משנה אבות ב טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה טו | >>
רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
- הַיּוֹם קָצֵר,
- וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה,
- וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים,
- וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה,
- וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:
רבי טרפון אומר:
- היום קצר, והמלאכה מרובה,
- והפועלים עצלים, והשכר הרבה,
- ובעל הבית דוחק.
זה משל לקוצר השנים, ורוב החכמות, ועצלות בני אדם לבקשתם עם רוב השכר עליהם, ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולימוד:
היום קצר - חיי העולם הזה קצרים הם:
והמלאכה מרובה - התורה ארוכה מארץ מדה:
ובעל הבית דוחק - שנאמר (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם וכו'. כתב במדרש שמואל בסוף פירקין בשם הר"ר יונה ז"ל שמה שאמר ר"א ונאמן וכו' לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים במ"ג דפ"ק וכבר כתבתי בזה בריש פירקין בדבור והוי מחשב ומ"מ אין ענין זה מקושר לדבריו הראשונים ומצאתי בנא"י מוגה דגרס ומי הוא בעל מלאכתך ותו לא מידי:
.אין פירוש למשנה זו
ר' טרפון אומר וכו': ק"ק לע"ד מה ענין ר' טרפון לחמשה תלמידי ריב"ז ויותר הוה שייך בפירקין דלקמן קודם ר' עקיבא שר' עקיבא הוא לר"ט תלמיד חבר ושמא משום דר' אלעזר אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך וגם ר' טרפון אמר כן בסוף פירקין סמך ענין לו והר"י אברבנאל ז"ל כתב שגם ר' טרפון תלמידו של ריב"ז היה. שוב מצאתי בלוח טעות שבתוספת י"ט ר"ט אומר עיין במ"ש בר"פ דלקמן:
יכין
רבי טרפון אומר היום קצר: ר"ל ימי חיי אדם קצרים מלהשיג בהן השלמתו הראוי, דכמעט שיפתח עין שכלו לראות שהעולם ועניינו הבל המה יחד, כבר שיבה זרקה בו, ועוד מעט ואיננו:
והמלאכה מרובה: ר"ל מניין חיוביו לאלהים ואדם רבים במניין ואיכות:
והפועלים עצלים: ר"ל כחות הגוף והנפש, עצלים הם ונוטים יותר להרע מלהיטב:
והשכר הרבה: בעה"ז ובעה"ב, כמ"ש הכתוב כי היא חייך ואורך ימיך.
ובעל הבית דוחק: דלא תימא דאין הקב"ה מקפיד אם ישלים האדם א"ע בתורה ובמצות או לא, דכמה יקפיד האב מאד שישלים הבן א"ע, ק"ו הקב"ה. ועיקר כוונת התנא, שיזדרז האדם בכל כחותיו בקיום התורה, מדיש בה ה' דברים הנ"ל, שיש בכל א' מהן די בזכרונה לזרז האדם, מכ"ש שישנם כולם יחד בה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש לפי שרבי אליעזר דבר בשכר התורה שהוא גדול לפי פירושו סמך לו דברי רבי טרפון באותו פרק עצמו וזה סיוע לפירושי כי לולי זה מה הוא הסדר הזה שיסמוך דברי רבי טרפון לדברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והניח דברי עקביא בן מהללאל שהיה בבית שני והנה הסדר היה כן שהתנא סידר דברי הזוגות וכשהגיע להלל סידר דברי הנשיאי' שנשתלשלו ממנו וכשהשלים הסדר ההוא חזר להלל הראשון הסמוך לו דברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שראו החורבן וסמך דברי רבי טרפון לדברי רבי אליעזר מפני הדמיון שביניהם בשכר התורה. ורבי טרפון גם הוא היה בזמן החורבן וראה הבית בבניינו שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין בקדושין וכן במדרש קהלת שהוא עלה לדוכן אחרי אחי אמו והטה אזנו אצל כהן גדול ושמע שהבליע שם בן שתים עשרה אותיות בנעימות אחיו הכהנים וזה היה במקדש שהרי אמרו בפרק ואלו נאמרין בסוטה שלא היו מזכירין השם בגבולין אלא בכינוי וכן בספרי אמרו שהוא ראה אחי אמו כהן תוקע בחצוצרות וגם אחר החורבן היה שהרי אמר לו רבן גמליאל בספרי ובפסחים בפרק אלו דברים למה לא באת אמש לבית המדרש ואמר לו עבודה עבדתי ואמר לו כל דבריך אינן אלא מן המתמיהין וכי עבודה יש בזמן הזה אמר לו תרומה אכלתי ומזה נראה כי היה אחר החורבן. וכן בתוספתא דנגעים אמר לרבי יהודה בעץ ארז זה טהרתי שלשה מצורעים ולמדו משם כי תורת מצורע נוהגת אחרי הבית. והר"ם ז"ל בפי' המשנה בסוף נגעים כתב כן ובפרק יש בכור אמרו עליו שהיה נוטל פדיון הבן ומחזירו וכן בתוספתא דכתובות אמרו עליו שקידש שלש מאות נשים להאכילן תרומה בשני בצורת שהיה סובר שארוסת כהן בת ישראל אוכלת בתרומה. ובפרק הכותב העלו שהיה חבירו לרבי עקיבא ולא רבו אע"פי שמצינו בספרא שאמר לו רבי עקיבא רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתי לפניך. ובבכורות פרק עד כמה אמר לו רבי עקיבא טרפון פטור אתה והיה אומר רבי טרפון לרבי עקיבא עקיבא הפורש ממך כפורש מחיים בספרי. ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים ובמסכת ידים היה אומר רבי יהושע שהוא רבו של רבי עקיבא לרבי טרפון טרפון אחי. ובראשון מבכורות אמרו רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון ורבי יהודה נשיאה היה בן בנו של רבינו הקדוש שחיה כמה דורות אחר חורבן הבית כמו שפירשתי ואם כן רבי טרפון חיה כל זה הזמן ותמה הוא ובירושלמי בראשון ממגילה קורא רבי טרפון רבן של כל ישראל ובראשון מיומא אביהן של כל ישראל:
היום קצר. זה המאמר כולו הוא להזהיר האדם ליתן כל זמנו לעסוק בתורה והלואי יצא ידי חובתו והאנשים יודעים זה ופושעים בעצמם ומאבדים שכר גדול ודומה זה לבעל הבית השוכר פועלים לעשות מלאכה חשובה בשכר הרבה ואמר דרך משל כי היום קצר והמלאכה מרובה. וידוע הוא כי הקיצר והאורך הנאמרים בענין א' מהאחד יודע חבירו ואין צריך לכפול אותו כי כשנא' ראובן יותר קצר משמעון אינך צריך לומר ושמעון יותר ארוך מראובן על כן יש לפרש זה על פי המשל היום קצר שהוא בתקופת טבת והמלאכה מרובה אפילו ליום ארוך אשר בתקופת תמוז על כן היה להם לפועלים להשתדל יפה להשלי' פעולת בעל הבית ולא יתעצלו וכל שכן כשבעל הבית עומד עליהם ודוחקם ורוצה שתהיה נגמרת באותו יום ואם לא יגמרוה באותו יום תשאר המלאכה בלתי נגמרת לעולם שלא שכר אותם אלא לאותו יום וכל שכן כשפוסק להם שכר הרבה שבעצלתם יפסידו הרבה והמשל הזה הוא על התורה שהיום הוא קצר זהו זמן של אדם כמו שנא' כי צל ימינו עלי ארץ ולא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף עובר עלינו תמיד שנא' ימינו כצל עובר כמו שאמרו במדרש קהלת ומתוך קוצר החיים אי אפשר לאדם לצאת ידי חובה אפילו במלאכה קטנה ובחלק קטן מחלקי התורה וכל שכן כשהמלאכה היא מרובה שאפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלים מלאכת התורה כולה שנא' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שדרשו בפרק עושין פסין ובני אדם העוסקים בתורה הם מתעצלים וזה הזמן הקצר מאבדין אותו בביטול התורה ובין כך ובין כך מלאכת בעל הבית היא מתבטלת הרבה בעצלתם ושמא תאמר בעל הבית אינו מקפיד על עצלתם אינו כן אבל הוא דוחק אותם שנא' והגית בו יומם ולילה ואם תאמר מה הפסדתי בביטול דע כי השכר הוא הרבה וההפסד גדול וכן אמרו במדרש חזית אותן ארבעים יום שעמד משה בהר סיני לא ישן משל למלך שאמר לעבדו לך מדוד זהובים מכאן עד למחר וכל מה שתמדוד יהיה שלך איך יישן והלא באותה שעה יפסיד כך אמר משה אם אישן כמה מרגליות מדברי תורה אפסיד על אחת כמה וכמה אנו אם נתן שנת לעינינו לעפעפינו תנומה. ורבינו שלמה ז"ל כתב היום קצר העולם הזה רוצה לומר שאפילו יחיה אדם כל ימי עולם לא היה מספיק ללמוד תורה כולה. שמא תאמר אם לא אשלים היום אשלים למחר על זה אמר בעל הבית דוחק שנא' היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן כמו שאמרו בראשון מע"ז ובפרק עושין פסין:
רבי טרפון אומר היום קצר וכו'. יש להקשות מה שאמר ר' טרפון שזמנו של אדם קצר והתורה היא ארוכה, הרי אמר בעצמו ולא עליך המלאכה לגמור כמו שאמר אח"כ, ועוד לא היה לו לומר רק המלאכה מרובה וממילא אנו יודעין שהיום קצר אל המלאכה שאם לא כן לא היה נקרא שהמלאכה מרובה, ועוד מ"ש ובעל הבית דוחק אם בא לומר שהש"י הוא בעה"ב רוצה שילמד האדם תמיד, הלא כבר אמר והמלאכה מרובה, דאם אין בעל הבית רוצה שיעשה הפועל מלאכתו א"כ אין המלאכה מרובה, ועוד מה שאמר והפועלים עצלים מה אשמועינן שהפועלים עצלים, יותר טוב היה לומר שלא יהיה האדם עצל. דע כי בא רבי טרפון לומר שאל יפנה אל הבטלה רק אל התורה, כי יש לפניו מלאכה גדולה לעשות ואם יפנה אל הבטלה הרי הוא פושע נקרא לגמרי. וזה כי אף על גב שאמרו (ברכות דף ה:) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים, גם אמר לא עליך לגמור, היינו כשלא פשע אבל אם פשע לא אמרו כי מוטל על האדם לעסוק בתורה כאלו בא לגמור הכל כך יעשה. וכאשר יסתכל אל המלאכה שיש עליו לעשות הן מצד בעל הבית הן מצד עצם המלאכה הן מצד האדם עצמו הן מצד הזמן, השכל נותן כי אין לאדם לפנות אל הבטלה, גם יעשה מלאכתו בזריזות היותר אפשר ואם לא יעשה נקרא פושע, כי האדם מחויב שיעשה כאלו בא לגמור הכל ואז אין נקרא פושע כאשר יעשה את שלו. וזה אם כנגד זמן של אדם אמר היום קצר הלא ימינו כצל, ואמר המלאכה מרובה שהרי דוד אמר לכל תכלה וגו', ר"ל לדבר שהוא בעל גבול ותכלית כמו כל הדברים הגשמיים שהם בעלי גבול יש להם קץ ואפשר לאדם הגשמי שהוא גם כן בעל תכלית וגבול להגביל אותם, אבל התורה שהיא שכלית אין להגביל אותה האדם הגשמי שהוא בעל גבול. ולפיכך אם לא היה היום קצר ונתן לאדם כל ימי העולם הזה ימי חייו, מכל מקום מה שהעולם הזה הוא בעל תכלה מכל מקום המלאכה הזאת שהיא התורה מרובה עליו, ולפיכך היום קצר והמלאכה מרובה. ואמר ובעל הבית דוחק כלומר שהש"י אשר נתן התורה הוא דוחק לעשות בזריזות, כי הוא יתברך נבדל מן הגשם וידוע כי הבלתי גשם אין מלאכתו בזמן רק הוא פועל בלתי זמן וזהו הזריזות היותר, ואלו האדם אשר יפעול בכח גשמי שייך בו עצלה. ולכך אמר שאם נשער מלאכת האדם בתורה אל בעל הבית הוא השם יתברך אשר אליו המלאכה הזאת, נמצא כי הוא דוחק מאד מאד כי הוא יתברך מסולק מן הליאות לגמרי לפי עוצם כחו, ומפני שנתן השם יתברך התורה השכלית אל האדם ראוי שיהיה נוהג כאילו לא היה אדם גשמי מה שאפשר. ואמר והפועלים עצלים, הרי כי יש כאן שני הפכים כי בעל הבית דוחק מאד לפי מה שהוא יתברך פועל בלא זמן לגמרי, והאדם מצד עצמו הפך זה שהוא בעל גוף לגמרי שאינו דומה לשום אחד מן העליונים שהאדם הוא בעל גוף לגמרי, לכך הוא עצל בעצמו, כי כן ענין כל אשר הוא כח בגוף שמלאכתו היא בעצלה ולפיכך הפועלים עצלים. וכל ענין זה לא שבא לומר שיעשה האדם יותר ממה שאפשר עליו לעשות, רק בא לומר שמאחר שמצד הזמן ומצד המלאכה ומצד הבעל הבית ומצד הפועל אי אפשר שיעשה מה שראוי, מעתה אם מוסיף האדם בעצלה ופונה אל הבטלה אז בודאי פושע גמור הוא, כי איך יעלה על דעתו שיפנה אל הבטלה ורוב אכילה ושתיה וכיוצא בזה מן הביטולין, שלא יהיה שקוד על התורה ללמוד תורתו בזריזות אף לפי מה שהוא אדם גשמי, כי אף אם היה עוסק בתורה בזריזות מאד נחשב עצל כמו שאמרנו כי כל בעל גשם עצל הוא נגד השכלי שנתן השם יתברך תורה שכלית אליו, אבל יעשה בתורה בזריזות ולא יפנה אל הבטלה כאלו בא האדם לגמור את התורה, ומי שיש לו מלאכה מרובה לעשות והיום קצר ובעל הבית דוחק עושה בזריזות היותר אפשר, ודבר זה מבואר מאד באמתת ומפני כי אמר לפני זה הוי שקוד ללמוד וכו' אמר היום קצר וכו':
אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר כדי שלא יחשוב שיש לו זמן לעמוד בעוה"ז ולעסוק בתורה אלא יום אחד בלבד וישוב היום שמא ימות למחר והיום אינו ארוך כתקופת תמוז רק יום קצר. ואמר והמלאכה מרובה בה"א הידיעה כלומר כי לא בערך הזמן קצר ע"כ המלאכה מרובה אבל אם היתה המלאכה נערכת בערך זמן ארוך לא היתה מרובה כי אף שנעריך אותה בערך זמן ארוך היא מעצמה היא מלאכה מרובה. ואמר והפועלים עצלים כלומר לא מיבעיא הבטלים מן התורה ויושבי קרנות שהם עצלים אלא אפי' הפועלים שהם פועלים ועוסקים בתורה יומם ולילה הם נקראים עצלים בערך מה שהיה ראוי להם שיעשו. אח"כ מצאתי לרבינו יונה שפי' כן במ"ש והפועלים עצלים. והנה על עצלות האדם והעורון שלו שאינו רואה שהיום כאן ומחר בקבר ע"ז אמר דהמע"ה כנגד כל ישראל הודיעני ה' קצי וגו' רצה לחלות פני אל שיעשה לו שתים אלו והוא שלפעמים האדם חוטא בעבור שאינו נותן אל לבו מה יהא בסופו רצוני מה עתיד להיות וכמאמר עקביא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. משמע שצריך אדם כדי לזרז עצמו בעבודת יוצרו לזכור מה עתיד להיות אחר מותו ולכך אמר דהמע"ה הודיעני ה' קצי כלומר תן בי ידיעה והסתכלות שאדע מה יהא קצי וגם תן בי התבוננות שאדע מדת ימי מה היא כלומר שאדע שמדת ימי מעט מזער שגם דבר זה יסוד גדול לעבוד את ה' שאולי אדם בחשבו כי עוד היום גדול לשוב בתשובה ולעשות מצות ומע"ט ירשע אמנם אם נותן אל לבו שהבל חייו בודאי ישוב יום אחד לפני מיתתו וז"ש ומדת ימי מה היא כלומר הודיעני מדת ימי שאדע ואתבונן שאין מדת ימי כי אם מעט מזער ובזה אדעה מה חדל אני שאדע ואבין כמה אני פושע במה שאיני עוסק במצות. כי הנה טפחות נתתה ימי רצה כי אני יודע בודאי שטפחות נתתה ימי כלומר מדת ימי הם כשיעור שתי טפחות שהוא דבר מועט וחלדי כאין נגדך רצה שידוע שהעוה"ז נקרא חלד לפי שהוא נמשל כחולדה שכמו שהחולדה כרגע בורחת ממקום למקום ועיניך בה ואיננה כך העולם גלגל הוא שחוזר. וז"ש חלדי כאין נגדך כלומר מה שלפני הוא כחלד שהיא החולדה נגדך הוא יותר פחות שהוא כאין אך כל הבל כל אדם נצב סלה רצה שאני יודע שטפחות נתת ימי אבל כל שאר בני אדם אינם כן אלא הם חושבים כי לעולם לא ימוטו. וז"ש אך כל הבל כל אדם כלומר כל הבל אפי' שיהא הבל ופחות הוא חושב שהוא נצב סלה ולעולם לא ימוט. אך בצלם יתהלך איש רצה להודיע כמה גרעון האדם וכמה קוצר השגת פחיתותו שהאדם בעוה"ז התעיף עיניך בו ואיננו. וז"ש אך בצלם יתהלך איש כלומר הוא הולך למות ועוז פניו לא ישונא שלא חלה ולא כהתה עינו ולא נס לחה ועם היות פחיתותו כל כך עם כל זה אך הבל יהמיון כלומר הם הומים ורודפים אחר ההבל ואחר התאוות גופניות יצבור ולא ידע מי אוספם רצה שהם צבורים ולא ידע אם אחר יאספהו. ודייק באמרו יצבור ולא ידע מי אוספם אל ענין גדול והוא שלפעמים כבר התבואה צבורה בגורן ולא נשאר רק לאסוף אותה הביתה ועם כל זה לא ידע אם יחיה עד שיאסוף אותה או ימות ואיש אחר יאספנה. עוד יתכן אומרו יצבור ולא ידע מי אוספם כלומר הנה בני אדם השוטים חושבים שכחם ועוצם ידם עושה להם החיל הזה ולא ידעו ולא יבינו כי ה' הוא הנותן להם כח וכביכול הוא ית' האוסף לו הממון וזולתי, וז"ש אך הבל יהמיון שהם הומים אחר ההבל וטורחים ולא ידע מי הוא אוספם שהוא האל ית'. ועתה מה קויתי ה' ר"ל אמר דהמע"ה אני מקוה מחיי העוה"ז תוחלתי לך היא כלומר התוחלת ממושכה שלי היא לך לחזות בנועם ה' ולזה אמר בתחלה לשון תקוה ולבסוף אמר לשון תוחלת שידוע שלשון תוחלת היא תקוה נמשכת לזמן רב ולזה אמר תוחלתי הנמשכה לך היא לאור באור פניך לעוה"ב אע"פ שהוא נמשך לעתיד ואין לי הנאה ממנו בעוה"ז ולא קויתי אלא לדברים הנמשכים ואע"פ שעוה"ז תקוה הבאה אלי ויכול להשיגה תיכף:
אמר והשכר הרבה להודיענו עוד כי אפי' אותו שהוא פועל ועוסק בתורה נקרא עצל בערך השכר אשר הוא הרבה וע"כ כשהצדיקים שעסקו בתורה יומם ולילה נפטרים מזה העולם ורואים רבוי השכר הניתן להם שם על מה שעשו הם מתעצבים על שלא עשו יותר ויותר.
ואמר ובעל הבית דוחק הקב"ה שהוא בעל הבית כלומר בעל העולמות כולם דוחק לאדם ומביא לו יסורים כדי שיתעורר וישוב אל אלהיו ויעסוק בתורתו יומם ולילה כי לעולם אין הקב"ה מניח את האדם שיהיה פורק עול שמים מעליו. וכמו ששמעתי על מה שאמר הפסוק אלה עשית שהוא אלה אלהיך ישראל שאמרו במעשה העגל והחרשתי ואתה חשבת כי כמי שאתה עזבתני ופרקת עולי ופנית אחרי אלהים אחרים כי אף אני אעשה כן עמך. ז"ש דמית היות אהיה כמוך ואין הדבר כן כי לא אעזבך לעולם רק בחמה שפוכה אמלוך עליך וע"י יסורין רבים שאביא עליך תשוב בתשובה ע"כ. וז"ש אוכיחך ואערכה לעיניך וכיון שכוונתו ית' ביסורין שמביא על האדם הוא כדי להורות לו דרך התשובה כדי שיתעורר ע"כ אין לבעוט בהם וכמ"ש דהמע"ה ממשפטיך לא סרתי וגו' אמר על היסורין שהיו באים עליו וזהו ממשפטיך שהם היסורין לא סרתי לא קצתי בתוכחותיך ואיני בועט בהם מפני שאתה הורתני כי ביסורין אתה מורה חטאים בדרך. וז"ש כי אתה הורתני הדרך הטוב ביסורין שהבאת עלי ומשום דמדבריו האמורים אפשר דליפוק מנייהו חורבא ע"כ סמך תיכף הוא היה אומר וכו' ואמר דברים אחרים כדי דלא ליפוק חורבא מדבריו הראשונים. דממאי דקאמר שהמלאכה מרובה כי עסק התורה אין לה קץ כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים א"כ קשה שיאמר האדם כיון שהמלאכה מרובה ולא אוכל לגמרה כלל איני רוצה להתחיל בה כי מלאכה שלא אוכל לבא עד תכליתה למה לי להתחילה לז"א ר' טרפון לא עליך המלאכה לגמור כלומר אין אתה מחוייב לגמרה אלא למוד ממנה עד המקום שידך מגעת ותו לא שאינו מוטל עליך לגמור את כולה וזה מצינו שדוד המע"ה הוסיף עוד לתרץ על קושיא זאת ואמר לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. אמר לכל תאוה שהאדם מתאוה ראיתי קץ שיוכל להשיג עד קצו ולמלאות תאותו ולהיות שלם מאותו דבר ויהיה לפי זה תכלה מלשון כלתה נפשי לשון תאוה. הכל יוכל אדם להשיג חוץ מן התורה שהיא רחבה מאד ואין האדם יכול להשיג את כולה ולבא עד תכלית תכונתה אף אם יחיה אלף שנים פעמים וא"כ זו היא סבה שלא יהיה האדם משתדל ועוסק בתורה כיון שלא ישיגנה אח"כ וא"כ קשיא לי שתי קושיות מה זה היתה לי שאהבתי תורתך ולא עוד אלא שכל היום היא שיחתי ואיני מתבטל ממנה אפי' רגע א' והיה ראוי שלא לרדוף אחריה כיון שיודע אני שאיני יכול להשיגה, והשיב לשתיהן דאעפ"כ אני אוהב אותה מפני שאני רואה כי מאויבי תחכמני מצותיך התורה מחכמת אותי שאדע לבקש המצאה ואופן להתגבר עליהם כענין האבן שזרקתי והרגתי לגלית הפלשתי שהתורה החכימה אותי להתגבר עליו כי לעולם היא לי עמדי הולכת תמיד להיות בעזרתי כנגד שונאי ולכן אני אוהב אותה. והשיב לשניה דמה שכל היום היא שיחתי ואיני מתבטל ממנה אפי' רגע הוא מפני שאני רואה שאני חכם יותר מכל רבותי ומכל מלמדי השכלתי ואני יודע יותר מכולם בעבור מדה שיש בי שאיני מתבטל ממנה כלל ועדותיך לעולם שיחה לי וכיון שנמשך לי תועלת זה ממה שלעולם היא שיחתי שאני יודע יותר מכל מלמדי א"כ אף אם לא אשיג את כולה על התכלית די לי שאני חכמתי בה יותר מכל אדם:
ואמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. משום דממאי דקאמר לעיל שהשכר הרבה ימשך לאדם להבטל מלימוד התורה כי אמור יאמר האדם אחר שבשביל שעה אחת שאלמוד ביום יתנו לי שכר הרבה די לי ואיני רוצה לעסוק בה יומם ולילה כמו שיקרה למי שמלאכתו להיות נוקב מרגליות כי אחרים שאין להם מלאכה. זו צריכין לטרוח כל היום לבקש מזונותם ומי שנוקב מרגליות בשעה אחת שיעסוק ביום ימצא כל מזונותיו ויותר מהמה ולכן יאמר מה לי להטריח עצמי כל היום די לי שאעסוק במלאכתי שעה אחת ביום ושאר כל היום אשב בטל ואטייל ואתענג כדרכן של מלכים לז"א אם למדת תורה הרבה דווקא אז נותנין לך שכר הרבה אבל אם בטלת מן התורה ולא עסקת בה כל הבא בידך לא לבד יהיה שיתמעט שכרך אלא גם תקבל על עון ביטול התורה עונש מר ממות כיון שהיה בידך יכולת לעסוק בתורה יותר ולא עסקת. ולזה אמר דוד המלך ע"ה ואדברה בעדותיך וגו'. לפי שדרך קצת המלכים הוא להתענג בזה העולם ולהשתעשע בכל תענוגי העוה"ז ולא ללמוד בתורה ואני עושה הפך כל המלכים כי אני לעולם מדבר והוגה בתורה וז"ש ואדברה בעדותיך תמיד אני הוגה בעדותיך וזה הפך כל המלכים וז"ש נגד מלכים ואעפ"כ איני מתבייש מהם לפי שאיני עושה כמותם ומשנה הסדר והדרך שלהם. וזה לפי שידע שאם יתבטל יענש. אמנם אם למדת תורה הרבה אז נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ואם אתה רואה עצמך מעונה ומדוכה בעוה"ז דע שמתן שכרן של צדיקים אינו בעוה"ז כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. וז"ש ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
ואל זה רמז דוד המלך ע"ה במ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' דהיינו שהשכר אתה צופן אותו ליתן להם בעוה"ב וזהו ליראיך אתה צופן להם לעוה"ב ואין אתה משלם להם בעוה"ז אבל יש אחרים שאינם יראיך אלא לומדים תורה ומקיימים מצות להתנאות לפני בני אדם שייראו אותם ויחשיבו אותם כענין ע"מ שאקרא רבי וזהו לחוסים בך נגד בני אדם כי לפני בני אדם הם מראים עצמם שהם צדיקים ומראים טלפים כחזיר לאלו לא צפנת בעוה"ב אלא פעלת להם שכרם מיד בעוה"ז כענין אורך ימים בעוה"ב למיימינים בה שלומדים אותה לשמה אבל למשמאילים בה שלומדים שלא לשמה יש להם עושר וכבוד בעוה"ז וכן אמר כאן ליראיך צפנת להם שכרם בעוה"ב כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל לאותם שעושים לפנים נגד בני אדם אף אתה פועל עמהם לפנים בעוה"ז. אח"כ מצאתי בלב אבות שפירש במלת היום קצר כפירוש זה:
א"נ אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר להודיע לאדם כי אפי' באלו החיים המועטים רובם ראוי ליחסם ללילה אשר רוב ימיו של האדם תלאות הזמן חולפות ובאות עליו כי השקט לא יוכל ורובם הם חשך ולא אור אמנם הזמן שיושב האדם בנחת והשקט ושלוה כי אז יוכל האדם לעסוק בתורה הוא מעט מזער וז"ש היום קצר כלומר הזמן שיקרא יום ולא לילה אשר אז יוכל האדם לעסוק בתורה זה הזמן הוא קצר ובפרט בגלות הזה אשר גברו הצרות עלינו ונתקיים בנו מ"ש דוד המלך ע"ה ה' אלהי צבאות עד מתי עשנת בתפלת עמך וגו'. הכוונה עד מתי אינך מקבל תפלותינו להיותם בעיניך כעשן לעינים. האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. הכוונה כי בעונותינו הרבים עברו כל כך צרות עלינו כי כשהנשים לשות הפת הן בוכות כל כך ויורדות שם הדמעות והם לשים בדמעות הלחם במקום מים וז"ש האכלתם לחם דמעה וגם לא היו צריכים להטיל מלח לתוך המים אשר לשים בה הלחם כמנהג כי הדמעות הן מלוחות ותשקמו בדמעות שליש אמרו רז"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לא הוי חמרא וז"ש ותשקמו בדמעות שליש הכוונה שליש יין כי במקום מים הצריכים להטיל לשליש אחד היו מטילין דמעות. או יהיה הכוונה כי צריכים לבכות ולהתענות על המים שירדו לשדות וכן לגשמים הצריכים לבורות שיחין ומערות וז"ש האכלתם לחם דמעה הכוונה ע"י דמעה ותשקמו בדמעות שהם בוכים ונופלים דמעות מעיניהם שליש אמרו המפרשים ז"ל שהוא לוג והכוונה כי האכילה והשתיה באות להם ע"י הדמעה. ובהיות שקודם יצאו קצת האומות להתפלל על הגשמים ולא נענו בזה תשימנו מדון לשכנינו לעג וקלס וגו'. הכוונה כי שכנינו הם קצת האומות הם מריבים עמנו בהיותם אומרים כי ה' קבל תפלותינו ולא תפלותם. ואויבינו ילעגו למו הכוונה הם לועגים על שכנינו ואומרים להם אתם מריבים עם ישראל על שאתם חושבים כי הקב"ה קבל תפלתם אדרבא נותן תיכף ומיד שאלתם כדי שלא ישובו לפניו עוד בתפלה כי אינו רוצה לראותם על היותם שנואים בעיניו. ה' אלהים צבאות השיבנו וגו' הכוונה כי הקב"ה אומר לישראל שובה ישראל ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ונשובה וז"ש ה' אלהים צבאות השיבנו תתחיל אתה לסייע אותנו ונשוב אליך. האר פניך כלו' כי אין אנו רוצים כי אם הארה בעלמא ואח"כ נושעה אנו נשוב ונושע ולזה לא אמר והושיענו כי לא היו שואלים ממנו שיסייע להם לגמור כל התשובה כי אם שיסייע להם בתחלת התשובה ואח"כ הם ישובו מעצמם. גפן ממצרים תסיע תגרש גוים וגו', אמרו רז"ל ואת העם העביר יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם חלק בארץ ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת כי אם להודיענו שבחו של יוסף שנתכוין להסיר החרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין לאחיו גולים וז"ש כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי ראוי לשאול כי מן הראוי שיאמר בארץ לא לו שהוא לשון יחיד כמו שנכנס בלשון יחיד כי גר יהיה זרעך אלא הכוונה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם אין הכוונה בארץ לא להם של ישראל אלא שלא יהיה מן הגוים עצמם היושבים שם כי גם הם יהיו גולים וז"ש לא להם ועם היות כי ישראל לא היה עיקר ישיבתם במצרים כי לא ישבו שם כי אם מנין רד"ו ולא היה צריך להעביר הגוים מערים לגרשם ואפי' הכי עם היות כי עיקר ישיבתם לא היה במצרים הקב"ה חס על כבודם של ישראל והגלה אותם כדי להסיר חרפת עמו ישראל וא"כ למה באותו זמן היה חס הקב"ה על כבודן של ישראל מה שאין כן עתה כמו שיאמר למטה למה פרצת גדריה וגו'. וז"ש גפן ממצרים כלומר עם היות שהם ישראל שתסיע אותם ממצרים להוליכם לא"י היה צריך לגרש ולהעביר הגוים מעריהם ואפי' הכי תגרש גוים מקודם ואח"כ ותטעם במצרים. פנית לפניה כמו שראינו שנתן יוסף ליעקב מיטב הארץ ארץ גושן כי היה ראוי יעקב לירד שם בשלשלאות של ברזל ואפ"ה פנית לפניה ותשרש שרשיה ובני ישראל פרו וישרצו ארז"ל ששה בכרס אחד ותמלא הארץ אותם. כסו הרים צלה הכוונה כי פרו ורבו כל כך כי לא היה להם בתים לשבת כי היה צריך כל אחד לעשות אהל בהרים וז"ש כסו הרים צלה, וענפיה ארזי אל הכוונה כי אפשר לומר שהיה כל אחד מאותם הששה הנולדים בכרס אחד קטנים ולא היו עצומים ובריאים לז"א וענפיה שהם הקטנים ארזי אל היו בריאים וגדולים ועצומים כארזים, ואמר ארזי אל הכוונה כי במעשה ה' אין לתמוה על היותם כל כך בריאים ועצומים וגדולים וגבוהים ולז"א ארזי אל כי אלו היו ארזי אל וע"כ היו כל כך גדולים ועצומים. תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה הכוונה כי זכו לנס של ים סוף לבד ובניהם של אלו זכו ג"כ לקריעת הירדן וז"ש תשלח קציריה שהם הגדולים עד ים הכוונה לראות קריעת ים סוף ואל נהר יונקותיה שהוא נהר הירדן שלחת יונקותיה הם הקטנים בניהם של אותם שזכו לנס קריעת ים סוף. כל אלו הנסים והנפלאות עשית עמהם במדבר ועתה בזמן הזה למה פרצת גדריה של ישראל והם יושבים בגלות וארוה כל עוברי דרך מלשון אריתי מורי עם בשמי והכוונה כי רבים משתעבדים בישראל. וכל יום קמים עליהם לכלותם ואוכלים ממונם של ישראל וזה שאמר וארוה כמו הגפן של העולם נכנסים לתוכה. ולוקטים ואוכלים כך כל ישראל. יכרסמנה חזיר מיער מלשון כריתה זה מלכות בבל ומדי אשר הרעו לנו מאד אבל מלכות ישמעאל אינם הורגים לישראל אבל הם תחת זה המלכות ונותנים מסים וארנוניות וזה שאמר וזיז שדי שהוא עוף גדול כמו זה המלכות של ישמעאל שהוא גדול ורם, ירענה הכוונה שהוא רועה לישראל ואוכל ממונם. אלהים צבאות שוב נא ואם תאמר איך אשוב שם ביניכם ואינכם עושים רצוני לזה אמר הבט משמים וראה ממקומך ופקוד גפן זאת שהם ישראל. וכנה אשר נטעה ימינך הכוונה כי תפקוד ג"כ בית מקדשך וז"ש וכנה מלשון מכון לשבתך פעלת. ובן אדם אמצת לך הוא המשיח בן דוד אמצת לך שהקב"ה מחזק ומאמץ למשיח בן דוד כדי שיעשה נסים ונפלאות וילחם עם העכו"ם. שרופה באש כסוחה הכוונה כי בעונותינו הרבים האומה הישראלית היא שרופה באש כסוחה מן קצת האומות כי עליך הורגנו כל היום ולא די זה כי גם מגערת פניך יאבדו כי מלבד הצרות שהיה להם מאומות העולם אתה מביא עליהם עוד צרות כמו שראינו בכל יום ויום בעונות. תהי ידך על איש ימינך הכוונה על משיחנו כמו שאמר הכתוב נאם ה' לאדוני שב לימיני וזה נאמר על משיחנו. ועל בן אדם אמצת לך שהוא המשיח כמ"ש למעלה ובאותו הזמן לא נסוג אחור לבנו כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם. תחיינו ובשמך נקרא הכוונה כי אז באותו הזמן לא יהיה צריך להתפלל כי אם כשנזכיר שמך לבד תחיינו כמו שאמר ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו הכוונה כי ביום קראנו למלך המשיח על איזו צרה הוא יעננו ויאמר ה' הושיעה ופסוק זה מסורס כאלו אמר המלך יעננו ביום קראנו ה' הושיעה כי לא יהיה צריך להתפלל כי במה שאמר הושיעה די. ובזה רוב ימינו דומים ללילה מרוב הצרות, והיום שיקרא יום ולא לילה הוא קצר. אמנם המלאכה מרובה ולכן פקח עיניך וראה וכל זמן שתוכל ויהיה לך ריוח לעסוק בתורה ובמצות לא תתבטל. ואמר והפועלים עצלים בלשון רבים כי לפי האמת כיון שהמימרא השנית נאמרה בלשון יחיד שכך אמר לא עליך המלאכה וגו' א"כ לפי זה היה לו לומר בכאן והפועל עצל אלא להשמיענו כחו הגדול של היצה"ר כי אפי' בזמן שיתקבצו אנשים רבים לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו כי אז היה ראוי דרך הטבע שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק אפ"ה הם עצלים ותרדמת יצה"ר נפלה על כולם וז"ש והפועלים עצלים. אמנם לדבר רע הם רעים וחטאים וזריזים המה להרע כמש"ה ואומר להם למי זהב התפרקו וגו'. הנה המפרשים ז"ל פירשו דמלת התפרקו הוא צווי שצוה אותם אהרן ואמר להם התפרקו וקשה על זה שכוונתו היה ליתן התנצלות ובכאן היה לו התנצלות אם היה אומר האמת דברים כהווייתן שאמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם והיה כוונתו של אהרן לשאול תכשיטי הנשים כדי שיתעכב הדבר בין כך ובין כך יבא משה וכמו שארז"ל ועכשיו כשסיפר הדברים למשה היל"ל התנצלות זה שהוא אמר להם להביא מן הנשים והם הביאו מעל עצמם ולמה אמר לו שצוה להם ואמר התפרקו דמשמע שמעליהם עצמם צוה שיתפרקו וזה היה להגדיל אשמתו, ולכן אני אומר דאדרבה התנצל יותר ומלת התפרקו אינו צווי אלא מה שהם עשו דתיכף ומיד הם התפרקו ויתנו לי והכי קאמר אני לא אמרתי להם אלא למי זהב לבד ומיד כשהזכרתי זהב הם התפרקו כל הזהב שעליהם ונתנו אותו לי הרי הזריזות הגדול לחטוא ולהרשיע ומכלל הן אתה שומע לאו כמה וכמה יהיה העצלות כדי שלא לקיים התורה והמצוה על כן אמר והפועלים עצלים:
ואמר והשכר הרבה ובעל הבית דוחק לפי שעצלות הפועל הבונה בית תמשך לאחד משתי סבות. או מפני שהשכר שנותנין לו הוא מועט ולכן הוא מתעסק בה בעצלות ולא בחשק ובמהירות. או לסבה שנית שאפי' שיהיה שכרה הרבה יתעסק בה בעצלות לפי שאין בעל הבית עומד על הפועלים לדחוק אותם וכמו שאז"ל ישכור פועלים ואל ישב עליהם ועל כן אמר כי בענין עסק מלאכת התורה והמצות הפועלים הם עצלים אע"ג דאיכא תרתי לטיבותא אם בענין השכר אמר והשכר הרבה ואין ערך לשכר הצדיק אפי' בעוה"ז וכ"ש לעוה"ב שכן מצינו ביוסף הצדיק שניתן לו מעלה שלא כדרך טבע כמו שאמר הכתוב ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה רוצה לומר למלוך כי אם אלהים, הראיה לזה שלא היתה מעלתי ממדרגה אל מדרגה כדרך העולים לגדולה שאין עולים אלא מעט מעט כי מתחלה שמני אלהים לאב לפרעה גדול מן המלך עצמו ומזה נמשך לי להיות אדון לכל ביתו ואחר כך להיות מושל בכל ארץ מצרים שלא כדרך הטבע שמורה כי מה' היתה לי. ואם בענין היות בעל הבית עומד ודוחק אותם לאמר להם מהרו לבנות את הבית וכלו מעשיכם ג"כ אמר ובעל הבית והוא השם יתברך דוחק אותם ומזהירם בכל שעה ובכל רגע והוא כנוגש עליהם ומזהירם שיעסקו במלאכתו ונוגש אותם הן ביסורים הן בנביאים השכם ושלוח ולא שוה לנו ועם כל זה הפועלים עצלים. והנה בגלות הזה השם יתברך דוחק אותנו ביסורים וכמו שאמר הכתוב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו' והכוונה על אותם המענים ומשעבדים אותנו ואמר שועלים שועלים תרי זימני לומר כי הגדולים עם הקטנים כולם כאחד הם מענים אותנו וז"ש אחזו לנו שועלים דהיינו הגדולים וגם שועלים קטנים כולם מחבלים הכרמים שהם בני ישראל כי כולם משעבדים ומענים אותנו והרעה שעושים לנו אינו נמשך להם שום תועלת ממנה שאם היו עושים עמנו רעה לתועלתם ולהנאתם לא כבדה חטאתם מאד אבל כרמינו סמדר דהיינו משל שאין להם תועלת כלל כמו הסמדר שאינו ראוי לשום תועלת כן הם אין להם תועלת כלל ועושים עמנו רעה להרע עמנו לבד:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אמר אלו השתי חלוקות אחת כנגד הטפש ואחת כנגד החכם. כנגד הטפש שהוא יגע הרבה ומוציא קימעא אמר לא עליך המלאכה לגמור ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ולכן אל תפרוש מן הלימוד. וכנגד החכם אמר אשר אפשר שיחשוב כי כיון שאין כל המלאכה מוטלת עליו לגמרה כולה והוא כבר טרח ומצא מה שהאדם יוכל להשיג א"כ יחשוב שעתה הוא בן חורין להבטל ממנה כי כבר טרח והשיג יותר מן המוטל עליו על כן אמר לו ולא אתה בן חורין להבטל ממנה ולכן סמך לזה ואמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה כי לא תאמר הרי יגעתי ומצאתי בזמן מועט מה שאחר לא יוכל להשיג בזמן מרובה וכמו שאז"ל על רבי אבין בשעת פטירתו ואתה האיש לא תאמר כן כדי להבטל ממנה שאם למדת תורה הרבה הכל בא לידי חשבון ונותנים לך שכר הרבה, והנה הודיענו הכתוב מעט מזער ממעלת הצדיק ואמר לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וגו' כלומר כל מה שרואים עיניו של הצדיק ומתאוה הקב"ה לא יגרע ממנו. ואת מלכים לכסא הכוונה כי הקב"ה נותן לו מעלה ורוממות כי לא יש הפרש בינו למלך כי אם הכסא וכמו שאמר רק הכסא אגדל וגו' כי לא נשאר לו לעלות כי אם לכסא. או יאמר לכסא ממש כי יש לו כל כך מעלה כי הוא יושב בכסא מלוכה. או יהיה הכוונה שאפי' למקומו יחלקו כבוד וכמו שמצינו בענין הרב שאין התלמידים יכולים לישב במקומו וזה שאומר ואת מלכים כי ניתן לו כל כך מעלה עם המלכים ואפי' לכסא בעצמו יהיה לו מעלה לפי שהוא מקומו. ויושיבם לנצח ויגבהו הכוונה שהקב"ה יתן לצדיק הפך מה שהוא טבע העולם לפי שזה העולם הוא גלגל ובהכרח מי שעלה ירד שהגלגל בהכרח אחר העליה יורד ולצדיק לא יהיה כן אלא יהיה לו מעלה ורוממות ובתמידות וזהו שאמר ויושיבם לנצח ויגבהו. או תהיה הכוונה באופן אחר ויובן מה שנכנס בלשון יחיד לא יגרע מצדיק ויצא בלשון רבים כמו שאמר ויגבהו כי הקב"ה נותן למלכים אשר נתנו מעלה לצדיק נותן להם מעלה ורוממות וז"ש ויושיבם לנצח ויגבהו הכוונה למלכים ואם בעוה"ז כך בעוה"ב על אחת כמה וכמה:
ואמר נותנין לך שכר הרבה לשון נתינה ולא אמר משלמים לך שכר הרבה להשמיענו כי מלבד תשלום שכר פעולתו אשר נאמן הוא בעל מלאכתו לשלם לו שכר פעולתו עם כל זה שכר הרבה אחר ניתן לו במתנה מאת מלך מלכי המלכים וז"ש נותנים לך שכר הרבה כלומר בדרך מתנה נותנים לך ולא בדרך תשלום ולא מפני זה ינכו לך מתשלום שכרך אפי' כל שהוא כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ועל כן סמך ואמר ונאמן וכו' ולא אמר שיתן לך כמו שאמר נותנים לך לכוין אל מה שאמרנו באופן שהשכר יהיה לו כפלים על דרך מה שאמר הכתוב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה וראוי לשאול השופט כל הארץ לא יעשה משפט ולמה לקחה בכפלים, ושמעתי בשם המגיד של מהר"ר יוסף קארו זצ"ל, כי חטאתיה הוא מלשון אני ובני שלמה חטאים והוא לשון חסרון. והכוונה כי לעתיד לבא יתן הקב"ה לישראל כל כך מהטוב כפלים מהחסרונות שחסר להם ע"י הצרות וזהו בכל חטאתיה וכמו שמצינו באיוב וה' שב את שבות איוב וגו' ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה ואמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כי יש גרסאות שגורסין מתן בלא שי"ן ולא גרסו שמתן שכרן ולפי גירסא זו אפשר שבא לתרץ שאין דבריו סותרים למאמר אנטיגנוס שאמר אל תהיו כעבדים וכו' כי לא יעבוד על מנת לקבל פרס והוא אמר שיעבוד את השם יתברך כי הוא נאמן לשלם שכרו על כן אמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר מה שאני אומר לך ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו' אין הכוונה כדי שתעבוד על מנת לקבל פרס רק כוונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ושיש שכר לעתיד לבא וזהו מלת ודע דקאמר כלומר שידעהו לבד, וכמו שפי' רבינו יונה ז"ל למעלה במשנת רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה וכו' כתב כי מה שאמר רבי אלעזר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך דלא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים כי צריך לאדם להאמין שהוא יתברך נאמן לשלם שכר טוב ליראיו בחסדו ולא בחיוב אף שלא היה ראוי לשלם כי כבר אנו מחוייבים לו שאנחנו עבדיו עכ"ל:
אי נמי כוון במ"ש ודע שמתן שכרן של צדיקים לפי הגירסא שגורסין בשי"ן ולפי מה שפירשנו שהצדיקים הקב"ה נותן להם שכר נתון במתנה מלבד שיעור השכר אשר ראוי לשלם לו דרך תשלום. ולפי שיאמר אדם כי היה לו להיות לצדיק איזה שכר מה בזה העולם מן הניתן לו במתנה ומה שהוא תשלום השכר אשר הוא בדרך שילום יהיה צפון לו לעתיד לבא, אבל אני רואה כי הצדיקים בזה העולם מרעה אל רעה יצאו ועל כן יטעה לומר שהלואי ואולי ישלמו לו שכרו הראוי לו בדרך תשלום על כן אמר כי אפי' הניתן לו במתנה הוא לעתיד לבא ושכר מצות בהאי עלמא ליכא לא מה שהוא בדרך מתנה ולא מה שהוא בדרך תשלום וזהו לשון שמתן שכרן דקאמר. ולכן צריך שהצדיק יקבל הנסיון והיסורין בשמחה כאברהם אבינו שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם ואיוב היה מוכיח לחבריו ע"ז כמו שאמר זכרוניכם משלי אפר הכוונה אתם ממשילים עצמכם לאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר שעמד בי' נסיונות כי אתם אומרים הנסה דבר וגו' ושאתם יכולים לסבול יסורין ואני אומר כי אתם נמשלים ליוצאי מצרים שהיו עושים חומר ולבנים ולא היו סובלים יסורין כאשר ראינו שהיו מתלוננים על משה ואהרן וז"ש לגבי חומר גביכם. ועם זה יובן מש"ה הורני לחומר כלומר המשילני ליוצאי מצרים שהיו עושים חומר ולבנים ואת משל לעפר ואפר יכול אני להתמשל כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר:
אי נמי אמר והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. כלומר הפועלים הם עצלים בין כשהקב"ה נותן להם שכר הרבה ומשפיע להם טובה כי וישמן ישורון ויבעט וז"ש והשכר הרבה, ובין כשהקב"ה מביא עליהם יסורין ודוחק אותם ואפ"ה הם עצלים לשוב בתשובה שלמה לפניו כענין הכיתי אותם ולא חלו וז"ש ובעל הבית דוחק:
ושמעתי מי שתירץ ואמר דמאי דקאמר והפועלים עצלים הכוונה על רמ"ח אבריו של האדם אשר הם הפועלים המצות כי הם כלי המעשה ובהיות כי כולם מחומר קרוצים והם חמריים אינם חפצים בתורה ובמצות אלא אדרבה הם עצלים ומתרשלים לעשות המצוה וזה טבעם הטביע בהם מצד יסודם החומרי וע"כ אמר לאדם תראה כי מטבעם גם הפועלים והם האברים הם עצלים וכמו שהזמן לא יסייע כי הוא קצר והמלאכה מרובה כמו כן תראה כי הפועלים והם האברים הם עצלים מטבעם, ולכן הזהר מאד שצריך אתה להסירם מטבעם ועצלותם ולהחזירם למוטב להיותם כל אחד קל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים. גם כי טבע האברים הם עצלים לעשות רצון קונם לפי שמחומר קורצו ויצר לב האדם רע מנעוריו. ונ"ל שעל זה אמר דהמע"ה דבקה לעפר נפשי חייני וגו', אמר כי להיות מלובש בגוף הזה שקורץ מחומר עכור כי הנפש לא היתה חוטאת לעולם אלא מה אעשה שדבקה לעפר נפשי שהוא הגוף הזה שהוא מעפר וזה גורם לי לחטוא וע"כ חייני כדברך, כדברך שאמרת כי יצר לב האדם רע מנעוריו ועל כן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כן עשה עמדי וחייני כדברך ע"כ:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. כענין בא ליטהר מסייעין אותו אין אתה מחוייב אלא להתחיל במצות לבד וה' יגמור בעדך כמ"ש הכתוב ה' יגמור בעדי וכן אמר דהמע"ה גול על ה' דרכך כלומר אתה תתחיל לבד לגלגל ובטח עליו והוא יעשה את השאר ויגמור אותה. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כלומר שאין אתה כפועל אשר הוא בן חורין שאם רוצה לומר איני עושה ואיני נוטל הרשות בידו אין הדבר כן אלא אתה כעבד ואינו רשאי לומר איני עושה ואיני נוטל שכר שהוא כעבד ואם לא יעשה מוליכין אותו לגיהנם על דרך שאז"ל ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וכן אמר דהמע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו', הכוונה לפי שיש לפני האדם שני דרכים גיהנם או ג"ע ועל כן אמר חשבתי דרכי כלומר אני חושב באלו הב' דרכים שאיני יודע באיזה מוליכין אותי וזה גורם לי להשיב רגלי אל עדותיך:
ואמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי שממאי דקאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה משמע שהוא כעבד והעבד ידוע הוא שאין לו שכר על מלאכתו כי אינו מקוה שכר רק השכיר וכמו שאמה"כ כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו לכן סמך מאמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה כלומר אף אם דמיתיך לעבד לא לענין נתינת השכר:
ואמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך לפי שבתחלה אמר לא עליך המלאכה לגמור כי אינך עושה רק ההתחלה והשי"ת יגמור בעדך א"כ נפקא מינה שגם בשכר המצוה ינכה השי"ת גמר המצוה כי הוא מעשיו יתב' כי הוא גמרה ולא ישלם לאדם רק ההתחלה לבדה על כן אמר שאין הדבר כן אלא ונאמן הוא בעל מלאכתך כלומר אע"פ שהוא יתברך בעל המלאכה כי הוא גמרה והעיקר הוא על שם גומרה עם כל זה הוא יתברך ישלם לך שכר פעולתך שפעלת אותה מבלי סיוע כלל. ועל דרך זה אמר דהמע"ה צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו ביד היצה"ר רק מסייע אותו מסור מרע ובעשה טוב ועם כל זה לא ירשיענו לצדיק כששופט אותו לנכות משכרו שיעור מה שהוא יתב' מסייע בדבר רק נאמן הוא לשלם לו שכרו משלם. ואמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר אע"פ שאמרתי שישלם לך שכר פעולתך בעולם הנשמות אעפ"כ דע לך עיקר השכר של כל הצדיקים כולם אפי' אותם שכבר מתו עיקר מתן שכרן הוא לעתיד לבא אחר התחיה:
ושמעתי כי בהיות האדם עושה בקיום מצותיו מלבוש לנפשו לעוה"ב הנקראת בלשונם ז"ל חלוקא דרבנן כי באותו המלבוש עולה ליראות את פני ה' וליהנות מזיו השכינה שזהו תענוג העולם הבא. וא"כ היה ראוי שלא יהיה לו שכר אחר אלא המלבוש בלבד כי דרך העולם ליתן שכר לפועל הבונה בית אחרים אבל אם בנה בית לעצמו מה שכר יתנו לו והאדם עושה מלבוש לעצמו והקב"ה נותן לו שכר המלבוש כפועל וז"ש שישלם לך שכר פעולתך שהוא המלבוש שלך שהוא פעולתך לצורך עצמך והשכר הוא התענוג שאמרנו:
ובלב אבות כתב אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה כלומר הרבה שכר נותנים לך במה שאתה לומד תורה הרבה. ויש גורסים להפטר ממנה:
עוד כתב ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ירצה כי המתן שכר לצדיקים לעתיד לבא הוא שישיגו וישכילו כל מה שיהיה אפשר להשיג עד שיורוהו באצבע ויאמרו זה ה' קוינו לו, שירצה כמו ששמעתי שלא יהיה עוד על דרך השלילות כאשר היה באלה החיים אלא באופן מה מהחיוב, עכ"ל: