מלאכת שלמה על חולין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

גיד הנשה נוהג בארץ וכו':    ביד רפ"ח דהלכות מאכלות אסורות. ובגמ' מסיק דבולדות קדשים עסיקי' ואשמועי' תנא דידן דלא קדשי במעי' אמן אלא בהויתם פי' ביציאתם הלכך איסור גיד נוהג בכולן משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע דלא תימא במעי אמם קדושים ואיסור מוקדשים קדים כדאמרן בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד ותו לא אתי איסור גיד וחייל:

בירך של ימין ובירך של שמאל:    גמ' מתני' דלא בר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת שהיא של ימין דכתיב הירך המיומנת שבירך ורבנן ההוא לאשמועינן דדוקא גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך דפשוט איסוריה בכוליה ירך פי' שקנוקנותיו ושרשיו מתפשטין בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא. פי' פנימי קרי לצד שכלפי ירך חברתה וחיצון נתון לרוחב השופי גיד קצר בצד חיצון של ירך. ובראשית רבה פרשת וישלח פרשת ע"ח גרסי' ר' יהודה ור' יוסי ר' יהודה אומר באחת מהם נגע ואחת מהן נאסרה ר' יוסי אומר באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו אית תנא תני הדעת מכרעת שהיא של ימין כדברי ר' יהודה ואית תנא תני הדעת מכרעת שהיא של שמאל מ"ד הדעת נוטה שהיא של ימין ויגע בכף ירכו ומ"ד הדעת מכרעת שהיא של שמאל שנאמר כי נגע בכף ירך יעקב ע"כ ויש להסתפק אי ר' יוסי הוא ת"ק דהכא לגמרי או שמא בדין כותיה ס"ל אבל במעשה לא או שמא תרי תנאי אליבא דר' יהודה ע"ש במפרשים גם אם יש טעות שם: והלכה ודאי כרבנן דנוהג מן התורה בשניהם ואם אכל שניהם לוקה שמנים לדעת חכמים וכדתנן בסמוך סי' ג':

שאין לו כף:    סביבות עצם הקולית העליונה בשר סביב סביב בעיגול כל בשר גבוה ועגול קרוי כף פולפא בלע"ז. וכתוב בספר לקח טוב פ' וישלח כי נגע בכף ירך יעקב נראה זה מיותר שהרי נאמר ברישא דקרא על כן לא יאכלו וכו' אלא בא ללמדנו דין דדוקא מי שיש לו כף נוהג בו איסור זה למעוטי העוף שאין לו כף שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף וזה נלמד ממה שאמר ב' פעמים כף כדאמרן ע"כ:

ונוהג בשליל:    [הגה"ה בספר הלבוש ביורה דעה סימן י"ג כתוב גיד השליל שהוא מותר נ"ל דטעמא דלא מיקרי גיד הנשה אשר על כף הירך דירך השליל לא מיקרי כף ירך שיהא הגיד אסור משום גיד דידיה דהא אפילו בהמה לא מיקרי לכ"ע בעודה בתוכה ואם אין כאן בהמה כ"ש דירך אין כאן ואי משום האם הא אין זה הגיד על כף ירך של האם ואין זה אלא כשאר גידין דידיה נ"ל ע"כ וע"ש עוד בהגה"ה. וכתב עוד בסימן ס"ה סעיף ח' וז"ל ואין לתמוה מ"ש דגבי מתנות אמרי' שנותנין לכהן זרוע הימין מדכתיב הזרוע בה"א דדרשינן הזרוע המיומן והכא גבי גיד הא נמי כתיב הירך בה"א ולא דרשינן הירך המיומן דלא דמי דהתם ההא מיותרת היא דה"ל למיכתב ונתן לכהן זרוע וגו' לכך דרשינן הא הזרוע המיומן אבל הכא ההא אינה מיותרת כי מלת ירך קאי על מלת כף ונוכל לומר הירך כלומר באיזה כף אמרתי בכף של הירך לאפוקי כף אחר שבבהמה במקום אחר דודאי הרבה מקומות יש בבהמה שהבשר עגול כמין כף וצריך הכתוב למעטן ולומר בכף של הירך ואם לא היה כתוב בהא הדבקות היינו יכולין לטעות ולפרש לא יאכלו בני ישראל את הגיד אשר בכף ר"ל לא יאכלו שום גיד שיש בבהמה במקום שיש כף דהיינו בשר עגול וגם כל גיד שיש בירך אפי' במקום שאינו כף לא יאכל לפיכך הוצרך התורה לכתוב כאן ה"א הדביקות להדביק מלת כף במלת ירך לתת הבדל בכף ולומר באיזה כף אמרתי בכף של הירך ולא בכף אחר נ"ל. א"נ הכא דרשי' נמי ההא וילפי' מינה שאינו נוהג אלא בגיד הפנימי הסמוך לעצם והוא על הכף ממש כדאמרי' בסמוך ויהיה פי' הירך בהא הידיעה לומר הגיד שהוא ידוע שמתפשט בכל הירך והוא אשר על הכף ממש וקים להו לחז"ל שיודעים בלשון הקדש יותר מנן שזהו קרוב יותר למידרש מן ההא לפי פשוטו מלמידרש מינה הירך המיומן אבל גבי הזרוע שכתבה תורה הא מיותרת לא מצאו למידרש מיתורא דה"א רק הזרוע המיומן ולא דרש אחר עכ"ל ז"ל]. ובגמ' אמר שמואל וחלבו של גיד מותר לד"ה מן התורה והיינו חלבו מותר דקתני מתני' ומיהו ר"מ אסר ליה בברייתא בגמ' מדרבנן. ופי' ראשון של רעז"ל לא ראיתיו אלא בקושית הגמ' דאקשי לשמואל דאוקי וחלבו מותר לדברי הכל פרכינן עליה חלבו דמאי אי דשליל הא מיפלג ביליגי בה דתניא וכו' ומשנינן אלא חלבו של גיד קאמר שמואל וכדכתיבנא וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי וחלבו מותר מדברי ר' יהודה הוא למ"ד דקאי אשליל וה"ק ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וגם החלב של השליל מותר וכן יש לקמן וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב ע"כ. וביד פ"ז דהלכות מ"א סימן ג':

ואין הטבחים נאמנין וכו':    וכתבו תוס' ז"ל דהא דקתני דנאמנין על החלב בסתם חלב איירי דאי חלבו של גיד ר' יהודה שרי לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות ע"כ. עוד בגמ' דאיכא דאמרי א"ר יוחנן חזרו לומר אין נאמנין אמר רב נחמן בזמן הזה נאמנין ואגיד קאי ולא אחלב ופריך בגמ' אכשור דרי ומשני מעיקרא סברו כר' יהודה דאמר לא בעי' חטיטה ולפיכך אמרו חכמים דנאמנים כיון דליכא טירחא הדר סברו כר"מ דבעי חטיטה במתני' דבסמוך וטריחא להו מילתא כמה דהוו דכירי לדר' יהודה וגרירי בתריה אמרו אין נאמנים ובזמן הזה ששכחו לדר' יהודה והוחזקו המנהג כר"מ אמרו נאמנים. וביד ספ"ז דהלכות מ"א ובפ"ח סימן ז'. ובטור י"ד סימן ס"ה:

משנה ב[עריכה]

שולח אדם ירך לנכרי וכו':    כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ח' ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם ואמרת לו דההיא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו ע"ז יפה אמרת ומקרא מלא דבר הכתוב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וכ"ש לר"מ דאמר אחד גר ואחד גוי בין במכירה בין בנתינה ולא אמר הכתוב לגוי במכירה ולגר בנתינה אלא להקדים נתינה דגר למכירה דגוי וסתם מתני' כר' מאיר ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם הא לסבה ואפי' במקוה שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר שאין זו מתנת חנם וכן אפי' משום דרכי שלום ואמרי' בפ' בתרא דע"ז רב יהודה שדר קורבנא לאבידנא ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז וכן רבא שדר קורבנא לבר ששך ע"כ. ועיין בקולון שרש מ"ד. ואיתא למתני' בפ' כל שעה דף' ב"ב. והתם מפרש דמתני' דשמעת מינה דגיד הנשה מותר בהנאה דלא כר"ש דאמר אין בגידין בנ"ט בשר ולאו נבלה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולדידיה אע"פ שהותרה נבלה בהנאה למכרה לגוי גיד לא אשתרי בכלל נבלה ועץ הוא והתורה חייבה עליו אלא ר' יהודה היא דפליג עליה התם וס"ל דיש בגידין בנ"ט. ואיתה לפלוגתייהו נמי הכא בגמ' אמתני' דסוף פירקין. וכן נמי ר"מ ור' יוסי הגלילי שכתבתי בסוף פירקין ס"ל דיש בגידין בנ"ט ולהכי הגיד מותר בהנאה אם אין הבהמה של קדשים או של שור הנסקל וכן יש בגמ' ג"כ אמוראי דס"ל דיש בגידין בנ"ט. ור' יהושע בן לוי ס"ל דאין בגידין בנ"ט. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ד) דבפ' כל שעה משמע דהאי מתני' אתיא כר' יהודה וקשה דהא שולח קתני דמשמע בחנם ור' יהודה ס"ל דאסור ליתן לעו"ג מתנת חנם דאית ליה דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי דוקא במכירה ותרצו די"ל דתניא בתוספתא אם היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו ע"כ. עוד כתבו שם פ' כל שעה הקשה הר"י דאורלינאש היכי מצי אתי כר' יהודה ור' יהודה אית ליה בפ' גיד הנשה דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וגו' ואומר ר"י דלא קשה מידי דלא קאסר אלא לבני יעקב דוקא דקודם מתן תורה דהא לא נשנתה בסיני ע"כ. וביד שם פ"ח סימן י"ד. ובטור י"ד סימן ס"ה. ובגמ' מפרש היכי זבין ישראל כגון שהשליח נתנה לו לגוי בפני ישראל חברו שהרואה מותר לו לקנותה מן הגוי. ועיין בבית יוסף שם סימן ס"ה דמשמע שאינו מותר לקנותה אא"כ שמע ישראל הקונה את ישראל המוכר אומר לגוי שהיא מבשר כשרה כך נראה ממה שכתב שם בשם ר"ת ז"ל ובשם הרב המגיד ז"ל. ובגמ' דייקינן כיון דקתני טעמא מפני שמקומו ניכר מכלל דדוקא בשלימה שמקומו ניכר אבל חתוכה לא ישלח שמא ימכרנה ישראל ויהא סבור שניטל גידה ויאכלנה בגידה והאי דנקטה בשולח לנכרי ולא נקטה בשולח לישראל דלא ישלחנה חתוכה רבותא קמ"ל דל"מ לישראל דאסור אלא אפי' לנכרי נמי אסורה שמא יחזור וימכרנה לישראל וכן ללישנא דאמרי' בגמרא דמשום גניבת דעת היא רבותא אשמועינן דאפילו לגנוב דעתו של גוי אסור ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהלכות מ"א נראה דנקטה בנכרי לאשמועינן דשלימה שרי דגיד הנשה מותר בהנאה הר"ן ז"ל ורב אשי מסיק בגמ' דתנא דברייתא דבגמ' לא גזר שמא יתננה לו בפני ישראל אחר אלא דוקא בטבח המוכר באיטליז לנכרי דהתם ישראל טובא קיימי וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין לה מיניה אבל שולח לנכרי בביתו הוא ומי יראה ואת"ל יראנה אדם לא גזרי' כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בישרא ותנא דמתני' פליג אתנא דברייתא וגזר אפי' בשולח לנכרי גזרה שמא יתננה לו וכו' כך פי' רש"י ז"ל. ותוס' והרא"ש ז"ל כתבו עליו דבחנם דחק לפרש דפליג תנא דידן אתנא דברייתא דיש לומר וכו' ע"ש. וכתוב בתשובות מהר"י קולון ז"ל סימן מ' וז"ל בקיצור דיש לתמוה דלמה שינה האי תנא דברייתא לישנא דתנא דמתני' דאילו במתני' קתני התם שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה דמשמע שפיר דאיירי במקום שהטבחין רגילין לנקר הבשר והכי קאמר שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שאירע אונס או סבה שעדיין גיד הנשה בתוכה כלומר שעדיין לא ניטל גידה ושולחה לנכרי כמות שהיא אבל בברייתא לא קתני הכי אלא קתני השולח ירך לחברו וכו' חתוכה צריך ליטול ממנה ג"ה ושינה לשון המשנה דלפי סגנון לשון המשנה הכי ה"ל למיתני השולח ירך לחברו שגיד הנשה בתוכה שלימה אין צריך וכו' אלא ודאי משום הכי תפס זה הלשון ולא לשון המשנה כדי לאשמועי' דאיירי אפילו במקום שרגילות הוא שלוקחין מן המקולין בלי נקור ומש"ה פסיק ותני דאין צריך ליטול ממנה גיד הנשה והיכי דמי שרגילות הוא שהטבח מוכר בלי נקור כגון שהגוי קנה בשר השחוט מטבח ישראל וחוזר ומוכרה לישראל שהרי רגילות היה בימיהם כדאמרי' בתר הכי ההוא טבחא דא"ל לחברא וכו' ע"כ:

צריך שיטול את כולו:    סתם משנה ר"מ דבעי חטיטה ולענין חטיטה סתם כר"מ ולענין דנאמנים סתם כר' יהודה לעיל דקתני וחכמים אומרים נאמנים תוס' ז"ל. והכריח הר"ן ז"ל דהך חטיטה לר' מאיר לא הוי רק משום ישראל קדושים הם נהגו בו איסור ומתני' נמי דייקא דחטיטה לר"מ אינה אלא מדרבנן מדקא סתים ר' יהודה למילתיה וקאמר כדי לקיים בו מצות נטילה ולא יהיב שיעורא ש"מ דכי תנן בדר' מאיר צריך ליטול את כולו מדרבנן קאמר ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי בדאורייתא כלל דקים להו כמה הוו אלא דקסבר ר"מ דצריך ליטול את כולו מדרבנן ור' יהודה לית ליה איסורא דרבנן בגיד כלל ומש"ה קאמר שאין צריך אלא לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא אבל אי מדאורייתא פליגי ה"ל לר' יהודה לפרושי כמה מצות נטילה עכ"ל ז"ל. בסוף פי' רעז"ל נראה שצריך להגיה ואין הלכה כר' יהודה: צריך שיטול את כולו פי' כיון שהתחיל לנקר צריך לנקר את כולו עתה מיד ולא יניחנו עד למחר כי כיון שנטל קצתו אין מקומו ניכר עוד ויבאו לאכלו כן ור' יהודה אומר אינו צריך לחטט אחריו מיד אלא די אם קיים בו מצות נטילה ואע"פ שאין מקומו ניכר והרואה את הירך יסבור שכבר ניטל כולו ויאכלנו אין לחוש בזה כיון שניטל אע"פ שנשארו בו קצת עוקצין שמחטטין אחריהן עכ"ל ז"ל:

משנה ג[עריכה]

האוכל מגיד הנשה וכו':    גמ' אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר אשר על כף הירך ופי' רש"י ז"ל שעל הכף אע"פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף כף בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך ושוכב מקצתו ע"ג אותו בשר ומפ' בגמ' דהכי ס"ל נמי לרבנן אבל ר' יהודה פליג עלייהו וטעמיה מדכתיב הירך משמע דכולה ירך וכל מקום שיאכל ממנו כזית חייב וסתם מתני' דלא כר' יהודה דתניא אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזות דכתיב ביה אכילה ואין אכילה פחותה מכזית. וביד שם בהלכות מ"א פ"ח סימן ב' ג':

אבל מזה כזית וכו':    ס"פ איתו ואת בנו ובפירקין דף צ"א. ובירושלמי ס"פ נושאין על האנוסה:


משנה ד[עריכה]

ירך שנתבשל בה וכו':    תוס' פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ג:)

אם יש בו:    גרסי' פי' בגיד. וביד שם פט"ו סי' ל"ב. ובטור יורה דעה סימן ק':

אם יש בה בנ"ט:    ה"ז אסורה לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפי' רבינו אפרים ז"ל שמפ' דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר ומשמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בה וברוטב בנ"ט וכו' והאי לפירוש הקונט' ניחא דפירש פ' כל הבשר גבי טפת חלב וכו' דקאמר בגמ' לא שנו אלא שניער וכיסה אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבלה ופי' הקונט' דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפי' החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות האחרות לבטלה. ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מלתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפי' היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו ע"י שלא היתה בה עם הרוטב ס' לבטל טעם הגיד. תוס' ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דכי יש בו בנ"ט כל הירך אסורה אלא שנתבשל בה שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד מפני שאין הגיד מפעפע משמע דס"ל נמי כתנא דמתני' דיש בגידין בנ"ט וכן כתבו תוס' ז"ל דרבינא דאסר הנהו אטמאתא דאמליחו בגידא דנשיא צ"ל דס"ל כתנא דמתני' דיש בגידין בנ"ט אלא שהר"ן ז"ל פי' דרבינא דאסר משום שומנו דחמיר מגיד עצמו ע"כ וע"ש וכן דברי רב אלפס ז"ל ורוב הפוסקים. וה"נ נוכל לפרש לשמואל ג"כ דבהא קיימא לן כותיה:

כיצד משערין:    פי' כיון שטעם הגיד כטעם הבשר אי אפשר לידע אם הוא נותן טעם בבשר דבשלמא בשר בחלב כיון שטעם זה אינו כטעם זה אפשר להבחין אם אחד נתן טעם בחברו אבל הכא שטעמם שוה אי אפשר לידע הר' יהוסף ז"ל:

כבשר בלפת:    גמ' אמר רב הונא כבשר בראשי לפתות פי' רש"י ז"ל ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור ע"כ אבל תוס' ז"ל הוכיחו דראשי לפתות היינו השרשים שהם בקרקע כמו ראשי שומים. בפי' רעז"ל ואינה הלכה דקיימא לן אין בגידין בנ"ט אמר המלקט כר' ישמעאל בנו של ריב"ב והכי ס"ל נמי לר"ש ולר' יהושע בן לוי כדכתבינן לעיל בסמוך:

כבשר בלפת:    גמ' א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה חוץ מגיד משערינן כאלו הן בצל וקפלוט פי' רש"י ז"ל כאילו האיסור בצל או קפלוט ולא אמרינן דלישערינהו כאלו הן פלפלין ותבלין דאפי' באלף כמותם נותנים טעם משום דשיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין. וכתבו תוס' ז"ל כל איסורין שבתורה משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתני' גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד דלא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורין דיהבי טעמא טפי משערין בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בס' משמע דבשר ולפת הוי שיעורו בס' ולפי זה פליג ר' יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורים שבתורה [בששים] וכרבא קיימא לן דהוא בתרא ע"כ. אמר המלקט קשה לע"ד דהכא במימרא דר' יוחנן פי' רש"י ז"ל משערינן כאילו האיסור בצל או קפלוט אבל במתני' גבי בשר בלפת פי' הוא ז"ל רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ושמא לישנא דמתני' דייק ובמימרת ר' יוחנן הלשון מוכית וקל להבין:

משנה ה[עריכה]

גיד הנשה שנתבשל וכו':    הרא"ש ז"ל פי' בתרא דע"ז דף צ"ה. ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תרע"ח וחש"ל. וביד פט"ו דהלכות מ"א סימן ד' י"ז ובפי"ו סימן ה' ו'. ובטור י"ד סימן ק':

והרוטב בנ"ט:    נלע"ד דהכי פירושא בזמן שמכירו משליך הגיד של איסור והשאר בין הגידין בין הרוטב בנ"ט פי' אם יש בהם טעם של הגיד אסורין ואם לאו מותרין פי' ואם לאו שאינו מכיר הגיד של איסור כולן אסורין מספק ואעפ"כ הרוטב בדינו עומד להיות בנ"ט. וכן תתפרש נמי סיפא דוכן חתיכה וכו' ובהא ניחא דלא איצטריך למיתני ברישא גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה דין הרוטב דודאי עם הרוטב משערינן וכמו שכתבתי לעיל בתוס' בשם ר"י ז"ל. ולרש"י ז"ל כדאית ליה דאם לא ניער או כיסה אז אין הרוטב מסייע לשאר חתיכות לבטל הגיד אבל אם ניער או כיסה אה"נ דהרוטב מסייע לבטל הגיד וכדכתבינן לעיל:

וכן חתיכה של נבילה וכו':    גמרא וצריכא דאי אשמועינן גיד משום דבריא הוא אבל חתיכה אימא לא ואי אשמועינן חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים אבל גיד אימא לא צריכא. ואית דגרסי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל גם ראיתי שהגיה ברישא ואם אינו מכירו כולן אסורין וגם בסיפא הגיה ואם אינו מכירן כולן אסורות וכמדומה שהגיה למחוק מלת אסורין ומלת אסורות והוי מלת כולן היא הגזרה ור"ל כולן אסורין. וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל ורב אלפס שלא הביא זו המשנה דגיד וחתיכות נראה דסובר דחתיכת נבילה בטלה וסובר כמתני' דע"ז דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן מוכח מתוך דבריו ז"ל בפ' בתרא דע"ז וליתא דבכל דוכתא משמע דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה וכתב עוד הר"ן ז"ל דכיון דסתם מתני' כר"מ ואיהו מודה בחתיכה הראויה להתכבד דאינה בטלה אע"פ שאינה מאת שדרכן לימנות כותיה קימ"ל ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ו מהמ"א כרבנן משמע דס"ל דחתיכה הראויה להתכבד בה הרי היא כששה דברים לרבנן ע"כ. ועיין עוד בהר"ן ז"ל כאן ובפ' בתרא דע"ז גבי ואלו אסורין ואיסורן בכל שהוא וגם במ"ש באורך שם בסימן ט':

משנה ו[עריכה]

ואינו נוהג בטמאה:    ביד שם רפ"ח וסימן ה'. ויש לדקדק דלא ה"ל לתנא למיתני רק אינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר נוהג א"ר יהודה וכו'. ושמא י"ל דנוהג בטהורה אתא לאשמועינן דנוהג בטהורה אפילו נבלה לר' מאיר או נוהג בטהורה אפילו של עולה ושל שור הנסקל אפילו אליבא דחכמים ותנינא בקוצר במתני' להא דאמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של עולה ר"מ מחייב שתים וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל דחמור איסורייהו שהן אסורין בהנאה וחל איסור הנאה אפי' על הגיד שלא היה מתחלה אלא אסור באכילה מודים שחייב שתים ומפרש רבה דחכמים היינו ר' יוסי הגלילי דאע"ג דבאיסור כולל לית ליה איסור חל על איסור איסור כולל באיסור חמור אית ליה במתני' דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור דבפ' השוחט והמעלה וכדמפורש התם:

ר' יהודה אומר אף בטמא:    ומחייב שתים וה"נ א"ר יהודה בגמ' בברייתא ור"ש פליג עליה ופוטר לגמרי כדמפרש טעמיה בגמ'. ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתניא וכו' וכמו שכתבתיה בס"פ חטאת העוף ומסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עליה שכן איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה דייקא נמי דטעמא דר' יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף טעמא מבני יעקב דקודם מתן תורה הוו בני נח ובעלמא אה"נ דס"ל דאין איסור חל על איסור וה"נ ס"ל לר' יהודה דאיסור אבר מן החי חל אפי' על בהמה חיה ועוף הטמאים משום שהוא חמור שנוהג בבני נח. ועיין במ"ש בזבחים ס"פ חטאת העוף:

א"ר יהודה והלא מבני יעקב וכו':    גמ' תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל למצות עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם. ובגמ' קאמר דמאותו מעשה ואילך שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם הקב"ה קראו ישראל שנאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו' ומשם ואילך ג"כ נקראו בני ישראל כדכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם מועתק מספר לקח טוב. ועיין במה שכתבתי לעיל בסימן ב' ומצאתי מוגה והלא על בני יעקב וכו':