עיקר תוי"ט על חולין ח

משנה חולין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במשנה ד':

(ב) (על הברטנורא) דייק למנקט אכילה ואע"ג דמתניתין בישול שנאה, כשיטת הר"מ דלא אסרו חכמים אלא אכילה אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר טהורה עם חלב טמאה כו' שמותרין בבישול והנייה. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) גמרא. דאי משום אכילה ליכא למגזר. דאכילת עוף גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה כו'. ואלפס רותח היינו בכלי ראשון. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) להעלותו כו'. חוץ כו'. ואין הכי נמי דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי, אלא נקט העלאה לאשמעינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור כו'. הר"נ. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ובית הלל אומרים בו'. אמילתייהו דב"ש מיהררו דקאמרי עולה ואינו נאכל:

(ו) (על המשנה) ואינו כו'. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר"ן:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ז) (על הברטנורא) כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה. טור:

(ח) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, מפני שמי השולים עולין עד פיה ויורדין:

(ט) (על הברטנורא) דחתיכה עצמה נעשית נבילה, ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא:

(י) (על הברטנורא) דחלב שחוטה מדאורייתא שרי, אלא דרבנן גזרו דלמה אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל, תו ליכא למיגזר. הרא"ש:

(יא) (על הברטנורא) וטעמא משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל. ב"י. והר"נ פירש משום מראית העין. שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל, אתי למשרי חתיכת נבילה. ונראה לי דרצה לומר, הנעשית נבילה ע"י בליעת חלב או שאר איסור שלא היה בו ששים לבטל, דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ משום בליעה:

(ד)

(יב) (על המשנה) בהנאה. דתלתא קראי כתיבי. אחד לבישול ואחד לאכילה ואחד להנאה:

(יג) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא:

(יד) (על הברטנורא) ארישא מהדר, בשר בהמה טהורה וכו'. דכל בהמה במשמע:

(טו) (על הברטנורא) צריכי תרי קראי, כדי שיהיו שני כתובין הבאים כאחד דאין מלמדין. דאי ליכא אלא חד קרא, ליליף מיניה. כדאיתא בגמרא:

(טז) (על המשנה) ר"ע כו'. אינו חולק אלא מפרש לדברי ת"ק. הרא"ש:

(ה)

(יז) (על המשנה) אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה משנה ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה. ומשמע הא קיבה גופא שריא. ומשנינן לא קשיא, הכא קודם חזרה, והתם לאחר חזרה דר' יהושע דהתם במשנה:

(יח) (על הברטנורא) לא דק, דלהר"מ אין חילוק בין קרוש לצלול. וכתב הכ"מ, שצריך לומר דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית. [אבל טריפה שינקה כו', מסקינן בגמרא דאחר חזרה נשנית, דאל"כ קשיא רישא. וזה דוחק. הרא"ש. ועוד קשה דלשמעינן רבותא טפי אחר חזרה דאף כשרה שינקה כו' מותרת]:

(יט) (על הברטנורא) כתב הרא"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הר"מ. ובדברי רש"י ניחא דנקט קרוש, דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. וכתב הר"נ דהיינו טעמא, דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה שנמצא בה דיינינן ליה, אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש לו לכל דבר. והא דאמר בע"ז דפירשא בעלמא הוא, אינו רוצה לומר שיהא כפרש, אלא הכא קאמר, שפורש מגופה ואינו כגופה, ומשום הכי כשרה שינקה כו', וטרפה שינקה כו':

(ו)

(כ) (על המשנה) חומר כו'. משום סיפא שהדם נוהג כו' תנא לה הכא:

(כא) (על המשנה) וחייבין כו'. בענין איסור חל על איסור עיין בפרק ג' דכריתות משנה ד':

(כב) (על הברטנורא) רש"י. ופליאה בעיני, דהך קרא בסדר אחרי בפרשת שחוטי חוץ לענין שלמים כתיב, והוה ליה לכתוב קרא דבפרשת עולה בספר ויקרא וזרקו את הדם וגו' וערכו את הנתחים וגו'. וכן כתבו רש"י והר"ב במשנה ד' פרק ד' דזבחים:

(כג) (על הברטנורא) ולשון רש"י, דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו. והיינו, דחלב אע"פ שהוא מתיר הבשר לכהנים. כדכתיב בשמואל א' ב' קטר יקטירון כיום החלב וקח לך, מ"מ יש להם מתיר דהיינו הדם. והתוס' כתבו דלא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה: