משנה בבא מציעא ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ג · משנה ד | >>
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח יב עד שיבוא אליהו.
אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
משנה מנוקדת
שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד,
- זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם,
- זֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם,
- וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם,
- נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה,
- וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ.
- וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם,
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- אִם כֵּן, מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי?
- אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:
נוסח הרמב"ם
שנים - שהפקידו אצל אחד,
- זה מנה - וזה מאתים,
- זה אומר: מאתים שלי - וזה אומר: מאתים שלי,
- נותן לזה מנה - ולזה מנה,
- והשאר יהא מונח - עד שיבוא אליהו.
- אמר רבי יוסי:
- אם כן מה הפסיד הרמאי?
- אלא - הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
פירוש הרמב"ם
זה הדין הוא כשנתנו השלוש מאות דינרין בכיס אחד, לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחווה והנאמנות כל אחד מכם לחבירו, עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד, לא עלה על לבי לזכור למי הם המאה ולמי הם המאתים.
אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים, וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו — ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם, לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד מהם על כיסו כמו שקדם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים - כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה יא:
נותן לזה מנה ולזה מנה וכו' - דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתובו ומה יש לחבירו:
מה הפסיד הרמאי - ולעולם לא יודה על האמת:
פירוש תוספות יום טוב
שנים שהפקידו וכו'. פירש הר"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:
והשאר יהא מונח וכו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:
יהא מונח. עיין מ"ש בריש פ"ק בד"ה ויחלוקו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) ומש"ה לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ"י דב"ק. דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:
(יב) (על המשנה) והשאר כו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן משום דאינו יבול לישבע משלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שנים שהפקידו וכו': פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד) וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פ"ה דהלכות שאלה ופקדון סי' ד'. ובטור ח"מ סי' ע"ו וסי ש' וכתוב שם בבית יוסף סימן ש' בשם תלמידי הרשב"א ז"ל דיהא מונח עד שיבא אליהו היינו דיהא מונח ביד הנפקד עצמו קאמר ואפשר דיהא מונח ביד ב"ד קאמר ע"כ. בפי' רעז"ל ונעשה כאילו הניחו כל השלש מאות בצבור אחד וכו' כן פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה גם שם בהלכות שאלה מפ' בכרך אחד דקאמר בצרור אחד ממש אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי ומש"ה לא דק דמשמע שפיר דאינהו לא קפדי אהדדי והיא דרך הגאונים ז"ל:
ונותן לזה מנה ולזה מנה: דעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכות שאלה שאינם נוטלין אלא בשבועה כעין דאורייתא:
והשאר יהא מונח וכו': אף על גב דהך סיפא מיירי בדתבעי ליה אלא שמיירי בבא לצאת ידי שמים כמו רישא מ"מ פטור ואע"פ שהוא טוען שמא והוא טוען ברי וטעמא משום דלא פשע בהו מידי ואינהו נינהו דאפסיד אנפשייהו שהפקידו שניהם אצלו בכרך אחד וכדאיתא בגמרא דבכה"ג לא ה"ל למידק וכיון דקים ליה נמי בנפשיה דלא מעכב מדידהו כלום שהוא יודע שאין בידו אלא שלש מאות והוא רוצה ליתן אותם אלא שאינו יודע למי יתנם פטור נמקי יוסף. וז"ל תוס' יו"ט ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרי' ה"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חברו ברשותו אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעין בין שניהם ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין נמקי יוסף:
א"ר יוסי א"כ וכו': פ"ק דמכלתין דף ג':
מה הפסיד הרמאי: פי' כיון שקיבל מנה שלו ולעולם לא יודה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ויפסיד הרמאי ויודה. ובספר הפרפראות אם לא ימצא הגנב ונקרב ר"ת אליהו:
תפארת ישראל
יכין
זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים: לרי"ף ורמב"ם מיירי שהפקידו כל הג' מאות בכרך א', דאל"כ חייב לשלם לכל א' ר', מדפשע שלא כ' שם כל א' בכיס שלו. ולרש"י מיירי אפי' בב' כרכים, רק שהפקידו זה בפני זה, מדלא קפדו הן עצמן אהדדי, גם הוא לא הקפיד למרמי אנפשיה של מי הן הר':
והשאר יהא מונח: אצלו, וי"א אצל הב"ד:
עד שיבא אליהו: או עד שיודו. ואי"ל לרש"י מדתבע כל א' ר' והוא הודה ק', והשאר אינו יודע, הו"ל מחוייב לשבע ואינו יכול לשבע ומשלם [כפ"ח מ"ב]. י"ל דהכא מדהודה כל הש' לשניהן, והכפירה וההודאה הוא רק בין המפקידין, אינו מחוייב שבועה כלל. מיהו בבא לצאת יד"ש, י"א דגם בכה"ג חייב ליתן לכל א' ר':
אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו: וקיי"ל כת"ק [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת