משנה חולין ח ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ח · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, אסור.

ניער את הקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה, אסור.

הכחל -- קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו, אינו עובר עליו.

הלב -- קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, אינו עובר עליו.

המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן, אינו עובר בלא תעשה.

נוסח הרמב"ם

טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה נוער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה הקדירה אסור הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו המעלה את העוף ואת הגבינה על השולחן אינו עובר בלא תעשה.

פירוש הרמב"ם

טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן כו': הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו כו': המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו כו': כחל ידוע ודינו כפי מה שאומר והוא שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו לכתחלה עם הבשר ואם בשלו בלא קרע לבדו ג"כ הוא מותר והוא מה שאומר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים אמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור וידוע שבשר בחלב מין בשאינו מינו ולפיכך משערין אותו בנ"ט ואם אין עובד כוכבים מצוי הרי אי אפשר לבדוק הטעם כגון הכחל עם הבשר ולפיכך משערין אותו כפי העיקרים שבארנו בסוף מסכת ע"ז ומה שאמר בלב לא קרעו אינו עובר עליו אבל אסור באכילה ואין מותר לאוכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם: ומה שאמר אינו עובר עליו בלא תעשה רוצה לומר אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן היא כמו שיתבאר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טיפת חלב שנפלה - בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב ז, ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה ח, הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ט:

ניער את הקדירה - שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:

אם יש בנותן טעם באותה קדירה - כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אא"כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה:

הכחל - דד הבהמה:

קורעו ומוציא את חלבו - קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה י:

לא קרעו אינו עובר עליו - אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור יא:

הלב קורעו ומוציא את דמו - לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ"ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע:

אינו עובר בלא תעשה - אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:

פירוש תוספות יום טוב

טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא כסה. בברייתא ופירש"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז"ל הרמב"ם פ"ט מהמ"א. בד"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע"כ:

הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר"ב קורעו שו"ע וטחו בכותל. ומותר אח"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ"כ הרא"ש:

לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב"י להרשב"ם שתמה על ר"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא"ש כתב טעם לדעת ר"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ"ש הר"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ"ה. ומ"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע"כ. [*ודברי הר"ן הם בס"פ גיד הנשה. ונ"ל דאינו ר"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר"ל הנעשית נבלה ע"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ מחמת בליעה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה. טור:

(ח) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, מפני שמי השולים עולין עד פיה ויורדין:

(ט) (על הברטנורא) דחתיכה עצמה נעשית נבילה, ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא:

(י) (על הברטנורא) דחלב שחוטה מדאורייתא שרי, אלא דרבנן גזרו דלמה אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל, תו ליכא למיגזר. הרא"ש:

(יא) (על הברטנורא) וטעמא משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל. ב"י. והר"נ פירש משום מראית העין. שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל, אתי למשרי חתיכת נבילה. ונראה לי דרצה לומר, הנעשית נבילה ע"י בליעת חלב או שאר איסור שלא היה בו ששים לבטל, דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ משום בליעה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

טפת חלב וכו':    פי' הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז דף שפ"א ע"א דלא שייך בטול ברוב אלא כגון שער נזיר שארגו בבגד שלא כדרך חשיבות אז הבגד מותר משום דשער נזיר הוי בפני עצמו אסור ובטל ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי בגד שאבד בו כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסרן הכתוב הלכך לא שייך שם ביטול ובשר בחלב אע"ג דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפ"ה בטיל כדתנן הכא דאם אין בה בנ"ט מותרת שאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרינן התם בגמ' דדרך בשול אסרה תורה פי' דאיכא נתינת טעם עכ"ל ז"ל בקיצור. וביד שם פ"ט סימן ח' עד סוף סימן י"ג ולשונו שם בקיצור דאם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף ה"ז בנותן טעם ע"כ. ובטור י"ד סימן צ"ב: ויש פי' אחר במתני' לתוס' ז"ל אבל הר"ן ז"ל הכריח בסוף פירקין כפי' רש"י ז"ל ואע"ג דבמתני' דלעיל פ' גיד הנשה מוכחא דמין במינו בנ"ט דקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט י"ל דמשום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו קאמר דתנא דהכא הכי סתים לן כר' יהודה מדפסיק ותני אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסורה כלומר הקדרה כולה ואפי' כמה ע"כ בקיצור מיפלג:

הכחל וכו':    טור יו"ד סימן צ'. וכתב הר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל מתני' דקתני קורעו לכחל לצדדין קתני לצלי בכל דהו לקדרה שתי וערב ולרב אלפס לצלי אינו צריך קריעה כלל ע"כ ועיין עוד שם. בפי' רעז"ל אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו ע"כ. אמר המלקט דקריעה לאחר בשול מהניא והכי תניא בגמ' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ויש מי שכתב שכשאמרו בלב בהמה חייב כרת דוקא אכלו קודם בשול אבל אחר בשול לא דדם שבשלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות פ' הקומץ רבה והא דמוקי לה בפ' דם שחיטה בדם עוף משום דבכל ענין קתני מתני' דאינו עובר עליו בין חי בין מבושל אבל בטור י"ד סימן ע"ב כתב שפי' ר"ת בקורעו אחר בשולו היינו אחר צלייתו אבל אחר בשולו לא מהני קריעה ואסור והביאוהו ג"כ תוס' ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות מ"א סימן וי"ו. ואיתה להאי בבא דהלב קורעו ר"פ כיצד צולין ברייתא דכתיבנא בסמוך. ותוס' פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"א) ודפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) ובגמ' בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"ב) אמר רב לא שנו דאינו עובר עליו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית ומ"מ אסור דחצי שיעור אסור מן התורה אבל לב בהמה דיש בו כזית מדם ששואפת בעת שחיטה אסור וחייבין עליו כרת. ועיין במ"ש בפי' המשנה שם ראש הפרק:

המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה:    כתב רש"י ז"ל אינו עובר בל"ת היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדר' עקיבא דאמר פרט לעופות ע"כ. ומשמע שבא לפרש דהיינו הכרח דיוקא דדייק בגמ' הא אוכלו עובר בל"ת ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא ודוחק דסתם מתני' אתיא דלא כר' עקיבא ומשני לה בגמ' דמאי אינו עובר דקתני אינו בא לידי לא תעשה כדפי' רעז"ל ואתיא כר' עקיבא דקיימא לן כותיה:


פירושים נוספים