משנה חולין ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ז · משנה ב | >>
שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכהט, מפני שמקומו ניכר.
הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר, כדי לקיים בו מצות נטילה.
שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ,
- מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר.
- הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה,
- צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה:
שולח אדם לנוכרי,
- ירך שגיד הנשה בתוכה - מפני שמקומו ניכר.
- הנוטל גיד הנשה - צריך שיטול את כולו.
- רבי יהודה אומר: כדי שיקיים בו מצות נטילה.
זה שנתן הירך לגוי היה בפני ישראל. ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו, לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
שולח אדם ירך לנכרי וכו' - ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו:
שיטול את כולו - יחטט אחריו:
לקיים בו מצות נטילה - גוממו י מלמעלה ודיו:
שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה. ש"מ שמותר בהנאה. ואע"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ"ב דפסחים דף כ"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל"ש נבילה ל"ש כשירה] ואע"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מא"ל. ומסיק דאה"נ דלדידיה אסור. והר"ב פסק במ"ד כמ"ד אין בגידין בנ"ט. כבר כתב המגיד פ"ח מהמ"א בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את"ל אין בגידין בנ"ט. מותר בהנאה:
רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'. פי' הר"ב גוממו לשון חתיכה כמ"ש הר"ב במשנה ד'. פ"ב דכלאים:
(ט) (על המשנה) שולח כו'. שמע מינה שמותר כהנאה. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) לשון חתיכה. כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פרק ב' דכלאים:
שולח אדם ירך לנכרי וכו': כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ח' ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם ואמרת לו דההיא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו ע"ז יפה אמרת ומקרא מלא דבר הכתוב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וכ"ש לר"מ דאמר אחד גר ואחד גוי בין במכירה בין בנתינה ולא אמר הכתוב לגוי במכירה ולגר בנתינה אלא להקדים נתינה דגר למכירה דגוי וסתם מתני' כר' מאיר ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם הא לסבה ואפי' במקוה שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר שאין זו מתנת חנם וכן אפי' משום דרכי שלום ואמרי' בפ' בתרא דע"ז רב יהודה שדר קורבנא לאבידנא ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז וכן רבא שדר קורבנא לבר ששך ע"כ. ועיין בקולון שרש מ"ד. ואיתא למתני' בפ' כל שעה דף' ב"ב. והתם מפרש דמתני' דשמעת מינה דגיד הנשה מותר בהנאה דלא כר"ש דאמר אין בגידין בנ"ט בשר ולאו נבלה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולדידיה אע"פ שהותרה נבלה בהנאה למכרה לגוי גיד לא אשתרי בכלל נבלה ועץ הוא והתורה חייבה עליו אלא ר' יהודה היא דפליג עליה התם וס"ל דיש בגידין בנ"ט. ואיתה לפלוגתייהו נמי הכא בגמ' אמתני' דסוף פירקין. וכן נמי ר"מ ור' יוסי הגלילי שכתבתי בסוף פירקין ס"ל דיש בגידין בנ"ט ולהכי הגיד מותר בהנאה אם אין הבהמה של קדשים או של שור הנסקל וכן יש בגמ' ג"כ אמוראי דס"ל דיש בגידין בנ"ט. ור' יהושע בן לוי ס"ל דאין בגידין בנ"ט. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ד) דבפ' כל שעה משמע דהאי מתני' אתיא כר' יהודה וקשה דהא שולח קתני דמשמע בחנם ור' יהודה ס"ל דאסור ליתן לעו"ג מתנת חנם דאית ליה דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי דוקא במכירה ותרצו די"ל דתניא בתוספתא אם היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו ע"כ. עוד כתבו שם פ' כל שעה הקשה הר"י דאורלינאש היכי מצי אתי כר' יהודה ור' יהודה אית ליה בפ' גיד הנשה דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וגו' ואומר ר"י דלא קשה מידי דלא קאסר אלא לבני יעקב דוקא דקודם מתן תורה דהא לא נשנתה בסיני ע"כ. וביד שם פ"ח סימן י"ד. ובטור י"ד סימן ס"ה. ובגמ' מפרש היכי זבין ישראל כגון שהשליח נתנה לו לגוי בפני ישראל חברו שהרואה מותר לו לקנותה מן הגוי. ועיין בבית יוסף שם סימן ס"ה דמשמע שאינו מותר לקנותה אא"כ שמע ישראל הקונה את ישראל המוכר אומר לגוי שהיא מבשר כשרה כך נראה ממה שכתב שם בשם ר"ת ז"ל ובשם הרב המגיד ז"ל. ובגמ' דייקינן כיון דקתני טעמא מפני שמקומו ניכר מכלל דדוקא בשלימה שמקומו ניכר אבל חתוכה לא ישלח שמא ימכרנה ישראל ויהא סבור שניטל גידה ויאכלנה בגידה והאי דנקטה בשולח לנכרי ולא נקטה בשולח לישראל דלא ישלחנה חתוכה רבותא קמ"ל דל"מ לישראל דאסור אלא אפי' לנכרי נמי אסורה שמא יחזור וימכרנה לישראל וכן ללישנא דאמרי' בגמרא דמשום גניבת דעת היא רבותא אשמועינן דאפילו לגנוב דעתו של גוי אסור ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהלכות מ"א נראה דנקטה בנכרי לאשמועינן דשלימה שרי דגיד הנשה מותר בהנאה הר"ן ז"ל ורב אשי מסיק בגמ' דתנא דברייתא דבגמ' לא גזר שמא יתננה לו בפני ישראל אחר אלא דוקא בטבח המוכר באיטליז לנכרי דהתם ישראל טובא קיימי וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין לה מיניה אבל שולח לנכרי בביתו הוא ומי יראה ואת"ל יראנה אדם לא גזרי' כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בישרא ותנא דמתני' פליג אתנא דברייתא וגזר אפי' בשולח לנכרי גזרה שמא יתננה לו וכו' כך פי' רש"י ז"ל. ותוס' והרא"ש ז"ל כתבו עליו דבחנם דחק לפרש דפליג תנא דידן אתנא דברייתא דיש לומר וכו' ע"ש. וכתוב בתשובות מהר"י קולון ז"ל סימן מ' וז"ל בקיצור דיש לתמוה דלמה שינה האי תנא דברייתא לישנא דתנא דמתני' דאילו במתני' קתני התם שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה דמשמע שפיר דאיירי במקום שהטבחין רגילין לנקר הבשר והכי קאמר שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שאירע אונס או סבה שעדיין גיד הנשה בתוכה כלומר שעדיין לא ניטל גידה ושולחה לנכרי כמות שהיא אבל בברייתא לא קתני הכי אלא קתני השולח ירך לחברו וכו' חתוכה צריך ליטול ממנה ג"ה ושינה לשון המשנה דלפי סגנון לשון המשנה הכי ה"ל למיתני השולח ירך לחברו שגיד הנשה בתוכה שלימה אין צריך וכו' אלא ודאי משום הכי תפס זה הלשון ולא לשון המשנה כדי לאשמועי' דאיירי אפילו במקום שרגילות הוא שלוקחין מן המקולין בלי נקור ומש"ה פסיק ותני דאין צריך ליטול ממנה גיד הנשה והיכי דמי שרגילות הוא שהטבח מוכר בלי נקור כגון שהגוי קנה בשר השחוט מטבח ישראל וחוזר ומוכרה לישראל שהרי רגילות היה בימיהם כדאמרי' בתר הכי ההוא טבחא דא"ל לחברא וכו' ע"כ:
צריך שיטול את כולו: סתם משנה ר"מ דבעי חטיטה ולענין חטיטה סתם כר"מ ולענין דנאמנים סתם כר' יהודה לעיל דקתני וחכמים אומרים נאמנים תוס' ז"ל. והכריח הר"ן ז"ל דהך חטיטה לר' מאיר לא הוי רק משום ישראל קדושים הם נהגו בו איסור ומתני' נמי דייקא דחטיטה לר"מ אינה אלא מדרבנן מדקא סתים ר' יהודה למילתיה וקאמר כדי לקיים בו מצות נטילה ולא יהיב שיעורא ש"מ דכי תנן בדר' מאיר צריך ליטול את כולו מדרבנן קאמר ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי בדאורייתא כלל דקים להו כמה הוו אלא דקסבר ר"מ דצריך ליטול את כולו מדרבנן ור' יהודה לית ליה איסורא דרבנן בגיד כלל ומש"ה קאמר שאין צריך אלא לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא אבל אי מדאורייתא פליגי ה"ל לר' יהודה לפרושי כמה מצות נטילה עכ"ל ז"ל. בסוף פי' רעז"ל נראה שצריך להגיה ואין הלכה כר' יהודה: צריך שיטול את כולו פי' כיון שהתחיל לנקר צריך לנקר את כולו עתה מיד ולא יניחנו עד למחר כי כיון שנטל קצתו אין מקומו ניכר עוד ויבאו לאכלו כן ור' יהודה אומר אינו צריך לחטט אחריו מיד אלא די אם קיים בו מצות נטילה ואע"פ שאין מקומו ניכר והרואה את הירך יסבור שכבר ניטל כולו ויאכלנו אין לחוש בזה כיון שניטל אע"פ שנשארו בו קצת עוקצין שמחטטין אחריהן עכ"ל ז"ל:
יכין
שגיד הנשה בתוכה: מיירי בשאומר הישראל לנכרי שהיא כשרה. דאז אין השומע דבריו צריך לחוש דלמא משקר. דהרי אסור לגנוב דעתו של נכרי. ואפ"ה אין חוששין שמא השומע דבריו יקננה מנכרי ויאכלנה בגידה:
מפני שמקומו ניכר: אם היה נחטט ממנה [והא דלא נקט שחוטי חלב בתוכה. נ"ל דלא מבעייא קאמר לא מבעייא חלב שידוע לכל אופן ניקורו. אלא אפילו גידין שאין הכל בקיאין בניקורו. וסד"א דאפילו שלימה לא נשדר. שמא יחשוב שניטל גידו מבפנים. או שמא יעשה בה עכו"ם בכיוון כעין שחותך ישראל ליטל הגיד. קמ"ל דחתוכה דעכו"ם מידע ידיע]:
כדי לקיים בו מצות נטילה: ר"ל קולפה מלמעלה כעובי אצבע בצד פנימי של ירך. וקיי"ל דצריך לחטט אחריו. מיהו ב' גידין הן. א'. בצד פנימי של ירך. סמוך לעצם. ואסור מן התורה. ב'. בצד חיצון של ירך סמוך לבשר. ואסורה רק מדרבנן. אבל הענפים שמסתעפים מהפנימי ומהחיצון. שניהן אסורין רק מדרבנן. וגם שמנן של ב' הגידין רק מדרבנן אסורין [ס"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת