משנה אבות א טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה טו | >>
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע;
- אֱמֹר מְעַט, וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה;
- וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת
שמאי אומר:
- עשה תורתך - קבע.
- אמור מעט - ועשה הרבה.
- והוי מקביל את כל האדם - בסבר פנים יפות.
אמר עשה תלמוד תורה השורש והעיקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו, אם נזדמן נזדמן ואם לא הזדמן לא הזדמן, ואין נזק בהבצרו.
ואמר צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, כאברהם אבינו שיער בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר ושלוש סאין קמח סלת. ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, כעפרון שנתן הכל בדברו, ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים.
סבר פנים יפות - הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת, ובדברים ערבים ורצוים:
עשה תורתך קבע - שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה. ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. ומצאתי כתוב, עשה תורתך קבע, שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים לב, או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים, וכן הוא אומר בעזרא [ז' י'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל, כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל:
אמור מעט ועשה הרבה - כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שאמר תחלה (בראשית יד) ואקחה פת לחם, ובסוף ויקח בן בקר רך וטוב:
והוי מקבל את כל האדם - כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע, שכל הנותן ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן כל מתנות שבעולם מעלין עליו כאילו לא נתן כלום. שלש אזהרות הזהיר שמאי, כנגד שלש מעלות שהזכיר ירמיה, חכם גבור ועשיר. כנגד חכם אמר עשה תורתך קבע, כנגד עשיר אמר אמור מעט ועשה הרבה, כנגד גבור אמר הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, שיכבוש יצרו וילחום כנגד לבו הרע, ושנינו איזהו גבור הכובש את יצרו:
[עשה תורתך קבע. כתב הר"ב שלא תחמיר וכו' וזה דלא כדעת בית אביו של רבן גמליאל שהוא מב"ה כדלקמן שהרי היו מחמירין וכו' כדתנן בפ"ב דביצה ובמשנה י' פ"ג דעדיות]:
והוי מקבל וכו'. עיין בפירש הר"ב פ"ג משנה י"ב ומ"ש שם:
(לב) (על הברטנורא) וזה שלא כדעת בית אביו של ר"ג שהוא מבית הלל כדלקמן שהרי היו מחמירין כו':
עשה תורתך קבע: ביד בהלכות ת"ת פ"ג סימן ו'. בפירוש רעז"ל צריך להיות ולעשות וללמד בישראל כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד בישראל עוד שם צריך להיות ואקחה פת לחם ובסוף ויקח וכו' עוד שם שכל הנותן ופניו וכו' כצ"ל:
והוי מקבל וכו': ביד בהלכות דעות פ' שני סימן ז':
יכין
שמאי אומר: גם הוא אמר ג' דברים כנגד הג"ד שאמר שמעון הצדיק:
עשה תורתך קבע: כנגד התורה שאמר שמעון הצדיק, אמר הוא עשה תורתך קבע:
אמור מעט ועשה הרבה: זה אמר נגד העבודה. אמר, אמור מעט, ר"ל בעבודתך לאלהים תבטיח מעט [כמו ואתה אמרת היטיב איטיב עמך], ורק לעתים רחוקים תבטיח לקיים להבא מצוה פלונית, דא"כ נדר גדול נדרת לאלהי ישראל [כנדרים ד"ח א']. והדבר מסוגל שכל האומר כן, יבואו עליו עכובים מלקיימן. ולכן טוב שלא תידור ורק מעט ובמקום הכרח מותר לשבע כדי לכפות יצרו [כנזיר ד"ו ב'], וכבועז שכשהתגבר יצרו נשבע חי ה' [ויקרא רבה]:
והוי מקבל את כל האדם: זה אמר נגד הג"ח שאמר שמעון. וכלל כאן, ריע ונכרי, עשיר ועני, נקלה ונכבד. ומדקאמר האדם בהא הידיעה כלל נמי עכו"ם [עי' תוס' יבמות ס"א א']:
בסבר פנים יפות: ולא בפנים זועפות. וזהו הג"ח הראשון שתעשה להאורח. וגם לחברת האנושי, שעי"ז תתגבר אהבה בין אדם לחבירו. אולם עי"ז ירוויח גם העושה, שעי"ז ירבו אוהביו, וא"א לאדם הצלחה גדולה יותר ממה שירבו אוהביו ומכבדיו של אדם. ובלעדי אוהבים וריעים, האדם הוא בעשרו ובעניותו בהצלחה או בלתי הצלחה, כערער בערבה, כמ"ש חז"ל או חברותא או מיתותא [תענית כ"ג א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש מצינו בדברי הימים בבני כלב שמאי חסר אלף וכן הוא בירושלמי ובמשניות מדוקדקות אבל במשנ' נהגו לכתוב באל"ף:
עשה תורתך קבע. רבינו שלמה ז"ל פירש שלא תהא קובע לה עתים אלא כל היום וזה אי אפשר שהרי אמרו בגמ' פרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ והעושה כן עלתה בידו כמו שאמרו שם אלא שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות וכן אמרו שם דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא זה ולא זה נתקיים בידם. ותחילת דינו של אדם אינו אלא על שלא קבע עתים לתורה כמו שנזכר בראשון מקדושין ובראשון מסנהדרין שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכן בפרק במה מדליקין אמרו שאחר שאומרים לאדם נשאת ונתת באמונה אומרים לו קבעת עתים לתורה שנא' והיה אמונת עתיך. ובאבות דר' נתן תניא העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לע"הב וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעה"ב. ובנוסחא אחרת שנו עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר כך וללמד לבני ישראל וגו':
אמור מעט ועשה הרבה. זו מדה עליונית היא שהקב"ה אמר מעט שלא אמר אלא דן אנכי שהן שתי אותיות דן והביא עליהם כמה מכות וגאלם בכ"ח תיבו' שהן ע"ב אותיות שהם בפסוק או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים כמו שאמרו בילמדנו פרשת וירא אליו. ובמדרש חזית אמרו א"ר יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים ע"ב אותיות הן כנגד שם של שבעים ושתים אותיות אמר רבי אבא בשמו גאלם ואם תאמר ע"ה צא מהם גוי השני. ומכאן למד רבינו סעדיה גאון ז"ל שאם בגאולה ראשונה שלא הבטיחנו בה אלא בשתי אותיות קיים אותה בהרבה תיבות כל שכן בגאולה אחרונה שהבטיח אותה על ידי הנביאים בכמה דברים שקיים אותה ביותר ויותר. והצדיקים למדם מהקב"ה שאומרים לעשות מעט ועושים הרבה כי כן אברהם לא אמר להביא לפני המלאכים כי אם פת לחם והביא הרבה שלש סאים וחמאה וחלב ובן הבקר ואמרו בפרק הפועלים שהאכילן שלש לשונות בחרדל ואין בפסוק רמז אלא לשלשה עגלים שנאמר בן בקר חד רך תרי וטוב תלת אבל לשונות בחרדל מנין להם רמז בזה ויש לומר כדי שלא לעכבם שהרי אמר להם אחר תעבורו האכילם מה שאינו צריך הפשט וניתוח והם הלשונות לשון אחד לכל אחד והחרדל הוא דרך גדולה כמושאמרו בפרק הזרוע במתנו' כהונה לך נתחים למשחה לגדולה שיאכלום צלי בחרדל כדרך שהמלכי' אוכלים לפי שבמתנו' כהונה היו הלחיים עם הלשון ואמרו שם אמר ליה רבא לשמעיה זכי לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא כי לפי שהלשון יש בו הרבה לחות רפואתו בחרדל ושמא למד דעת את העם להיות כאברהם ושלא יהיו כעפרון שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה שאמר לו ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואחר כך לקח ממנו קנטרין גדולים כמו שנזכר בפרק יש בכור ובפרק הפועלים על כן בכל הפרשה כתוב עפרון מלא ובפסוק וישקול אברהם לעפרון נכתב חסר עפרון שהוא גמטרייא רע עין שנאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. וכן אמרו בבראשית רבה ובאלה שמות רבה ובילמדנו בפרשת ראה שזה הפסוק נדרש עליו ועל כן נכתב וישקול אברהם לעפרון חסר וכן נזכר בבראשית רבה ובפסיקת' בפרשת ראה. ובאבות דרבי נתן אמרו כי בלק אמר הרבה שנאמר כי כבד אכבדך מאד ולא עשה אלא מעט בקר וצאן הפחות שבהן וכן בתנחומא בפרשת בלק:
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. רבינו יונה ז"ל פירש שיקבל את כל האדם בפנים צהובות ויבטל רצונו מפני רצונם כדי שיהיה אהוב לבריות ואינו מענין שלמעלה. ושמאי הזקן למה לא היה מוכיח את עצמו בזה שהרי היה קפדן כמו שהזכירו בשני משבת. והפירוש הנכון הוא שהוא סמוך למה שלפניו שאם יכניס אורחים בתוך ביתו יאמר מעט ויעשה הרבה ויקבלם בסבר פנים יפות שאם יתן להם בפנים כבושות בקרקע יתביישו וכן אמרו חכמים אם נתן ופניו כבושות בקרקע כאלו לא נתן אבל המקבל בסבר פנים יפות אפילו לא נתן כלום מעלין עליו כאלו נתן כל מתנות שבעולם. וכן אמרו במדרש חזית על הצרפת שלא אכל אליהו משלה אלא שקבלה אותו בסבר פנים יפות הא למדת שעל הכנסת אורחים נאמר. בסבר מלשון תרגום רואה אנכי את פני אביכן חזי אנא ית סבר אפי אבוכון ולשון תלמוד הוא בפרק הרואה אמר לו הקב"ה למשה לך והסביר להם פנים יפות כמו שהסברתי לך. ושלש אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלש שלמיות שיש באדם כמו שהזכירם ירמיה חכמה גבורה עושר כנגד החכמה אמר עשה תורתך קבע. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שיכבוש את כעסו ואי זה הוא גבור הכובש את יצרו. ובירושלמי פרק שני שעירי אזהרה לדיין שלא יסביר פנים לזה ויעיז פנים לזה. נראה שהסבר הוא הפך העזות והכעס:
וכן שמאי ג"כ נתן לנו מוסר כפי מדתו, וכבר התבאר כי השני מן הזוג תמיד מזהיר על היראה מה שלא יעשה, עשה תורתך קבע שאל יעבור קביעות התורה. אמר אמור מעט ועשה הרבה, שאם יאמר הרבה באולי לא יקיים ויעבור. וכן והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, כי אם לא כן יהיה זה כאלו מבזה את חבירו, וכל זה ענף מן היראה שלא לבזות את האדם שנברא בצלם אלקי. ובודאי מה שאמר הלל אוהב שלום ורודף שלום, בודאי בעל המדה הזאת אינו עומד על מדותיו שאם היה עומד על מדותיו איך יהיה רודף שלום, שכל ענין מי שהוא רודף שלום שיאמר לחבירו שיהיה מוותר מה שעשה לו חבירו ולא יעמוד על מדותיו, וזה היה בוודאי מדת הלל שלא היה קפדן ומדתו לוותר. ולכך בא שמאי ואמר כי אמת הוא שמדה הזאת שלא לעמוד על מדותיו היא מדה טובה, ודבר זה שייך במילי דעלמא אבל שיהיה האדם נוטה לגמרי אל מדה זאת שלא יהיה מעמיד מדותיו כלל, ורצה להנהיג הכל על דרך שלא לעמוד במדותיו, דבר זה אינו טוב כי במילי דשמיא ראוי שיהיה תורתו קבע, ואם כל מדת האדם שאינו מעמיד על ענינו, יהיה ג"כ הנהגתו במילי דשמיא כך ולא יהיה קביעות לאדם בתורתו, ודבר זה אינו ראוי שכשם שראוי אל האדם במילי דעלמא שיהיה מוותר ולא יעמוד על מדותיו, כי ראוי לאדם במה שהוא אדם בעל שנוי והוא בעל חומר אשר הוא משתנה ואינו עומד על דבר אחד וכן ראוי לאדם שלא יעמוד על מדותיו. ודבר זה ראוי לאדם במילי דעלמא דוקא כי במילי דעלמא האדם הוא בעל חומר לכך ינהג כמנהגו אבל במילי דשמיא כמו המצות והתורה השכלית שאינו תולה בגוף שהוא בעל חומר שבו השנוי, ראוי שיהיה תורתו קבע ולא יוותר כלל. ולא יעבור קביעתו רק כאשר ראוי אל השכל ויעמיד המדה שלא ישנה, וכן אמור מעט ועשה הרבה, כי אם יאמר ולא יעשה דבר זה אין ראוי שיהיה בתורה כי אין שנוי בדבר השכלי רק בדברים שהם חמריים, וכשם שבתורה עצמה אין השתנות כך אין ראוי שיהיה השתנות בלמוד התורה כלל. ומפני כי מדת שמאי שהיה קפדן וכל קפדן הוא מקפיד ומעמיד מדותיו שלא לשנות, ומצד מילי דשמיא כמו התורה בודאי טוב שיהיה מעמיד את מדותיו ויהיה קבע אל תורתו ולא ישנה כלל, שאם אינו מעמיד על מדותיו אינו עושה תורתו קבע וכל מעשיו אינם קבועים ועומדים. ואמר והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, וגם בזה שמאי נמשך למדתו כי למדת הלל שמדתו היה שלא יהא אחד עומד על מדתו ולא יהיה לו קפידה בשום דבר, ולפיכך אין קפידה על זה אם לא יקבל אותו בסבר פנים יפות כי אין להקפיד על זה, ואין זה מדה טובה שאף שודאי מצד המקבל טוב מאוד שלא יקפיד על דבר זה, מכל מקום מצד הפועל ראוי שיהיה מקפיד בתכלית ההקפדה עד שיהיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולא יאמר אין קפידה בזה ולא יקפיד אותו האדם אם לא יקבל אותו בסבר פנים יפות. ובזה משלים שמאי במוסר שלו מוסר הלל עד כי כאשר שניהם יחד בוודאי הם טובים, כי בין האדם לחבירו לא יהיה לאדם קפידה, אבל במילי דשמיא יהיה לו קפידה. אף במילי דעלמא כי המקבל בודאי לא יהיה מקפיד, כי אם לא קבל אותו חבירו בסבר פנים יפות לא יקפיד, אבל הפועל יהיה מקפיד, וידוע כי מדת שמאי שהיה מקפיד ולכך דברי מוסר של שמאי כי יעשה תורתו קבע ויקפיד שלא ישנה, ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אף שאם לא עשה זה אין ראוי אל המקבל שיקפיד, מכל מקום יש לאדם להקפיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכל אחד מוסר שלו כפי מדתו ובזה נשלם מוסר הזוג החמישי מהמקבלים:
וכבר התבאר לך, כי כל מוסר של הזוגות כל אחד מוסיף על שלפניו וכן בזוג הד' ג"כ, כי מפני שהיה מוסר הזוג הד' שלפניו מוסר שהוא שייך אל בעל השררה, שהאדם יש לו חבור אל אותם שהוא בעל שררה עליהם במה שהוא בעל שררה עליהם ומנהיג אותם וכמו שהתבאר, בא הלל במוסר שלו לתת מוסר איך תהיה ההנהגה עם כלל בני אדם שיהיה אוהב שלום ורודף שלום בין הבריות ומקרבן לתורה, שישתדל שלא יסיר קשר השלום שהוא לבריות שהם ביחד כפי מה שבראם הש"י, ולפיכך אמר שיאהב שלום וירדוף שלום וכו'. וכן שמאי שאמר והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, שכל זה ההנהגה שלא יהיה פירוד בין בני אדם רק חבור, והנה מוסר הזה שלא יהיה פירוד בין בני אדם. ואל יקשה לך הרי יהושע בן פרחיה שהוא מן הזוג השלישי ג"כ אמר והוי דן את כל אדם לכף זכות, אין דומה לזה, כי שם לא הזכיר רק שלא ידון אותו לכף חובה שלא יהיו הבריות רעים בעיניו, כמה שאמר עשה לך רב וקנה לך חבר, ולא תאמר כי אינו ראוי לך, ואין זה חבור בני אדם יחד עד שלא יהא פירוד ביניהם. וגם דבר זה אין עיקר המוסר, רק שהוא נזכר אגב אחרים כמו שהתבאר. והתבאר לך כי כל חמשה זוגות, גם דברי אנטיגנוס שהזכיר ראשון שהתחיל באדם עצמו איך תהי' ההנהגה ומוסיף והולך תמיד, כי זוג הראשון תקן ההנהגה בבני ביתו שהם היו הקרובים אל האדם רק שאינם האדם עצמו, ואח"כ תקן הזוג השני רבו וחביריו ושכיניו שהם יותר רחוקים ומכל מקום הם קרובים אליו, ואחר כך תקן הזוג הג' ההנהגה עם אותם שהוא שופט ומנהיג להם שדבר זה עוד יותר רחוק, ואחר כך הזוג הרביעי מדבר בהנהגת בעל השררה שהוא עוד יותר רחוק במה שהוא בעל שררה עליהם נבדל מהם ומכל מקום יש כאן חבור מה שהוא בעל שררה שלהם, ואחר כך הזוג החמישי תקנו כל אדם שלא יהיה נפרד הקשור של השלום שאין עוד תיקון כסדר העולם, וכולם תקנו את האדם באהבה וביראה ודבר זה מבואר. ומכאן ואילך לא היו מקבלים מיוחדים, שלא שמשו רבם כל צרכם:
ותראה כי הזוגות האלו הם חמשה עד [סוף] בית השני, ושמעון הצדיק שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה נחשב בפני עצמו כמו שבארנו למעלה, וכן אנטיגנוס איש סוכו היה יחיד ולא נחשב עם הזוגות אשר היה אחד נשיא והשני אב"ד, והם היו חמשה זוגות נגד חמשה מקבלים הראשונים ואנטיגנוס איש סוכו לא היה רק כדי להבדיל בין חמשה מקבלים הראשונים ובין חמשה מקבלים האחרונים, כי במה שאנטיגנוס לא היה לו זוג שהאחד היה נשיא והשני אב בית דין היה דומה לראשונים, כי גם משה ויהושע וזקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה לא היה להם זוג כי שם אחד להם זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה, ובמה שהיה אנטיגנוס יחיד בלבד דומה בזה אל הזוגות, כי משה ויהושע אף שהיו יחידים נחשבים כמו רבים כי משה מלך היה שנחשב כמו הכלל וכן יהושע, לכך אנטיגנוס היה מבדיל בין מקבלים הראשונים ובין האחרונים. כי אין ראוי שיהיו הזוגות מקבלים מן אנשי כנסת הגדולה שאין להם זוג, כי הזוגות שהם שנים יחידים, אינם שוים אל אנשי כנסת הגדולה, אבל אנטיגנוס היה לו דמיון אל הראשונים במה שלא היה כאן קבלה מחולקת, ובמה היה דומה לאחרונים שהיו יחידים כמו שנתבאר למעלה ובזה כל המקבלים מקושרים יחד נתבאר זה למעלה עיין שם. ומה שהיו המקבלים תמיד חמשה לא היה דבר זה במקרה, כי יש חמשה מקבלים בראשונה דהיינו משה יהושע זקינים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה, וחמשה מקבלים שהם זוגות, אבל אנטיגנוס לא חשבינן אל מקבלים הראשונים ולא למקבלים אחרוני' שאינו דומה לגמרי לראשונים ולא אל האחרונים כמו שהתבאר כי מאלו התפשטה התורה בעולם. וכך תמצא מתחלה כשנתנה תורה לישראל נתנה בה' קולות שעל ידי ה' קולות נתפשטה התורה בכל העולם, וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר פ"ה) על פסוק כי לא מראש בסתר דברתי עמכם והיו ה' קולות שהקול היה יוצא לכל ד' רוחות וקול חמישי באמצע, ולפיכך נתנה התורה בה' קולות שעל ידם התפשטה התורה בכל העולם. ומפני זה היו המקבלים שעל ידם התפשטה התורה בכל העולם ה' מקבלים בראשונה וה' באחרונה, כי על ידי אחד אין ראוי שתתפשט התורה בכל העולם רק על ידי חמשה כמו שהיה בראשונה מתפשטת התורה בכל עולם על ידי חמשה, ולכך ראוי שיהיו מקבלים הראשונים חמשה וכן מקבלים האחרונים היו חמשה, מכאן ואילך התורה מתמעטת. אבל עד חמשה לא היתה מתמעטת והיה לכל אחד זוג שהיה מסייע לו בקבלת התורה, כי לא הי' הקבלה בזוגות כמו שהי' בחמשה הראשונים, כי מה שקבלו הנביאים מן יהושע היינו שכל אחד קבל ולא היה מסייע אליו כמו שהיה בזוגות. ולפיכך מתחלה קודם בית שני היה כח התורה להתפשט עד חמשה, וכן הזוגות שהיה ענין חדש שיש כאן מסייע והיה ג"כ כח התורה בענין זה להתפשט עד חמשה. אמנם כפי שנמצא בספרים הישנים הגרסא קבלו מהם, ור"ל כי הזוג הראשון קבלו מן אנטיגנוס ומן שמעון הצדיק הרי כל הדברים מסודר מאוד כי השיריים מן אנשי כנסת הגדולה אין ראוי שיהיה יותר מן אחד וזה היה שמעון הצדיק, ואנטיגנוס קבל ממנו כפי מה שראוי שיהיה מקבל אחד ממוסר אחד, והזוג הראשון קבלו ג"כ משנים דהיינו משמעון הצדיק וכן מן אנטיגנוס כי ראוי שיהיה מקבלים שנים מן שנים, ולא היה אנטיגנוס רק כמו סיוע עם שמעון הצדיק ולא היו רק חמשה משה יהושע זקנים נביאים ואנשי כנסת הגדולה וחמשה זוגות כי כך ראוי שתהי' התורה מתפשטת בעולם על ידי חמשה ויש לך להבין דברים אלו מאוד. ומעתה התבאר לך שכל ענין הקבלה הזאת היתה בסדר מאוד כאשר תבין דברים אלו כי לא דבר רק הוא אשר בארנו לך העמדנו לך עליהם, וכל חמשה הראשונים קודם בית שני שהיתה התורה בעולם ביותר, וחמשה זוגות היו בבית שני שכבר התחילה החכמה לחסור מבני אדם, ולפיכך היו המקבלים זוגות, ושמעון הצדיק אף שהיה בתחלת בית שני היה גם כן קודם בית שני שהי' מאנשי כנסת הגדולה. כי המקבלים בבית שני כלם היו זוגות מטעם אשר אמרנו, כי הזוג מורה על חסרון כח התורה שהיה בבית שני, גם כי ראוי לבית שני הזוגות שאחד נשיא והשני אב"ד זוג ביחד. ודבר זה ידוע לנבונים כי יש לב"ה ובפרט לבית השני אשר עליו נאמר (חגי, ב) גדול יהי' כבוד הבית האחרון וגו' וטעם ידוע לנבונים, שהרי בית המקדש נברא בשתי ידים דכתיב מקדש ה' כננו ידיך כדאיתא במסכת כתובות (דף ה.) והיה כלול בשביל זה משני צדדין שהם יד ימין ויד שמאל והוא כח נשיא ואב"ד, ולכך דווקא בבית שני היו הזוגות ויותר היה האהבה והיראה בבית שני ולפיכך הראשון היה אנטיגנוס היה מזהיר באהבה וביראה והוא היסוד, ואח"כ הזוגות אחד היה מזהיר על האהבה והשני על היראה כפי מדריגת בית שני שהיה כלול מאהבה ומיראה ודברים אלו יש לך להבין מאוד מאוד כי הם דברים ברורים:
משום דרבי שמעון אמר אל תעש תפלתך קבע שהכוונה לא תחשוב שתפלתך היא ראויה להתקבל וקבועה היא לבא עליך כל מה ששאלת וע"כ אמר שמאי כי אף שבתפלה ראוי שלא יחשוב כן בעסק התורה יוכל האדם לחשוב שבשכרה ימלא כל משאלותיו ושהיא קבע לבא עליו כל מה שישאל כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואמר אמור מעט ועשה הרבה שיעשה צדקה פעמים הרבה בלי שום נדר קודם אל המעשה ולא ידור אלא פעם ביובל כי טוב שלא תדור וז"ש אמור מעט כלומר תדור פעמים מועטות על צד ההכרח ורוב הפעמים עשה הצדקה בלי נדר וז"ש ועשה הרבה וז"ש הכתוב מוצא שפתיך תשמור הנדר שרוצה לצאת משפתיך שמור אותו שלא יצא אלא עשה הצדקה בלי שום נדר כי טוב אשר לא תדור וא"ת כשאני עושה הצדקה אני נותן פרוטה אחת והנדר כשאני נודר אני נודר הרבה לכן אמר ועשית כאשר נדרת עשה מה שתעשה בלא שום נדר כמו אם היית נודר וז"ש כאשר רדרת וכשם שהיית נודר הרבה כן עשה הרבה מבלי שום נדר שהרי מה שאתה נודר בפיך הוא מה שנדר לבך וז"ש נדבה אשר דברת בפיך כלומר נדבת לבך הוא מה שדברת ונדרת בפיך ולהורות בפני רבים שאתה נדיב לב ובעל צדקה דלאו ברשיעי ושופטני עסקינן וכיון שהוא נדבת לבך לאהבת ה' כן תעשה בלא נדר הרבה כאלו היית נודר:
אי נמי אמר אמור מעט ועשה הרבה כאשר עשה אברהם אבינו לאורחים שאמר תחלה ואקחה פת לחם מעט ואח"כ עשה הרבה ויקח בן בקר רך וטוב ואם אין לך יכולת לעשות להם הרבה על פחות הראה להם פנים צהובות כי זה יהיה חשוב להם יותר מאם נותן להם שור אבוס ופניך כבושות בקרקע. וז"ש והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כלו' אם אין לך ממון הרבה ליתן הרבה לפני האורחים אשר באו לביתך אלא מעט על הפחות הסבר להם פנים: ויש מי שפירש אמור מעט ועשה הרבה כלומר אף כשתעשה תורתך עיקר הזהר בפיך שלא תוציא בשפתיך לקבוע יום ולילה למודך שאם תעשה כן תצטרך לקיים דבריך ואולי לא תוכל ותמצא מפר נדריך לכן אמור מעט והעשיה תהיה מרובה:
והוי מקבל את כל האדם בשמחה כלומר אע"פ שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם רק קבלם בשמחה ובגילה ומתוך כך ישלמו מעשיך ע"כ:
ואפשר לי עוד לפרש עם מה ששמעתי בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא כפול ויש בו שינויים בתחלה אמר תורת ה' ואח"כ תורתו ובתחלה אמר חפצו ואח"כ אמר יהגה יומם ולילה. אלא לפי שיש בתורה שני מינים. האחד חלק סודות התורה שהוא מה שנגלה לרבי שמעון בן יוחאי וחבירו וחלק זה נקרא תורת ה' ובחלק זה אין יכולת ביד האדם להשיגה ואין האדם יכול לעשות עוד בזה החלק רק להיות חושק ומשתוקק אליה בתשוקה רבה ולכן אמר חפצו שזהו מה שבידו לעשות בזה החלק. ויש חלק אחר בתורה שהוא פשטי הכתובים והדינים שבין אדם לחבירו והאיסור והמותר וחלק זה ביד האדם הוא להשיגה אם ישים אליה לבו רוחו ונשמתו ועל חלק זה אמר ובתורתו מי היא צריכה אליו לידע האסור והמותר לעבוד את בוראו וגם שבידו להשיגה ובזה החלק צריך שיהגה בה יומם ולילה כדי שידע וישיג אותה למען ישמור לעשות ככל הכתוב בה. ועל החלק השני הזה דבר בכאן שמאי במשנה זו וע"כ אמר עשה תורתך קבע כי בחלק הזה שהוא שלך ותורתך כאמור ראוי לך להיות קובע בה תמיד יומם ולילה הרי בחלק הלימוד וכנגד המעשה אמר אמור מעט ועשה הרבה ואמר אף שתהיה שלם בלימוד ובמעשה לא תתגאה ויהיו שאר בני אדם לנגדך כאין רק הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כאלו אתה והם שוים:
והחסיד ז"ל כתב שהשלם הזה כלל במלות מועטות כל השלשה דברים שזכר שמעון הצדיק עם פירושי התנאים הבאים אחריו ואשר פירשו דבריו. באמרו עשה תורתך קבע כלל התורה עם פירושיה יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'. ובאומרו אמור מעט ועשה הרבה כלל העבודה עם פירוש אנטיגנוס ובאמת אין לך עושה הרבה כעושה לשמה כי העושה לשמה מסייעין אותו מן השמים ונמצא עושה יותר ממה שחשב וידוע שהעושה יותר ממה שחשב הוא מאשר גברה בנפשו תשוקת המעשה. ובאומרו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כלל גמילות חסדים כפירוש יוסי בן יוחנן איש ירושלים עכ"ל:
והרשב"ם ז"ל כתב שמצא בנוסחא אחרת של אבות דרבי נתן ששנו כך עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר ללמד את בני ישראל הרי עתה עלה בידינו פירוש אחר בעשה תורתך קבע לקבוע לך ולאחרים בשוה. ואפשר לי עוד לומר שהכוונה שיהיה נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ואז יהיו דבריו נשמעים וזהו אמור מעט ועשה הרבה דקאמר:
ועוד שמעתי במה שאמר אמור מעט ועשה הרבה שבא להזהיר לאדם שמעולם לא יוציא מפיו הטובה שבלבו לעשות לא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד ה' פרקים היום כי בסגולה הוא כשהאדם מוציאה בשפתיו אז אינו לומד מה שאמר כי השטן מקטרג ומביא עליו כמה עכובים דכיון שמוציאו בשפתיו מיד הדבר נשמע בין המקטריגים ומעכבים בידו ולכן אמר לו אמור מעט ובזה תעשה הרבה שאם אתה אומר לעשות הרבה אפי' מעט לא תוכל עשות כדאמרן:
והרב ר' יהודה לירמא ז"ל כתב כל זמנך עסוק בתורה כדי שתהיה בקי בחדרי התורה וזהו עשה תורתך קבע ולא תאמר בלבך כבר קבעתי זמן הרבה ומעתה איני צריך להטריח את עצמי כל כך אלא אמור שמעט קבעת עד עתה ועשה מכאן ואילך קביעות יותר גדול וזהו ועשה הרבה ובשביל שיגעת וקבעת הרבה בתורה אל תמנע מלקבל את כל האדם בסבר פנים יפות באמרך שאינך רוצה להתבטל מקביעתך אפי' רגע אחד אלא קבל אותם בסבר פנים יפות עכ"ל:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב עשה תורתך קבע זכר שלשה שלמיות שזכר ירמיה הנביא ע"ה חכמה גבורה עושר, כנגד מעלת החכמה אמר עשה תורתך קבע ואז אתה יכול להלל עצמך כי בזה יש בך כח ללמוד וללמד ולהועיל מחכמתך לזולתך לא כן אם לא תעשה קבע וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כלומר שאינו מועיל לזולתו. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה וזהו אל יתהלל עשיר בעשרו שאינו רוצה להועיל לזולתו. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ואם תמצא אותם בצרה ותוכל להצילם בגבורתך הצילם ואם אין אתה עושה כן החלוש יותר טוב ממך וז"ש ואל יתהלל הגבור בגבורתו שלא תועיל לזולתו:
או יאמר והוי מקבל את כל האדם ולא אמר את כל העולם כלומר מי שהוא במדרגת אדם וישאל שאלת אדם אבל כשישאל שאלת נבלים אין לחוש ממנו וכמ"ש הכתוב אל תען כסיל כאולתו עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כ' והוי מקבל את כל האדם בשמחה ולא בפנים של זעם שישנאוך וכן אמרו חכמי המוסר רצונך שתחפוץ חפוץ מה שלא תחפוץ כלומר רצונך שיהיו כל העולם חפצים בך תעביר חפצך מפני חפצם ובטל רצונך מפני רצונם עכ"ל:
והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב אמור מעט וכן אמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית ולא אמר מוצא שפתיך תעשה אלא תשמור שלא תשכח מה שנדרת כדי שתעשה ואמר שלמה ע"ה שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה אמר זה על מי שאינו עומד בדבורו ומבטיח לחבירו ואינו עושה כגון שאומר לו לך קנה סחורה פלונית ואני אלוה לך מעות וזה העני בוטח בו וקונה מה שהיה מפחד מלקנות וזה הרשע בוגד בו ונפש הוא חובל כי אליו הוא נושא את נפשו. והכוונה כי מי שיחסר לו שן יזהר שלא ילעוס במקום אותו השן וכן מי שהוא חגר אינו פוסע פסיעה גסה אבל מי שיש לו שן ורגל וסבור ששנו חזק ובא ולעם ונמצא רעועה יסתכן ואולי יחנק וכן הסבור שרגלו רגל ישרה והפסיע ומעדו רגליו כן יקרה לבוטח במבטת בוגד עכ"ל: