רמב"ם על חולין ז
ראו גם נוסח המשנה חולין ז רמבם
חולין פרק ז
[עריכה]מה שאמר ובמוקדשין - ואפילו עולה ששורפין אותה על גבי המזבח, מוציאו ומשליכו על האפר המתוקן באמצע המזבח, והוא הנקרא "תפוח".
ומה שאמר מפני שאין לו כף - רוצה לומר אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול. ואם יזדמן מין עוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול, הרי זה גיד הנשה שלו אסור.
ומה שאמר חלבו מותר - רוצה לומר חלב גיד הנשה, והוא שמנונית שלו, וזהו לדברי הכל. אבל אמרו "ישראל קדושים הן ונהגו בו איסור", רוצה לומר בשמנונית של גיד.
ושליל - הוא העובר הנמצא בגוף קודם שלמותו.
ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי יהודה:
זה שנתן הירך לגוי היה בפני ישראל. ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו, לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אין אסור מן התורה אלא מה שעל הכף בלבד. ושאריתו וירכתו אסור מדרבנן, לפיכך מי שאכל כזית מן הגיד שעל הכף לוקה מדרבנן.
ואין הלכה כרבי יהודה:
מה שאמר כבשר בלפת - רוצה לומר שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו בחיך, כמו שימצא אדם טעם הלפת המבושל בבשר, לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים:
דע שעיקר בידינו "אין בגידין בנותן טעם". ואפילו נתבשלו גידים הרבה עם מעט מן הבשר לא נאסר אותו בשר. אלא שמנונית שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינה מינה רוצה לומר עם גיד הנשה, אבל אם נתבשל הבשר עם שמנונית גיד הנשה משערין באחד מששים.
וכן הוא הדין בשמנונית נבלה ודג טמא או החלב בעצמו הכל באחד וששים, לפי שהעיקר "מין במינו באחד וששים, ובשאינו מינו בנותן טעם". ואם אין שם גוי שיטעום אותו דבר, יחזור הדין באחד וששים. וכבר בארנו העיקר הזה באר היטב בסוף מסכת עבודה זרה, תעיין אותו שמה. וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בה גיד הנשה נבדקת בנותן טעם נדחה, ואינו נבדקת אלא באחד וששים בשמנונית הגיד. וכן ירך שצלאה וגיד הנשה בתוכה, קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
ודע שכל מה שאנו משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה, ואנו מתירין אותו (מעט) מפני מיעוט הדבר האסור, אין עושין כן אלא כשאין הדבר האסור עומד בעינו. אבל אם היה כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו, הכל אסור, עד שיסיר אותו הדבר האסור לו.
קיפה - שם כולל תבלין, וכל מה שממרקין בו התבשיל.
ודע שבשיעורים שאנו משערים בששים, נשער כל מה שבקדרה, הבשר והירקות והמרק והתבלין. ושמור וזכור זה תמיד:
על דעת רבי יהודה, מי שאכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות, משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר. לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצוות הקב"ה על ידי משה רבינו עליו השלום, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו. כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסר אותו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצווה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי. וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו עליו השלום. הלא תראה מה שאמרו "תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני", וכל אלו מכלל המצות:
משנה חולין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב