משנה חולין ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ז · משנה ו | >>
נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר, אף בטמאה.
אמר רבי יהודה, והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו, בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו.
נוֹהֵג בַּטְּהוֹרָה,
- וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּטְּמֵאָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף בַּטְּמֵאָה.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- וַהֶלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה,
- וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן.
- אָמְרוּ לוֹ:
- בְּסִינַי נֶאֱמַר,
- אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ:
נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה.
- רבי יהודה אומר: אף בטמאה.
- אמר רבי יהודה:
- והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה,
- ועדיין בהמה טמאה מותרת להם?
- אמרו לו:
- מסיני נאסר - אלא שנכתב במקומו.
על דעת רבי יהודה, מי שאכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות, משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר. לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצוות הקב"ה על ידי משה רבינו עליו השלום, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו. כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסר אותו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצווה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי. וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו עליו השלום. הלא תראה מה שאמרו "תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני", וכל אלו מכלל המצות:
ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג:
מבני יעקב נאסר - ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:
אמרו לו - פסוק זה שהזהיר עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו:
אלא שנכתב במקומו - לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כרבי יהודה:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ואינו נוהג בטמאה: ביד שם רפ"ח וסימן ה'. ויש לדקדק דלא ה"ל לתנא למיתני רק אינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר נוהג א"ר יהודה וכו'. ושמא י"ל דנוהג בטהורה אתא לאשמועינן דנוהג בטהורה אפילו נבלה לר' מאיר או נוהג בטהורה אפילו של עולה ושל שור הנסקל אפילו אליבא דחכמים ותנינא בקוצר במתני' להא דאמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של עולה ר"מ מחייב שתים וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל דחמור איסורייהו שהן אסורין בהנאה וחל איסור הנאה אפי' על הגיד שלא היה מתחלה אלא אסור באכילה מודים שחייב שתים ומפרש רבה דחכמים היינו ר' יוסי הגלילי דאע"ג דבאיסור כולל לית ליה איסור חל על איסור איסור כולל באיסור חמור אית ליה במתני' דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור דבפ' השוחט והמעלה וכדמפורש התם:
ר' יהודה אומר אף בטמא: ומחייב שתים וה"נ א"ר יהודה בגמ' בברייתא ור"ש פליג עליה ופוטר לגמרי כדמפרש טעמיה בגמ'. ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתניא וכו' וכמו שכתבתיה בס"פ חטאת העוף ומסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עליה שכן איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה דייקא נמי דטעמא דר' יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף טעמא מבני יעקב דקודם מתן תורה הוו בני נח ובעלמא אה"נ דס"ל דאין איסור חל על איסור וה"נ ס"ל לר' יהודה דאיסור אבר מן החי חל אפי' על בהמה חיה ועוף הטמאים משום שהוא חמור שנוהג בבני נח. ועיין במ"ש בזבחים ס"פ חטאת העוף:
א"ר יהודה והלא מבני יעקב וכו': גמ' תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל למצות עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם. ובגמ' קאמר דמאותו מעשה ואילך שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם הקב"ה קראו ישראל שנאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו' ומשם ואילך ג"כ נקראו בני ישראל כדכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם מועתק מספר לקח טוב. ועיין במה שכתבתי לעיל בסימן ב' ומצאתי מוגה והלא על בני יעקב וכו':
יכין
נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה: שכשאכל גיד הנשה של בהמה טמאה. פטור מכלום. למאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט. ולמ"ד יש בגידין בנותן טעם. לוקה משום טמאה לבד ולא משום גיד:
ועדיין בהמה טמאה מותרת להן: מדלא ניתנה התורה עדיין:
אמרו לו בסיני נאמר: אותו פסוק שמזהיר עליו מלאכלו:
אלא שנכתב במקומו: דכשניתנה תורה. נכתב במקום המעשה. למה נאסר אחר מתן תורה. וקיי"ל כחכמים. [אמר המפרש מאחר שראיתי שרבינו הר"ב ז"ל החל להביא לעיל כמשנה ה' כללי איסור והיתר ובטולן. לכן אמרתי לילך בעקבותיו גם אני. אולם לאשר הביא הכל בקצירת האומר מאד. וגם כמה דברים לא הזכירם כלל. ובל"ז (בכמה) [בשני] דברים אחמ"כ אינן אליבא דהלכתא. לכן אמינא. אפתח אנא פתחא לנפשאי בס"ד. לסדר כל הענינים כראוי באר היטיב. וד' יהיה לי לתשועה לבאר כל הסתעפות עניינים אלה בקיצור מדוייק. וכאשר מורין בבי מדרשא כוותן. ורק לבלי להפסיק בין הפרקים שם בהרחבה כזו. לכן הבאתים כאן בסוף הפרק.
ונאמר כי ביאור זה נחלק לג' חלקים.
- א) צריך לבאר איזה דבר בטל ברוב ואיזהו שבטל בטעם.
- ב) באיזה אופן יתבטל הטעם.
- ג) איזה דברים הם שאינן בטלין כלל.
ונחל בעזהש"י].
א) [דברים שבטלים ברוב או בטעם]. יש בעניין זה ד' אופנים.
- (א) יבש ביבש שנתערבו מין במינו. ולא נתבשלו יחד. בטל ברוב. ואפילו מדרבנן סגי בהכי. מדלא יכול לבוא ע"י בישול לנ"ט [ק"ט א']. ואפילו חד בתרי א"צ. רק סגי בשיש משהו יותר בהיתר מבהאיסור [ש"ך ק"ט סק"ו ופר"ח שם. וכ"מ במג"א תנ"ה סקט"ו]. ומשכחת לה בב' חתיכות גדולות וא' קטנה. או אחד גדולה וב' קטנות. והב' הקטנות הם יחד יותר מהגדולה. אז כשאינו יודע איזה מהג' חתיכות הוא האיסור בטלה ברוב [וי"ח]. ומותר אדם א' לאכול כולם זא"ז. רק שלא יאכל כל הג' חתיכות בבת א'. דאז בולע וודאי איסור. וראוי להחמיר שלא יאכלם אדם א' אפילו זא"ז. רק יאכלום ב' בנ"א. ואם משליך א' או נתנו לנכרי. עדיף טפי. ודוקא כשאכלן כך מבלי שיבשלם. אבל אסור לבשלם יחד עד שיוסיף עד ס' נגד חתיכת האיסור. *) (וה"ה ברוצה לבשל כל א' מהן לבד. יוסיף עד ס' נגד כל חתיכה. כדי שלא תתן טעם במים ובקדירה). מיהו בדיעבד אם בישל כל התערובות בקדירה א' אף אחר שנתבטלו ביבש ברוב. ואין ס' נגד חתיכת האיסור. אסור. דהרי יש כאן וודאי טעם איסור. אבל אם בישל התערובות בב' קדירות. מותר אף שאין ס' נגד החתיכה שבקדירה. מדכבר נתבטלו. ולרא"ש אפילו בבישל כל התערובת בקדירה א' אחר שנודע התערובות ונתבטלה ברוב. מותר אפילו אין ס'. מדכבר נתבטלה אין כאן איסור. והכי קיי"ל במקום הפסד [שם].
- (ב) יבש ביבש שנתערבו מין בשאינו מינו [ומשכח"ל נמי בשאינו יודע איזהו מהן הוא איסור]. מדאורייתא גם זה בטל ברוב אבל מדרבנן צריך ס'. גזירה שמא יבשלם ויתן טעם [ק"ט ש"ך סק"י]. מיהו באיסור דרבנן באינו מינו יבש ביבש. בטל ברוב [ק"ט ש"ך סק"ט]. וי"א דעכ"פ בכה"ג צריך ס' מדרבנן [מנחת יעקב כלל ל"ט סק"י].
- (ג) לח בלח מין במינו שנתערבו. מדאורייתא ברובא בטל. ומדרבנן צריך ס' אפילו לא נתבשלו יחד. דעכ"פ מדמתערב יפה. הרי יהיב טעמא. וגזרינן אטו אינו מינו דאז טעם כעיקר דאורייתא. ואפילו למ"ד לאו דאורייתא. גזרינן אטו בנתערב באינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דהוי לכ"ע דאורייתא. [ופרס הוא לרמב"ם [פי"ד ממ"א] ג' ביצים. ולרש"י [כריתות די"ב ב'] ד' ביצים. וכזית הוא מעט פחות מחצי ביצה] [רמג"א תפ"ו]. אבל יבש ביבש מין במינו לא גזרינן אטו אינו מינו ואטו יבשלם. מדהו"ל גזירה לגזירה [שפתי דעת ק"ט]. ואפילו לח בלח במין במינו באיסור דרבנן. נמי צריך ס' מדרבנן [שם].
- (ד) לח בלח שנתערב באינו מינו. מדאורייתא צריך ס' אפילו לא נתבשל יחד. דטעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין. ולרש"י ורמב"ם [פט"ו ממ"א] רק בבו"ח הוה טכ"ע דאורייתא אבל בשאר איסורין אסור רק מדרבנן. ולא קיי"ל כן [י"ד צ"ח].
ב) באיזה אופן יתבטל הטעם.
- (ה) זה אפשר ע"י ג' אופנים.
- (א) ע"י שהאיסור נטל"פ בהיתר [י"ד ק"ג].
- (ב) ע"י טעימת קפילה עכומ"ז [ר"ל מבשל עכומ"ז הבקי להרגיש הטעם].
- (ג) ע"י ביטול בס' [וסימן קנס]. שכך שיערו חז"ל שרוב מאכלים כשנתבטלו בס' שוב אין נותנין טעם. אבל אנן לא סמכינן על טעימת קפילה. ואפילו הוא ג"כ מסיח לפי תומו. וגם כשיש בו גם חזקת אומן לא מרעי אומנתיה. אפ"ה לא סמכינן עליה [צ"ח א' וב']. מיהו על ישראל סומכין. אפילו אינו קפילא. ואפילו בפחות מס' ואומר שאינו מרגיש טעם האיסור. מותר. וכגון דבר שנדר ממנו אדם. שנפל לתוך התבשיל [צ"ח ורט"ז בש"ך סקכ"ו]. או בחתך צנון בסכין של בשר [צ"ו ש"ך סק"ה]. טועמו הישראל. וכשאינו מרגיש טעם איסור בו. שרי. ובמרגיש טעם האיסור. אפילו נתבטל כבר בס' אסור [צ"ח ח'].
- (ו) בטול בששים שייך בכל האיסורים שבתורה. מיהו גם איסור דרבנן צריך ששים. מלבד כחל שבשלה עם שאר בשר. סגי בתשע וחמישים. ויש כמה טעמים בזה [סי' צ'. וצ"ח ח']. ומלבד ביצה שיש בה אפרוח או שנמצא בה קורט דם. ונתבשלה עם שאר ביצים צריך ס"א. משום דיש ביצים גדולים וקטנים. אבל בנתבשלה עם שאר תבשיל. סגי בס' [פ"ו ה'. וצ"ח ז']. ודוקא כשידוע שהיה הקורט דם שבביצה על קשר החלמון וגם על החלבון. דאל"כ. אפילו נימא דם ביצים אסור מדאורייתא. וא"כ אם היה הדם במקום שאסר. מדשדי תכלא בכולה. מחשבה כולה כדם. אפ"ה גם בנתערב בחד בחד עם ביצה אחרת. ונטרפו יחד. גם בלא נתבשלו בטל. מדיש כאן ספק ספיקא. דשמא לא היה הדם במקום שאסרה כל הביצה. ושמא הביצה האחרת רבה עליה. והו"ל ספק ספיקא נגד איסור תורה. ואף דעכ"פ אף שיש רוב. אסור מדרבנן. כיון דליכא ס' נגד הביצה האסורה. אפ"ה אינו רק ספק דרבנן. דשמא לא היה הדם במקום שנאסרה כל הביצה. וטפת הדם כבר נתבטלה. אולם בנתערב הביצה עם אינו מינו. כגון עם קמח. אז הו"ל ספק דאורייתא. וצריך ס' נגד הביצה [ש"ך ס"ו סק"י]. אמנם ביצה שמסופק בה אם היה הדם במקום שאוסרה. שנתערבה עם ביצים אחרים וקמח. אמרינן סליק את הקמח שהוא אינו מינו. כמי שאינו. ושאר הביצים שהן מינה רבין עליו ומבטלו. וא"כ ליכא איסור תורה. ושמא לא היה הדם במקום שאוסר הביצה. והו"ל ספק דרבנן ולקולא [הט"ז ס"ו סק"ה]. ומכ"ש בנתערבו תחלה הביצים לבד. ואח"כ שמו התערובות בקמח. אף דליכא רק רוב קמח נגד הביצה האסורה. שרי. מדכבר נתבטל [משבצות שם]. וכל זה בנודע תערובות קודם שנתבשלה הביצה. אבל בלא נודע שנתערב האיסור רק אחר שנתבשלה התערובות יחד. אפילו לא נתערב הביצה האסורה רק עם אינו מינו. דהיינו בקמח לבד. אפ"ה בטל ברוב. דהרי אף אם היה הדם במקום שאוסרה. ושדי תיכלא בכולה. ומחשב עי"ז כאילו כל הביצה כולה דם. עכ"פ הרי דם שבשלו אסור רק מדרבנן ומדיש ספק שמא לא היה הדם במקום שאוסרה הביצה. הדר הו"ל ספק דרבנן אפילו למ"ד דם ביצים דאורייתא. דרק כשלא נתערב אסורה מצד המנהג [שפתי דעת ס"ו סק"י].
- (ז) כל האיסורין שמשערין בס'. משערין בכל מה שבקדירה. דאם הכל ס' נגד האיסור. מותר. ולעולם משערים ההיתר והאיסור כמו שבאין לפנינו. אף שנתמעטו בבישול [צ"ט ד']. מיהו אסורי הנאה שנתנו טעם בקדירה. אף שאין ס' נגד האיסור ואסור באכילה. אעפ"כ מותר בהנאה. דאין העכומ"ז נותן יותר עבור שקבל הטעם [משבצות פ"ז סק"ב]. מיהו פשוט בבו"ח שנתערבו. אף שאין העכומ"ז נותן יותר עבור מעט החלב שנתערב בהבשר. או בעבור שהגיסו בהבשר בכף תולבת. על כ"פ מדאין ס'. הבשר בעצמו נאסר בהנאה.
- (ח) סוגר הדברים מהעניינים שדברנו. הוא שכל האיסורים בטלים מדאורייתא ברוב. חוץ מלח בלח באינו מינו. דמדאורייתא צריך ס'. וכל האיסורים צריכין מדרבנן ששים חוץ ממין במינו שנתערב יבש ביבש. שגם מדרבנן בטל ברוב. אבל יש שאמרו רבנן שאינן בטלין כלל. וכמו שנבארם בחלק ג'. אבל כל זה מדרבנן. דמדאורייתא כל האיסורים שבעולם בטלין ברוב או בס'. וכלעיל [וכפרי חדש ק' סק"ג].
ג) דברים שאינן סותרין אף שנתבטל הטעם.
- (ט) יש דברים שהצריכו חכמים בהן לבטולן יותר מס' בין בלח בין ביבש. כשנתערבו במינן. וזה משום דחמיר איסורן. ואלו הן. התרומה. והחלה. והבכורים בטלין במינן. בק"א [ערלה פ"ב מ"א. וי"ד שכ"ג א']. ערלה וכלאי כרם בטלין במינן בר"א [שם]. אבל בשאינן מינן דין כל אלו כשאר אסורין. ובטלין בס' [רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ב. וי"ד שכ"ג].
- (י) יש דברים שבמינן אינן בטלין מדרבנן ואפילו באלף. ושלא במינן בטלין בס'. ואלו הן. השביעית [רמב"ם פט"ו ממאכלות ה"ח]. טבל ויי"נ [ע"ז דע"ג ב']. אבל סתם יינן בטל בס' אף במינן. ובלבד שיוליך הנאה לים המלח [ש"ך קל"ד סקט"ו]. אמנם יין אף דלפי מה שאמרנו דכשנתערב באינו מינו בטל בס' [וכש"ך קל"ד סקכ"א]. עכ"פ בנתערב יין במים בטל בששה חלקים [שם]. וי"א דאף בנתערב בשאר משקין. כל שנפסד טעם היין בהתערובות. בטל בו' חלקים [י"ד קי"ד הט"ז שם סק"ד. וכן כ' רמג"א סי' ר"ב סק"ג. ור"ד סקט"ז]. דבר שיש לו מתירין . ג"כ רק במינו באלף לא בטל. אבל באינו מינו בטל בס' [ק"ב].
- (יא) מיהו כל איסורין שאוסרים ע"י טעמן. ר"ל שמתבטלין בס' בכל גוונא. כמו שבארנו בחלק ב'. באלו אזלינן במין במינו שלהן בתר טעמא . דכל השוה להאיסור בטעם נקרא מינו. אבל אותן האיסורין שצריך לבטולן מדרבנן יותר מס'. ככל האיסורין שזכרנו בזה החלק. כתרומה וכו' עד דשיל"מ. בכולן אזלינן בתר שמא . דרק השוין בשמא נקרא מינו [ש"ך צ"ח ורפ"ח שם. וק"ב ש"ך סק"ג].
- (יב) יש איסורין שהחמירו בהם חז"ל ואמרו שאין מתבטלין אפילו באלף. בין בנתערבו במינן או שלא במינן. בין בלח או ביבש. והן עשרה דברים. ואלו הן
- (א) דבר חשוב [ק"י ש"ך סק"א].
- (ב) בעלי חיים. אפילו קטן וכחוש [שפתי דעת ק"י סק"ז].
- (ג) בריה [תנאיה מבוארים בסי' ק'].
- (ד) חתיכה הראויה להתכבד [עי' תנאיה בסי' ק"א].
- (ה) דבר המעמיד. כשאסור מצד עצמו [פ"ז ש"ך סק"ל ול"ה. אמנם לרמג"א [א"ח תמ"ב סק"ט] מעמיד מדאורייתא לא בטל. דהו"ל כאילו הוה האיסור בעין. ולחק יעקב גם זה רק מדרבנן לא בטל. מיהו בזה וזה גורם. גם דבר המעמיד בטל [רמג"א שם]. וי"א דכל האיסורין שאוסרין במשהו. אם העמידו בצירוף היתר. אף שנסתלק אח"כ האיסור והו"ל רק זוז"ג. אפ"ה אסור [א"ח תמ"ה רמג"א סק"ה וסק"ו].
- (ו) כל דעביד לטעמא לא בטיל. אם הוא אסור מעצמו וחריף. [צ"ח הט"ז סקי"א]. אמנם לפר"ח ולכרו"פ [שם סקכ"ז]. כל דלטעמא עביד מדאורייתא לא בטל. אבל לש"ך [צ"ח סקכ"ט]. גם הוא רק מדרבנן.
- (ז) חזותא [י"ד סי' ק"ב א'. וא"ח (קי"ג) [תי"ג] ג']. ולפר"ח [שם סק"ה]. אין חזותא אוסר עד שיהא עשוי לחזותא. ונתנו למאכל אדעתא דחזותא. ולמנחת יעקב [כלל ע"ד ה'] חזותא אינו אוסר במאכל. ורק בבגד אוסר הצבע שנצבע באיסור. ובמשבצות [בי"ד ק' א'] קיהה בדבריו. ובאיסור דרבנן אינו אוסר חזותא [נדה (ד"ט) [ד"ס] ב' וב"ק דק"א] ורק בנולד שהחמירו כבדאורייתא.
- (ח) חמץ בפסח [א"ח תמ"ז].
- (ט) ע"ז או תקרובת שלה [י"ד ק"מ].
- (י) הקדש ר"ל נתחי הקרבנות [ועי' יבמות דפ"א ב' ורש"י שם. ועי' ברמב"ם פ"ו מפסוהמו"ק]. [ונ"ל הטעם משום חשיבות. ועי' תוס' חולין [ד"ק ע"א ד"ה ושאני]. אבל אי"ל משום דאפשר למתשל עלה לא בטל [כתוס' כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע] ואף אחר שנזרק דמן ישנן בשאלה [כר"ן נדרים דע"ח א' ד"ה לומר]. דא"כ תרומה נמי ישנה בשאלה. אע"כ דעכ"פ לא מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ"ט א']. א"כ מי גריעי קדשים מתרומה. וכמ"ש הר"ן שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת