משנה חולין ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ז · משנה ה | >>
גיד הנשה שנתבשל עם הגידין -- בזמן שמכירו, בנותן טעם. ואם לאו, כולן אסורים. והרוטב, בנותן טעם.
וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות -- בזמן שמכירן, בנותן טעם. ואם לאו, כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם.
משנה מנוקדת
גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִין,
- בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ,
- בְּנוֹתֵן טַעַם;
- וְאִם לָאו,
- כֻּלָּן אֲסוּרִים,
- וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.
- בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ,
- וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה
- וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא
- שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת,
- בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן,
- בְּנוֹתֵן טַעַם;
- וְאִם לָאו,
- כֻּלָּן אֲסוּרוֹת,
- וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם:
- וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא
נוסח הרמב"ם
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים -
- בזמן שהוא מכירו - בנותן טעם.
- ואם אינו מכירו - כולם אסורין.
- והרוטב - בנותן טעם.
- וכן חתיכה של נבילה, וחתיכה של דג טמא, שנתבשלו עם החתיכות -
- בזמן שהוא מכירן - בנותן טעם.
- ואם אינו מכירן - כולם אסורות.
- והרוטב - בנותן טעם.
פירוש הרמב"ם
דע שעיקר בידינו "אין בגידין בנותן טעם". ואפילו נתבשלו גידים הרבה עם מעט מן הבשר לא נאסר אותו בשר. אלא שמנונית שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינה מינה רוצה לומר עם גיד הנשה, אבל אם נתבשל הבשר עם שמנונית גיד הנשה משערין באחד מששים.
וכן הוא הדין בשמנונית נבלה ודג טמא או החלב בעצמו הכל באחד וששים, לפי שהעיקר "מין במינו באחד וששים, ובשאינו מינו בנותן טעם". ואם אין שם גוי שיטעום אותו דבר, יחזור הדין באחד וששים. וכבר בארנו העיקר הזה באר היטב בסוף מסכת עבודה זרה, תעיין אותו שמה. וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בה גיד הנשה נבדקת בנותן טעם נדחה, ואינו נבדקת אלא באחד וששים בשמנונית הגיד. וכן ירך שצלאה וגיד הנשה בתוכה, קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
ודע שכל מה שאנו משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה, ואנו מתירין אותו (מעט) מפני מיעוט הדבר האסור, אין עושין כן אלא כשאין הדבר האסור עומד בעינו. אבל אם היה כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו, הכל אסור, עד שיסיר אותו הדבר האסור לו.
קיפה - שם כולל תבלין, וכל מה שממרקין בו התבשיל.
ודע שבשיעורים שאנו משערים בששים, נשער כל מה שבקדרה, הבשר והירקות והמרק והתבלין. ושמור וזכור זה תמיד:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים - של היתר:
בזמן שמכירו - משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:
בנותן טעם - אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים:
ואם לאו - שאינו מכירו, כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשוב ובריה לא בטלה:
בזמן שמכירן - לחתיכות האיסור, משערינן בנותן טעם, ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות:
ואם אין מכירן - כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים:
והרוטב מותר - אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין, יטעמנה כהן, ואם דבר איסור הוא, יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנתו. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבלות וטריפות שקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה, משערים אותו כנגד ששים של היתר. אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים יב. וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכא ששים ואחת כנגדה יג. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים. אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, ואין שם כהן [או נכרי] שיטעום, משערינן אותו במאה של חולין. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערים אותן במאתים. וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה, ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה, והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערין במאי דבלע קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:
פירוש תוספות יום טוב
[*בנותן טעם. וכבר כתב הר"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]:
*)כולן אסורות. כתב הר"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ"ה דעבודה זרה:
והרוטב בנותן טעם. כתב הר"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע"ז כתב ג"כ הר"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ"ש הר"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד"ס. כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהמ"א. והרשב"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ"מ. ובב"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ"ש בריש פרקין] הואיל וג"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס"א. והרשב"א כתב על טעמו של הרמב"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ"ט מפרש תבלין. וכן עיקר:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) ואע"פ ששומן הגיד בששים אע"פ שהוא מדבריהם, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ב"י:
(יג) (על הברטנורא) מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעוריה. הר"מ. ורצה לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה. כ"מ. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
גיד הנשה שנתבשל וכו': הרא"ש ז"ל פי' בתרא דע"ז דף צ"ה. ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תרע"ח וחש"ל. וביד פט"ו דהלכות מ"א סימן ד' י"ז ובפי"ו סימן ה' ו'. ובטור י"ד סימן ק':
והרוטב בנ"ט: נלע"ד דהכי פירושא בזמן שמכירו משליך הגיד של איסור והשאר בין הגידין בין הרוטב בנ"ט פי' אם יש בהם טעם של הגיד אסורין ואם לאו מותרין פי' ואם לאו שאינו מכיר הגיד של איסור כולן אסורין מספק ואעפ"כ הרוטב בדינו עומד להיות בנ"ט. וכן תתפרש נמי סיפא דוכן חתיכה וכו' ובהא ניחא דלא איצטריך למיתני ברישא גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה דין הרוטב דודאי עם הרוטב משערינן וכמו שכתבתי לעיל בתוס' בשם ר"י ז"ל. ולרש"י ז"ל כדאית ליה דאם לא ניער או כיסה אז אין הרוטב מסייע לשאר חתיכות לבטל הגיד אבל אם ניער או כיסה אה"נ דהרוטב מסייע לבטל הגיד וכדכתבינן לעיל:
וכן חתיכה של נבילה וכו': גמרא וצריכא דאי אשמועינן גיד משום דבריא הוא אבל חתיכה אימא לא ואי אשמועינן חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים אבל גיד אימא לא צריכא. ואית דגרסי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל גם ראיתי שהגיה ברישא ואם אינו מכירו כולן אסורין וגם בסיפא הגיה ואם אינו מכירן כולן אסורות וכמדומה שהגיה למחוק מלת אסורין ומלת אסורות והוי מלת כולן היא הגזרה ור"ל כולן אסורין. וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל ורב אלפס שלא הביא זו המשנה דגיד וחתיכות נראה דסובר דחתיכת נבילה בטלה וסובר כמתני' דע"ז דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן מוכח מתוך דבריו ז"ל בפ' בתרא דע"ז וליתא דבכל דוכתא משמע דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה וכתב עוד הר"ן ז"ל דכיון דסתם מתני' כר"מ ואיהו מודה בחתיכה הראויה להתכבד דאינה בטלה אע"פ שאינה מאת שדרכן לימנות כותיה קימ"ל ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ו מהמ"א כרבנן משמע דס"ל דחתיכה הראויה להתכבד בה הרי היא כששה דברים לרבנן ע"כ. ועיין עוד בהר"ן ז"ל כאן ובפ' בתרא דע"ז גבי ואלו אסורין ואיסורן בכל שהוא וגם במ"ש באורך שם בסימן ט':
תפארת ישראל
יכין
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים: המותרים:
בזמן שמכירו בנותן טעם: דבלא נתן טעם. דהיינו שיש ס' כנגדו. משליכו והאחרים מותרים:
ואם לאו כולן אסורין: ולא בטל ברוב. מדהוא בריה. וכלעיל סי' ט"ו [ח']:
והרוטב בנותן טעם: דאף ע"ג שכל התערובות אסור מדאינו מכיר האיסור. אפ"ה בשיש בהרוטב עם החתיכות ס' נגד האיסור. מותר הרוטב:
שנתבשלו עם החתיכות: קמ"ל דלא מבעיי' גיד דהו"ל אבר שלם. מחשב ברי' ולא בטל. אלא גם חתיכה אפשר שלא תתבטל. כגון דהו"ל חתיכה הראוייה להתכבד [כש"ס ד"ק ע"א]:
ואם לאו כולן אסורות: ואין חתיכת האיסור בטל ברוב. דחתיכה הראויה להתכבד לא בטל [ק"א]:
והרוטב בנותן טעם: אף שהתערובות אסור מדאינו מכיר האיסור. אפ"ה הרוטב ניכר שאין בו איסור ומדיש ס' נגד חתיכת האיסור מותרת. ופסק הלכה בזה עי' בסוף פרקן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת