מלאכת שלמה על חולין ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על חולין · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כל הבשר אסור לבשל בחלב:    תימה דלא תני בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כמו בהנך פירקי. ובתוספתא תני להו ושמא מאי דשייר במתני' פירש בברייתא ואשמועינן דחייל איסור בשר בחלב אאיסור מוקדשין. ורשב"ם ז"ל פירש דאיצטריך משום ח"ל דסד"א דאינו נוהג בח"ל משום דאתקש לבכורים דכתיב בחד קרא ראשית בכורי אדמתך לא תבשל גדי בחלב אמו ולפירושו ז"ל ניחא הא דאמרינן בפ' ראשית הגז דארצכם דבכורים אתא למעוטי ח"ל דאע"ג דהויא מצוה התלויה בארץ איצטריך משום דאיתקש לבשר וחלב. תוס' ז"ל. והר"ן ז"ל תירץ דאיכא למימר דהא תנא ליה דכיון דתנן כל הבשר תו לא איצטריך למיתני נוהג בחולין ובמוקדשין דבכלל כל הבשר איתנהו נמי למוקדשין. ונוהג בארץ ובח"ל נמי לא איצטריך ליה למיתני דכיון דחובת הגוף היא פשיטא דנוהגת בכל מקום ובכל זמן והא דתני להו כולהו באינך פירקי אגב גררא דחד מינייהו תננהו אבל הכא דחולין ומוקדשין דהוה צריכא ליה תננהו בלשון כל הבשר תו לא איצטריך ליה למיתני אינך וכי תימא אכתי אמאי לא נקט לישנא דאינך פירקי דלימא בשר בחלב נוהג וכו' בחולין ובמוקדשין כי היכי דתנא גיד הנשה נוהג. כסוי הדם נוהג. אותו ואת בנו נוהג. איכא למימר דהנהו איסורייהו ידיע ומש"ה תני במאי נהיגי אבל הכל] לפרושי גופא דאיסורא איצטריך לומר שבשולו בלבד אסור ואפי' לא אכלו שלא תאמר בשול שאסור הכתוב היינו דוקא בשאכלו קמ"ל דאפי' לא אכלו מוזהר על בשולו ע"כ. וביד פ"ט דהלכות מ"א סימן ד' ה' כ':

ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים:    האי חוץ לא איצטריך דאפילו לבשל שרי אלא אגב רישא נקטיה. תוס' ז"ל. ובטור י"ד סימן פ"ח. בפי' רעז"ל גזרה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח ע"כ. אמר המלקט פי' דאע"ג דלא איבעי לן למיגזר העלאתו אטו אכילתו דהוה גזרה לגזרה ע"כ גזרינן העלאתו משום העלאה דבשר בהמה באלפס רותח ראשון דה"ל מבשל שאיסורו מן התורה והכי מסיק בגמ' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהמ"א כתב הטעם משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה וכן כתבו תוס' והר"ן ז"ל דילמא אתי למיכלינהו בהדי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי ואע"ג שמותר לאכול בשר אחר גבינה כדאיתא בגמ'. ולשון ספר הלבוש שם סימן פ"ח דהואיל והדבר ברור ומצוי לאכלם יחד הוי כחדא גזירה ולפיכך אפילו בשר עוף אין מעלה על שלחן שאוכל עליו חלב או גבינה אם מכירין זה את זה:

הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים:    עיין במ"ש בר"פ בכל מערבין בשם מהר"י קולון ז"ל. ובגמ' מוקי לה כר' עקיבא דכל מילי דמימליך עליה שליח בר מיניה הוא ובפ' הנודר מן הירק פריך דבבשר דגים וחגבים מימליך ומוקי מתניתין במאן דכאיב ליה עיניה או ביומא דהקזה דלא אכיל אינש דגים אבל עוף אכיל בשלקא דלא מזיק ליה אלא כשאוכלו צלי ומיהו בפ' בתרא דמעילה לא קיימא שנוייא דהקזה אלא מסיק במאן דכאיב ליה עיניה אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים תוס' ז"ל. ובגמ' דנדרים ר"פ הנודר מן הירק בברייתא פליג רשב"ג אמתני' וס"ל דהנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בין בהמה בין חיה ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים ומוכח נמי התם דמתני' דהכא ר' עקיבא היא. וכתב הרב אלפס ז"ל ומדסתם לן תנא הכא כר' עקיבא שמעינן דהלכתא כותיה ואע"ג דלא קיימא לן דיש סדר למשנה בתרי מסכתי ואיכא למימר דילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה ה"ל ספיקא דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא הלכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא והאי דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא דהיינו למאן דכייביה ליה עיניה בתחלת אוכלא דדגים קשים לתחלת אוכלא הא לאו הכי אסור אפי' בבשר דגים משום דמימליך עלייהו שליחא עכ"ל ז"ל:

העוף עולה עם הגבינה:    פ"ק דשבת דף י"ג. ונלע"ד דמדנקט תנא עם הגבינה וכן במתני' דבסמוך זה בשר וזה גבינה ולא קתני חלב שמעת מינה דאפשר דחלב אסור לכ"ע מפני שהוא קרוב שיטפטף על הבשר שאוכל חברו או על העוף שבשלחן:

א"ר יוסי:    הא קמ"ל דת"ק ר' יוסי הוא דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכתבו תוס' ז"ל אבית הלל לא פריך בגמ' היינו ת"ק דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ע"כ. ועיין פ' החולץ הר"ס ז"ל. גרסי' בגמ' תנא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן פי' דרך הפקר. הוא תני לה והוא מפרש לה בלא נטילת ידים ובלא קנוח הפה וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיימא לן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כר' יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכול זה עם זה כדאמרינן לקמן דבמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואי כר' עקיבא ה"ל למיתני חיה בהדי עוף ודוחק להעמידה כב"ש דאמרי העוף עולה ואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לר' אלעזר ב"ר צדוק דתני בתוספתא כב"ש א"נ כר' עקיבא ונקט עוף משום דשכיח וה"ה חיה דה"נ קאמר לעיל בגמ' הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע וה"ל למנקט נמי חיה ורבינו תם מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשנים ובחניכיים ע"כ:

משנה ב[עריכה]

צורר אדם וכו':    שם בשבת פ"ק דף י"ג. וביד פ"ט דהלכות מאכלות אסורות סימן י"ז כ"א. ובטור אורח חיים בסי' קע"ג וביורה דעה סימן צ"א:

אם יש בה בנ"ט:    פי' בטפה ההיא יש בה שיעור לתת טעם באותה חתיכה. ה"ר יהוסף ז"ל:

משנה ג[עריכה]

טפת חלב וכו':    פי' הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז דף שפ"א ע"א דלא שייך בטול ברוב אלא כגון שער נזיר שארגו בבגד שלא כדרך חשיבות אז הבגד מותר משום דשער נזיר הוי בפני עצמו אסור ובטל ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי בגד שאבד בו כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסרן הכתוב הלכך לא שייך שם ביטול ובשר בחלב אע"ג דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפ"ה בטיל כדתנן הכא דאם אין בה בנ"ט מותרת שאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרינן התם בגמ' דדרך בשול אסרה תורה פי' דאיכא נתינת טעם עכ"ל ז"ל בקיצור. וביד שם פ"ט סימן ח' עד סוף סימן י"ג ולשונו שם בקיצור דאם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף ה"ז בנותן טעם ע"כ. ובטור י"ד סימן צ"ב: ויש פי' אחר במתני' לתוס' ז"ל אבל הר"ן ז"ל הכריח בסוף פירקין כפי' רש"י ז"ל ואע"ג דבמתני' דלעיל פ' גיד הנשה מוכחא דמין במינו בנ"ט דקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט י"ל דמשום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו קאמר דתנא דהכא הכי סתים לן כר' יהודה מדפסיק ותני אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסורה כלומר הקדרה כולה ואפי' כמה ע"כ בקיצור מיפלג:

הכחל וכו':    טור יו"ד סימן צ'. וכתב הר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל מתני' דקתני קורעו לכחל לצדדין קתני לצלי בכל דהו לקדרה שתי וערב ולרב אלפס לצלי אינו צריך קריעה כלל ע"כ ועיין עוד שם. בפי' רעז"ל אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו ע"כ. אמר המלקט דקריעה לאחר בשול מהניא והכי תניא בגמ' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ויש מי שכתב שכשאמרו בלב בהמה חייב כרת דוקא אכלו קודם בשול אבל אחר בשול לא דדם שבשלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות פ' הקומץ רבה והא דמוקי לה בפ' דם שחיטה בדם עוף משום דבכל ענין קתני מתני' דאינו עובר עליו בין חי בין מבושל אבל בטור י"ד סימן ע"ב כתב שפי' ר"ת בקורעו אחר בשולו היינו אחר צלייתו אבל אחר בשולו לא מהני קריעה ואסור והביאוהו ג"כ תוס' ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות מ"א סימן וי"ו. ואיתה להאי בבא דהלב קורעו ר"פ כיצד צולין ברייתא דכתיבנא בסמוך. ותוס' פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"א) ודפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) ובגמ' בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"ב) אמר רב לא שנו דאינו עובר עליו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית ומ"מ אסור דחצי שיעור אסור מן התורה אבל לב בהמה דיש בו כזית מדם ששואפת בעת שחיטה אסור וחייבין עליו כרת. ועיין במ"ש בפי' המשנה שם ראש הפרק:

המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה:    כתב רש"י ז"ל אינו עובר בל"ת היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדר' עקיבא דאמר פרט לעופות ע"כ. ומשמע שבא לפרש דהיינו הכרח דיוקא דדייק בגמ' הא אוכלו עובר בל"ת ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא ודוחק דסתם מתני' אתיא דלא כר' עקיבא ומשני לה בגמ' דמאי אינו עובר דקתני אינו בא לידי לא תעשה כדפי' רעז"ל ואתיא כר' עקיבא דקיימא לן כותיה:

משנה ד[עריכה]

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו':    מצאתי מוגה בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה וכו' בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה וכו' וכן כולהו בבי. ובגמ' נפקא לן דבסתם גדי כל בהמה במשמע מדכתיב גבי יהודה את גדי העזים וכן גבי רבקה אמנו כתיב ואת עורות גדיי העזים הלבישה וגומר כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל במשמע מדאיצטריך בהו לפרושי וכדפי' רעז"ל אלא דמשמע שיש חסרון לשון בפירושו ז"ל וכך היה צריך להיות ונפקא לן דכל בהמה במשמע גדי סתם מדכתיב ואת עורות וכו' ע"כ ופריך בגמ' דניליף מינייהו בג"ש דמה התם גדי עזים אף גדי האמור בבשר בחלב עזים הוא דוקא ומשני דהא קיימא לן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואפי' למ"ד מלמדין הכא ליכא למילף דתרי מיעוטי כתיבי דבתרוייהו ה"מ למיכתב גדי עזים בלא הא וכתב הא יתירה בכל חד למעוטי דלא נילף מינייהו והקשו תוס' ז"ל תימא דבחד מיעוטא סגי ע"כ. עוד כתבו ז"ל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה וכו' ה"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשל בשר בחלב עכ"ל תוס' ז"ל. וביד רפ"ט דהלכות מ"א וסימן ב'. ובטור יו"ד סימן פ"ז. ומתני' דקתני בשר בחלב אסור בהנאה אמרינן בגמרא דאתיא דלא כי האי תנא דתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה. וכתבתיה בפ' שני דקדושין סימן ט'. וקשה קצת דגרסי' בילקוט בשם מכלתא ר"ש בן יוחי אומר אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול. וי"ל דתרי תנאי אליבא דרבי שמעון בן יוחי ומיהו בנוסחא דמכילתא מצאתי כתוב ר"ש בן אלעזר אומר מפני מה נאמר בשלשה מקומות אחד לבהמה דקה ואחד לבהמה גסה ואחת לחיה ד"א אחד איסור באכילה ואחד איסור בהנאה ואחד איסור בשול ובגמ' איתה להאי דבר אחר בשם דבי רבי ישמעאל והתם במכלתא והובאו בילקוט פרשת משפטים כמה דרשות למה נכתבו שלש פעמים בתורה לא תבשל וקצת מהם איתנהו בגמ'. וגם איסי בן יהודה נפקא ליה איסור אכילה לבשר בחלב מהיכא דנפקא ליה לר"ש בן יהודה ואיסור הנאה נפקא ליה מק"ו מערלה וחמץ וכלאי הכרם:

מותר לבשל:    ומותר בהנאה דאין בו משום בשר בחלב דתלתא גדי כתיבי כך צ"ל בפי' רעז"ל:

ר' עקיבא אומר חיה ועוף וכו':    בגמ' פריך הא איצטריכו קראי לכדשמואל חד לְחֶלֶב ומתה פי' שאם בשל חֶלֶב או חתיכת נבלה בחלב ואכלו עובר משום חֶלֶב ומשום בשר בחלב וכן נמי במתה עובר משום נבלה ומשום בשר בחלב וחד לרבות את השליל וחד להוציא טמאה ומשני קסבר ר"ע איסור חל על איסור איסור חֶלֶב ומתה לא צריכי קרא שליל גדי מעליא הוא אייתרו להו כולהו פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה פירוש דאישור חלב ואיסור מתה דהיינו נבלה ממשמעותיה דקרא דגדי אתי ואע"ג דאיסור חֶלֶב או איסור מתה קדמו ואין איסור חל על איסור אי לא כתיב רבוייא קסבר ר"ע איסור חל על איסור וכן שליל אתי מגדי דגדי מעלייא הוא אייתרו להו קראי וכו'. ועיין בתוס' דבפ' גיד הנשה (חולין דף ק"א) שדחקו לתרץ שם דלא תיקשי דר' עקיבא אדר' עקיבא דשמעינן ליה התם בברייתא דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור בת אחת. ובגמ' הכא ובר"פ ר' אליעזר דמילה תניא במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב והאי ברייתא סייעתא ללשון אחרון שהביא רעז"ל דאיכא בין ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי:

יכול יהא אסור:    מצאתי מוגה אינו דין שיהא אסור:

משנה ה[עריכה]

קיבת נכרי וכו':    פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) וירושלמי פ"ק דביצה ובפ' אין מעמידין:

קיבה:    חלב הקרוש שבתוך הקיבה:

נכרי ושל נבלה:    ה"ק שחיטת נכרי שהיא נבלה ה"ז אסורה עכ"ל רעז"ל אמר המלקט ומשנה זו נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל שאסרו גבינת העו"ג מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה וסבר דלאו פירשא היא ואע"פ שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל משנה זו לא זזה ממקומה דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו והודה דקיבה עצמה שריא ואין איסור הגבינה של עו"ג אלא מפני שמעמידין אותה בעור של קיבת נבלה. ושאלת ר' ישמעאל שנויה בע"ז בפ' אין מעמידין. וביד בפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ו:

המעמיד וכו':    בית יוסף י"ד סוף סימן פ"ז כתב בשם הרשב"א ז"ל תמיהה לי מאי קמ"ל דפשיטא דבשר בחלב בנ"ט אסור ושמא קמ"ל דדוקא אם יש בה בנ"ט אסור ומשום בשר בחלב הא אין בו בנ"ט מותר דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמא תלה ביה רחמנא כדאמר רבא לעיל דרך בשול אסרה תורה מה שא"כ במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד ואע"ג דלית בה נ"ט רואין אותו כאלו הנבלה קיימת בעין ע"כ:

בעור של קיבה כשרה:    מצאתי שנמחקה מלת כשרה. ואיתה בתוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט.) והקשו הם ז"ל תימא דבגמ' מפורש טעמא דאסרו גבינות העו"ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה מאי איריא נבלה אפי' כשרה נמי וי"ל דמשום בשר בחלב לא היו אסורין גבינות העו"ג מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בשול אסרה תורה ע"כ:

כשרה שינקה מן הטרפה:    ירושלמי פ"ק דביצה:

וטרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת:    בגמ' פריך תו והא קתני רישא קיבת נבלה אסורה והדר קתני קיבת טרפה מותרת והא כל דכן הוא ומה נבלה דמאיסא דאי שרית ליה קיבתה לא אתי למיכל מינה אמרת לא. טרפה שחוטה דלא מאיסא כולי האי כנבלה דאי שרית לה אתי למיכל מינה לא כ"ש ומשני משנה ראשונה קודם חזרה נשנית וכיון שנשנית לא זזה ממקומה וחזרו ושנו אחרונה להיתר ואיסור אין כאן לא בזו ולא בזו כדקתני מתני' מפני שכנוס במעיה פי' נאסף הוא במעיה מן אחרים ולא משל עצמה. ובגמ' במסקנא גרסינן ברוב הנוסחאות והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ע"כ והקשו תוס' וגם הר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות וכתבה הרב אלפסי ז"ל וקשיא טובא היכי אמרינן דמעמידין בקיבת כשירה שינקה מן הטרפה דהא מתני' קתני בהדיא קיבתה אסורה ואוקימנה לה בגמ' לאחר חזרה ותירץ ר"ת ז"ל דכי קתני קיבתה אסורה היינו בצלול דכיון דמן הטרפה בא ועדיין הוא צלול לאו פירשא בעלמא הוא ואסור והא דשרינן הכא להעמיד בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה היינו דוקא בקרוש שכיון שנקרש יוצא מתורת חלב והוי פירשא בעלמא וסתמא דמילתא הכי היא שאין מעמידין אלא בקרוש וסיפא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת אפי' בצלול קאמר וכ"ש בקרוש דשריא דפירשא בעלמא ולפי זה הא דתניא לעיל קיבה שבשלה בחלבה אסורה מיתוקמא אליביה דהלכתא בצלול ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא כתב עלה דההיא ברייתא דאתיא אליבא דמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה קיבה שבשלה בחלבה מותרת אלמא ס"ל ז"ל דאליבא דהלכתא שריא אפילו בצלול והרמב"ן ז"ל נדחק להעמיד דבריו ואין מה שכתב בזה מחוור כלל אלא עיקרן של דברים שלשון זה אינו מעיקר הגמ' אלא תוס' ראשונים פוסקי הלכות הוא ואינו מכוון בנוסחאות ובמקצת נוסחאות כתוב הלכתא אין מעמידין בעור קיבה אלא בקיבת נבלה ובקיבת טרפה שינקה מן הכשרה ולא בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה שנמצא בה דיינינן אלא הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר ומאי דאמרי' עלה בפ' אין מעמידין דפרשא בעלמא הוא לאו למימרא שיהא כפרש דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אלא הכי קאמר שפורש מגופה ואינו כגופה ומש"ה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת עכ"ל הר"ן ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל והלכתא וכו' זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וכן פי' לעיל בשמעתא. דכחל דההיא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה נישנית וכן צריך לומר לגירסתו דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נישנית ולא משמע כן דכשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחד ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה ורש"י ז"ל לא גריס ליה ע"כ. והארכתי בזה אני הדיוט כדי להתלמד ולדעת אליבא דמאן נשנית בבא דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה ואליבא דמאן נשנית אחר חזרה והויא הלכתא. וביד פ"ג דהלכות מ"א סימן י' ובפ"ד סימן י"ט ובפ"ט סימן ט"ו ט"ז. ובטור יורה דעה סימן פ"א:

משנה ו[עריכה]

חומר וכו':    נלע"ד דמשום דקתני בכל הני פירקין דלעיל אותו ואת בנו נוהג כסוי הדם נוהג גיד הנשה נוהג וקתני נמי כל הבשר דהוי כמו דקתני נוהג וכדכתיבנא בריש פירקין בשם הר"ן ז"ל קתני נמי השתא דחלב נוהג אפי' במוקדשין משא"כ בדם ושדם נוהג אפי' בבהמה חיה ועוף אפי' טמאים מה שא"כ בחלב. בפי' רעז"ל צ"ל ומשום פגול נמי אין בו דכל שדבר אחר וכו'. עוד בפירושו ז"ל צ"ל דכתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. עוד בפירושו ז"ל תרי מיעוטי הוא ולכם ע"כ. אמר המלקט פי' הוא דכתיב כי הדם הוא. ולכם דכתיב ואני נתתיו לכם:

וְחֶלֶב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:    ביד פ' שני דהלכות מ"א סימן ב'. ובטור יו"ד סימן ס"ד. וכתוב בילקוט סדר צו רמז תק"ה בשם תנא דבי אליהו בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא היה בו משנה אמר לי רבי בהמה שמקריבין ממנה חלבה אסור ושאין מקריבין ממנה חלבה מותר אמרתי לו בני מה ראית אמר לי הכתוב אומר כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אמרתי לו חזר ופירש במקום אחר חוקת עולם מכאן ועד סוף העולם לדורותיכם שינהג הדבר לדורות בכל מושבותיכם בארץ ובח"ל כל חלב וכל דם לא תאכלו להקישם זה לזה שניהם עליך במיתה ובכרת ע"כ: