה אסורה אלא הכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה. ומש"ה כשרה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' ע"כ:
טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. גמ'. והא קתני רישא קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה. ומסקינן ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. ומזה תמה הרא"ש על שיטת הרמב"ם דלדידיה צ"ל דכשירה שינקה מן הטרפה אסורה. קודם חזרה נשנית. וכמו שכתבתי לעיל בשם הכ"מ. וזה דוחק דמשמע דהני שתי בבות כחדא מתנייא ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה. ע"כ. ולי עוד קושיא דאדתני בתר חזרה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. ליתני רבותא דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה קבתה מותרת:
(יז) (על המשנה) אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה משנה ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה. ומשמע הא קיבה גופא שריא. ומשנינן לא קשיא, הכא קודם חזרה, והתם לאחר חזרה דר' יהושע דהתם במשנה:
(יח) (על הברטנורא) לא דק, דלהר"מ אין חילוק בין קרוש לצלול. וכתב הכ"מ, שצריך לומר דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית. [אבל טריפה שינקה כו', מסקינן בגמרא דאחר חזרה נשנית, דאל"כ קשיא רישא. וזה דוחק. הרא"ש. ועוד קשה דלשמעינן רבותא טפי אחר חזרה דאף כשרה שינקה כו' מותרת]:
(יט) (על הברטנורא) כתב הרא"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הר"מ. ובדברי רש"י ניחא דנקט קרוש, דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. וכתב הר"נ דהיינו טעמא, דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה שנמצא בה דיינינן ליה, אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש לו לכל דבר. והא דאמר בע"ז דפירשא בעלמא הוא, אינו רוצה לומר שיהא כפרש, אלא הכא קאמר, שפורש מגופה ואינו כגופה, ומשום הכי כשרה שינקה כו', וטרפה שינקה כו':
קיבת נכרי וכו': פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) וירושלמי פ"ק דביצה ובפ' אין מעמידין:
קיבה: חלב הקרוש שבתוך הקיבה:
נכרי ושל נבלה: ה"ק שחיטת נכרי שהיא נבלה ה"ז אסורה עכ"ל רעז"ל אמר המלקט ומשנה זו נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל שאסרו גבינת העו"ג מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה וסבר דלאו פירשא היא ואע"פ שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל משנה זו לא זזה ממקומה דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו והודה דקיבה עצמה שריא ואין איסור הגבינה של עו"ג אלא מפני שמעמידין אותה בעור של קיבת נבלה. ושאלת ר' ישמעאל שנויה בע"ז בפ' אין מעמידין. וביד בפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ו:
המעמיד וכו': בית יוסף י"ד סוף סימן פ"ז כתב בשם הרשב"א ז"ל תמיהה לי מאי קמ"ל דפשיטא דבשר בחלב בנ"ט אסור ושמא קמ"ל דדוקא אם יש בה בנ"ט אסור ומשום בשר בחלב הא אין בו בנ"ט מותר דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמא תלה ביה רחמנא כדאמר רבא לעיל דרך בשול אסרה תורה מה שא"כ במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד ואע"ג דלית בה נ"ט רואין אותו כאלו הנבלה קיימת בעין ע"כ:
בעור של קיבה כשרה: מצאתי שנמחקה מלת כשרה. ואיתה בתוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט.) והקשו הם ז"ל תימא דבגמ' מפורש טעמא דאסרו גבינות העו"ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה מאי איריא נבלה אפי' כשרה נמי וי"ל דמשום בשר בחלב לא היו אסורין גבינות העו"ג מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בשול אסרה תורה ע"כ:
כשרה שינקה מן הטרפה: ירושלמי פ"ק דביצה:
וטרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת: בגמ' פריך תו והא קתני רישא קיבת נבלה אסורה והדר קתני קיבת טרפה מותרת והא כל דכן הוא ומה נבלה דמאיסא דאי שרית ליה קיבתה לא אתי למיכל מינה אמרת לא. טרפה שחוטה דלא מאיסא כולי האי כנבלה דאי שרית לה אתי למיכל מינה לא כ"ש ומשני משנה ראשונה קודם חזרה נשנית וכיון שנשנית לא זזה ממקומה וחזרו ושנו אחרונה להיתר ואיסור אין כאן לא בזו ולא בזו כדקתני מתני' מפני שכנוס במעיה פי' נאסף הוא במעיה מן אחרים ולא משל עצמה. ובגמ' במסקנא גרסינן ברוב הנוסחאות והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ע"כ והקשו תוס' וגם הר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות וכתבה הרב אלפסי ז"ל וקשיא טובא היכי אמרינן דמעמידין בקיבת כשירה שינקה מן הטרפה דהא מתני' קתני בהדיא קיבתה אסורה ואוקימנה לה בגמ' לאחר חזרה ותירץ ר"ת ז"ל דכי קתני קיבתה אסורה היינו בצלול דכיון דמן הטרפה בא ועדיין הוא צלול לאו פירשא בעלמא הוא ואסור והא דשרינן הכא להעמיד בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה היינו דוקא בקרוש שכיון שנקרש יוצא מתורת חלב והוי פירשא בעלמא וסתמא דמילתא הכי היא שאין מעמידין אלא בקרוש וסיפא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת אפי' בצלול קאמר וכ"ש בקרוש דשריא דפירשא בעלמא ולפי זה הא דתניא לעיל קיבה שבשלה בחלבה אסורה מיתוקמא אליביה דהלכתא בצלול ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא כתב עלה דההיא ברייתא דאתיא אליבא דמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה קיבה שבשלה בחלבה מותרת אלמא ס"ל ז"ל דאליבא דהלכתא שריא אפילו בצלול והרמב"ן ז"ל נדחק להעמיד דבריו ואין מה שכתב בזה מחוור כלל אלא עיקרן של דברים שלשון זה אינו מעיקר הגמ' אלא תוס' ראשונים פוסקי הלכות הוא ואינו מכוון בנוסחאות ובמקצת נוסחאות כתוב הלכתא אין מעמידין בעור קיבה אלא בקיבת נבלה ובקיבת טרפה שינקה מן הכשרה ולא בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה שנמצא בה דיינינן אלא הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר ומאי דאמרי' עלה בפ' אין מעמידין דפרשא בעלמא הוא לאו למימרא שיהא כפרש דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אלא הכי קאמר שפורש מגופה ואינו כגופה ומש"ה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת עכ"ל הר"ן ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל והלכתא וכו' זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וכן פי' לעיל בשמעתא. דכחל דההיא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה נישנית וכן צריך לומר לגירסתו דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נישנית ולא משמע כן דכשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחד ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה ורש"י ז"ל לא גריס ליה ע"כ. והארכתי בזה אני הדיוט כדי להתלמד ולדעת אליבא דמאן נשנית בבא דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה ואליבא דמאן נשנית אחר חזרה והויא הלכתא. וביד פ"ג דהלכות מ"א סימן י' ובפ"ד סימן י"ט ובפ"ט סימן ט"ו ט"ז. ובטור יורה דעה סימן פ"א:
יכין
קבת נכרי ושל נבלה: ר"ל חלב שנמצא קרוש בקיבת עגל היונק ששחטו נכרי ששחיטתו כשאר נבילה:
הרי זו אסורה: ולא קיי"ל כן. אלא כל החלב שבקיבת נבילה שינקה מטהורה שרי. דלא כגופה מחשבה. וגם. לא חיישינן שהטהורה ינקה מטמאה מדלא שכיח כן. ועכ"פ דין חלב יש לו אפילו הוא קרוש. ונאסר כשבשלו עם בשר [ש"ך פ"ז סקכ"ה. והט"ז שם סק"ז]:
המעמיד בעור של קבה כשרה: שנתן עור הקיבה לתוך החלב כדי שעי"ז יקרש החלב ויהיה נעשה גבינה:
אם יש בנותן טעם: שאין בהחלב ס' נגד העור:
הרי זו אסורה: דאף דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל. היינו כשהדבר המעמיד אסור מחמת עצמו. כגון עור קיבת נבילה. ומשא"כ בבשר וחלב שאינו אוסר רק ע"י תערובתו [פ"ז י"א]. מיהו בשר שנתיבש כעץ שרי בדיעבד בהעמיד בו. אפילו אם הבשר היה מנבילה. וא"צ לבטלו בס'. ורק לכתחילה אסור [שם] ועי' מ"ש בדינים אלו מגבינת [בע"ז]:
כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה: ר"ל חלב שנמצא בקיבתה. וי"א דלפי מאי דמסיק הש"ס דהלכתא דכשרה שינקה מטריפה שרי. א"כ לא קיי"ל כמתני'. ואפילו נמצא החלב צלול. פירשא בעלמא הוא. ולא קיי"ל כן. אלא בין קרוש בין צלול לכתחילה אסור. ובדיעבד שכבר נתערב או שכבר העמיד. מותר [פ"מ ש"ך סקט"ז]:
מפני שכנוס במיעיה: ונוהגין לאסור לכתחילה אפילו החלב קרוש. מדמחזי כאוכל מגוף הטריפה [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת