לדלג לתוכן

משנה חולין ז רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

(א) גיד הנשה נוהג -

בארץ, ובחוצה לארץ,
בפני הבית, ושלא בפני הבית,
בחולין, ובמוקדשין.
נוהג - בבהמה, ובחיה,
בירך של ימין, ובירך של שמאל.
ואינו נוהג בעוף - מפני שאין לו כף.
ונוהג בשליל.
רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל.
וחלבו מותר.
ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרין: נאמנין עליו, ועל החלב.


(ב) שולח אדם לנוכרי,

ירך שגיד הנשה בתוכה - מפני שמקומו ניכר.
הנוטל גיד הנשה - צריך שיטול את כולו.
רבי יהודה אומר: כדי שיקיים בו מצות נטילה.


(ג) האוכל מגיד הנשה כזית - סופג את הארבעים.

אכלו, ואין בו כזית - חייב.
אכל מזה כזית, ומזה כזית - סופג שמונים.
רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים.


(ד) ירך שנתבשל בה גיד הנשה -

אם יש בו בנותן טעם - הרי זו אסורה.
כיצד משערין אותה? - כבשר בלפת.


(ה) גיד הנשה שנתבשל עם הגידים -

בזמן שהוא מכירו - בנותן טעם.
ואם אינו מכירו - כולם אסורין.
והרוטב - בנותן טעם.
וכן חתיכה של נבילה, וחתיכה של דג טמא, שנתבשלו עם החתיכות -
בזמן שהוא מכירן - בנותן טעם.
ואם אינו מכירן - כולם אסורות.
והרוטב - בנותן טעם.


(ו) נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה.

רבי יהודה אומר: אף בטמאה.
אמר רבי יהודה:
והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה,
ועדיין בהמה טמאה מותרת להם?
אמרו לו:
מסיני נאסר - אלא שנכתב במקומו.


הדף הראשי של משנה חולין ז